fbpx

כשהאלימות של טראמפ השתלטה על הפוליטיקה האמריקאית // נדב איל

0

המרכיב החשוב ביותר בנוסחה הסודית של ד"ר סטריינג'לאב של הפוליטיקה האמריקאית הוא אלימות. טראמפ מטפטף את האלימות שלו במחוות וברטוריקה – כאשר הוא מחקה עיתונאי נכה, כאשר הוא משתיק את יריביו על הבימה, כשהוא מציק למרקו רוביו עם הכינוי "מרקו הקטן" כאילו היינו בבית ספר תיכון, כשהוא מורה בהנאה לסלק את המפגינים שמתפרצים לעצרות שלו ("get them out, out!").

עזרא קליין, עורך האתר Vox, התייחס לאחרונה לעצרת בה שמע טראמפ את אחד מתומכיו צועק שקרוז הוא pussy. מה אמרת, שאל טראמפ מהבימה, שקרוז pussy? הוא אומר שקרוז pussy, פנה לקהל בהנאה. קליין העיר שהנקודה איננה השימוש הוולגרי של טראמפ בביטוי שאף מועמד לנשיאות בהיסטוריה של אמריקה מעולם לא נתפס אומר. העניין, אמר קליין ובצדק, הוא היכולת של טראמפ לזהות את הקול הכועס והקיצוני ביותר בקהל ולהפוך להיות שופר שלו.

שופר של אלימות.

כי העניין הוא שהאלימות של טראמפ איננה סגנונית בלבד. ההצעות של טראמפ אלימות. אלה הן ההצעות שזוכות למרב תשומת הלב של התקשורת והציבור: לגרש בכוח מיליוני מהגרים, לבנות חומה ו"להכריח את מקסיקו" לשלם עליה, להורות לצבא האמריקאי להתחיל לענות עצירים עד שהם יתגעגעו ל־waterboarding (שיטת החקירה האלימה המדמה הטבעה). טראמפ מציע מדיניות של פוטבול – לנצח ולנצח "עד שתגידו לי די, אנחנו לא יכולים לנצח כל כך". הניצחון שלו הוא תמיד אלים ובסכום אפס – לא כולם יכולים לנצח. ניצחוני מחייב את תבוסתך.

*****

אני המוות, משמיד העולמות. טראמפ חיסל את התרבות הפוליטית האמריקאית של המאה ה־20. המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 עוד ראו שיירים של פוליטיקה פרועה, של ברונים שודדים ושוחד גלוי. אבל אמריקה התבגרה למעמד של עוצמה והשתנתה ולבשה על עצמה גלימת מהוגנות ואחריות של מעצמת־על. היא קיבלה על עצמה נרטיב אימפריאלי מעצמתי ושילבה לתוכו את ערכי ההוגנות הפוריטניים. התוצאה היא מנגנון פוליטי משוכלל, דמוקרטי, עם חוקים כתובים וחוקים בלתי כתובים.

מאחורי המנגנון הזה הסתתרו, כתמיד, השדים של אמריקה האמיתית. אך ההנהגה של אמריקה, מריטוקרטיה לעתים קרובות, ידעה לשלוט בהם היטב. בא טראמפ, עם יכולות השיווק שלו וחוסר מעצורים מוחלט, עם היסטוריית הריאליטי והמותג שיצר במו ידיו – והרג אותה, חנק אותה על רצפת אולפן הטלוויזיה. מול כולם.

כל כך הרבה חוקים בלתי כתובים נשברו, וכל כך הרבה תקדימים נוצקו. הפוליטיקה של טראמפ מאפשרת ללעוג למראה החיצוני של יריב, כאילו היינו בנאום ביריד כפרי באלבמה של 1889. הפוליטיקה של טראמפ מאפשרת לשקר במצח נחושה, לשקר שוב ושוב, לשקר עד שכל מדד של בדיקת עובדות קורס, ולעולם לא לשאת באחריות.

בפוליטיקה הזו אין פרות קדושות, לא מכבדים גיבורי מלחמה, או נשיאים מכהנים, או כאלה שאינם מכהנים. אין צורך בנאמנות למפלגה או לערכיה, אין אפילו מקום לעממיות או נחמדות כלשהי. אין מהוקצעות, אין נאום מוכן, לא צריך לדעת כלום על הקהל שלך. בעצם, צריך: הקהל הזה כועס.

*****

האלימות היא המסר והיא גם המדיום. האלימות מפכה בפוליטיקה האמריקאית מאז ניצחונו של אובמה. יש ריח של התנקשות באוויר. ריח של אבק שריפה ברובה של רוצח אלמוני, שמביט עכשיו באינטרנט ואורב בחשיכה לנקודה המתאימה. טראמפ, הילרי או אובמה, כולם על כוונות תמיד, אבל האם מישהו יתפלא אם בשנה הקרובה יישמעו שתיים או שלוש יריות?

טראמפ מקבל פי עשרה יותר דקות סיקור מיריביו הרפובליקניים. פי עשרה! הוא משמיד העולמות, אבל הוא גם מקור רווח אדיר. הרבה יותר אינטרסים עומדים מאחוריו ממה שנדמה בתחילה. אין גם ספק, שהדמוקרטים עצמם סייעו למועמדותו בתחילת הדרך (באמצעות התייחסות בלתי פוסקת), בהנחה שהוא ישמיד את הרפובליקנים מבפנים.

טראמפ הוא כשל השוק של ה'הקלקות', הוא הידיעה שאתה לא מסוגל להימנע מלהיכנס אליה, הוא הפורנו בעמוד הראשי של החדשות, הוא יום הדין של תרבות הצריכה והאינטרנט והקפיטליזם, שהתאחדו לדמות אחת מושלמת. הוא ההוכחה לכך שדמוקרטיה לא בהכרח תשרוד את התמהיל של ריאליטי, סמארטפון, צריכה קפיטליסטית. העולם של טראמפ הוא מקום בו כל אחד מתומכיו יכול לשלוף את הטלפון ולבדוק את העובדות; הם בוחרים לא לעשות זאת. המידע שעומד בפניהם נרחב ופשוט יותר מזה שהיה זמין להוריהם, אך הם לא רוצים או יכולים להשתמש בו.

*****

דונלד טראמפ הוא באמת מועמד חתרני שמאיים על הממסדים הקיימים, והם לא יאפשרו לו בשום אופן – אני מנחש – להתקרב לעמדת ההובלה. לא בגלל שהוא חסר עכבות באורח פתולוגי או בגלל כשל הקוהרנטיות המוחלט. הם לא יאפשרו לו, כי הוא בלתי צפוי ואי אפשר יהיה לשלוט בו. הוא מותה המוחלט של השמרנות האמריקאית; הוא הרגע בו היא מוחלפת בגרסה פופוליסטית דרום־אמריקאית, בחואן פרון של המערב התיכון.

אמריקה הופכת לאטה לאוליגרכיה, וטראמפ עשוי לשבש את המהלך הזה. לא משום שהוא מבין את זה או שאכפת לו (כמו ברני סנדרס), אלא כי הוא חי בתוך תנועת האגו שלו והיא עשויה להתנגש במציאות. ולכן הוא ייעצר – שוב, אני מנחש. כך או כך, את ספר הכללים הפראיים שיצר ילמדו שוב ושוב הפוליטיקאים החדשים; והמקליקים יקליקו.

.

צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook