fbpx

המושבניק // כך צבר ישראל כ"ץ את כוחו // פרופיל מאת רונית ורדי

0

במהלך אחד מערבי החג האחרונים, אירח ישראל כ"ץ כמה אלפי ליכודניקים שבאו ויצאו לאורך כל היום את חצר ביתו. בתום האירוע, נכנסו עמו מספר עיתונאים הביתה. אמו, מלכה כ"ץ, הייתה שם. גם רעייתו רונית ואחדים מעוזריו. מלכה בת 86, דעתנית, חזקה וקשוחה. תגידי, אמר לה יובל קרני מ'ידיעות אחרונות', את חושבת שישראל צריך להתמודד על ראשות הממשלה? החדר נדם. השר הסמיק. רעייתו השתעלה. הדוברת שילבה אצבעות בתפילה. כ"ץ מעולם לא התראיינה ואינה בקיאה בכל אלה. אחרי תקופת ביבי, אמרה. כשראש הממשלה יפרוש ישראל יוכל להתמודד. רק אז. אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של הבן־השר והמקורבים. הסבתא לא פישלה.

כותרת בעייתית כזו הייתה מעלה את מפלס החרדה בבית בבלפור. ולא הרבה אנשים הם 'ביבילוגים' כמו ישראל כ"ץ. הוא יודע את זה. אבל גם ראש הממשלה יודע את זה. זו אחת הסיבות שבגינן נוהג האחרון בכ"ץ כבוד מיוחד, חושש ממנו אפילו יותר מפוליטיקאים פופולריים יותר לכאורה במפלגתו. ערב הבחירות הבטיח בנימין נתניהו לתגמל את כ"ץ על תמיכתו הפוליטית בו. מהלך חשוב מבחינת נתניהו, כלפי כ"ץ המתוחכם והערמומי, שנחשב לאסטרטג פוליטי מחודד ולאחד השחקנים החזקים בליכוד. מלך מלכי השטח. צאר המנגנון המפלגתי.

נתניהו הבטיח את אחד משלושת התיקים הבכירים בממשלתו הבאה: אוצר, ביטחון או חוץ. כ"ץ, למרות חשדנותו התהומית כלפי נתניהו ואמינותו המפוקפקת, האמין; אך ביקש לעגן זאת במסגרת חוזית מחייבת. הוא לא הראשון ולא האחרון שביקש זאת מנתניהו. נתניהו הציע שההסכם ינוסח על ידי האיש שלו, עו"ד דוד שמרון. כ"ץ הביא מצדו את עו"ד יעקב וינרוט. וכך היה. כ"ץ תמך בנתניהו וגם הסדיר את תמיכת החרדים בהקדמת הבחירות. נתניהו ניצח. ההסכם התאדה. כ"ץ התקשה לשמור על מעמדו הקודם, וכמעט שדורדר לתהומות של משרד איזוטרי. כ"ץ הפעיל את מנופי הכוח שלו, וראש הממשלה שלא עמד בהבטחה המקורית, נאלץ בכל זאת לשדרג את הקיים. וכך גרף שר התחבורה לחיקו גם את תיק המודיעין והוכנס כחבר לקבינט המדיני־ביטחוני.

לכ"ץ זה חשוב. לקרוא דו"חות מודיעין, להיות שותף סוד במערכת הביטחון. להתעדכן ולהשלים פערים. בישראל כמו בישראל, חייבים תווית ביטחוניסטית מינימלית כשיש שאיפות שלטון. בינתיים, הוא שולט ביד רמה במשרד העיקרי שלו, שכבר כמעט רשום על שמו בטאבו. שש שנים הוא שר תחבורה. במערכת הפוליטית־בירוקרטית שלנו, שכחו כבר את טיבה של ההמשכיות. ותודות לה, ישראל כ"ץ הוא בולדוזר שמעצב היום את פני המדינה.

חניכת קו הרכבת המהיר מאשדוד לתל־אביב, 2013 // צילום: אילן אסייג, 'הארץ'

חניכת קו הרכבת המהיר מאשדוד לתל־אביב, 2013 // צילום: אילן אסייג, 'הארץ'

כ"ץ בונה את "ישראל הנוסעת" החדשה עם מנהרות, כבישים ורכבות, בירושלים, בעפולה ובחיפה. לצד תחילת העבודות על הרכבת הקלה בגוש דן. מחלץ פקקים וגובר על שרים ופקידים באוצר. הליכודניקים איתו. הוא מכיר בעיקר את היחס האמביוולנטי שלהם כלפי נתניהו. יודע שיכול לבוא יום, והתסכול והזעם יעלה לבירה. נדיר למצוא כאן ראש ממשלה שמסיים את כהונתו בטוב. זה בדרך כלל נגמר באופן מפתיע וללא יורש טבעי, ואז – הכול יכול לקרות. זוהי הנחת המוצא של כ"ץ, גדעון סער, גלעד ארדן, משה יעלון וגם של יאיר לפיד וגבי אשכנזי.

כבר לא צריך את אייל גולן

הליכודניקים אוהבים להתארח מדי שנה בסוכה של ישראל כ"ץ. מזג האוויר נוח. החנייה מוסדרת. הכיבוד סביר. והכי חשוב, פוגשים את כל העולם. מערבבים ומתערבבים. מושב החורף של הכנסת תכף מתחיל, וזה הזמן לסגור עניינים לקראת ההצבעות על תקציב המדינה. יתרונו של האירוע – בהיקפו. אלפים מגיעים מקצוות ארץ. כל הכבישים הובילו לבית בכפר אחים, שליד קרית מלאכי. מאות מכוניות, מיניבוסים ואוטובוסים שטפו את המושב הקטן. הדרכים נסתמו. שרשרת מאבטחים וסדרנים הובילה את ההמון לחנייה שהוסדרה ליד מטע הזיתים, שבו הרעיה רונית מגדלת אותם ומפיקה שמן: "שמן מאיר", על שם אביו שנפטר. עכשיו היא מחסלת את העסק. התחרות עם השמן הספרדי הזול חיסלה את השוק. הבסטה נסגרת.

כ"ץ החל לארח בחצרו לפני למעלה מ־20 שנה. פעם הגיעו עשרות אנשים לסוכה שאפשר באמת היה להיכנס ולצאת ממנה. הקהל גדל ועמו גם השטח. וכבר הזיזו את הסוכה לפאתי החצר. ומכיוון שביתו של כ"ץ הוא האחרון במושב – היה בזה גם כיף מיוחד. ערב סתווי מול שדות ומטעים. כאן החל בנימין נתניהו את חזרתו למרכז הבמה הפוליטית בתחילת העשור הקודם. אייל גולן סלסל ערב הפיכתו לאימפריה. הקהל הלך והתעצם. הקהל פחות התעניין בהופעות, יותר במינגלינג. ואחרי שמרגול הופיעה ונעלבה מהיעדר תשומת הלב – בוטלו ההופעות. ו"הסוכה" רק גדלה. כ"ץ שתל כרי דשא מיוחדים, שמטפחים אותם כל השנה לקראת האירוע. הדשא החליף את הרפת הענקית – 200 פרות – שפורקה. על הדשא של כ"ץ הציבו עמדות עם כיבוד: נקניקיות, קרטיבים, שתייה. זה בסיסי, אבל עולה לא מעט כסף. ישראל כ"ץ הגיע לפוליטיקה על מגש הכסף הכלכלי של הוריו, ועו"ד רונית כ"ץ (לבית גולדה), רעייתו, אף היא מרקע מבוסס. גם הבנות לוקחות חלק. לזוג שתיים. הבכורה הייתה קצינה בצה"ל ומסיימת לימודי משפטים ומנהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. כעת היא עומדת להינשא. הצעירה משרתת עתה בצה"ל.

בין האלפים שהגיעו השנה היו כרגיל גם שרים, ח"כים ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. כולם היו חגיגיים ומבושמים. כה חגיגיים, שהפגנת הכוח שעשו נהגי אגד שהופיעו בחולצה כחולה אחידה, נשטפה לנהרות זיעת החוגגים. כ"ץ ייעל את רכש האוטובוסים של אגד ודן על ידי פתיחת השוק לשחקנים חדשים. עד אז, הורכבו האוטובוסים של אגד ודן במחיר גבוה בידי שתי חברות: "הארגז" ו"מרכבים". כ"ץ החליט לפתוח את הדלת לספקים חדשים ולהוריד מחירים. שני היצרנים הישראלים – שלום חגי (הארגז) ומשפחת קז (מרכבים) הגיבו בקמפיינים פוליטיים, תקשורתיים ומשפטיים. הובילו מלחמת חורמה נגדו. בשני המקרים, מדובר במשפחות עשירות, חזקות ומקושרות. לא מומלץ לאתגר אנשים עם עוצמות כאלה. באותה תקופה, השם המדובר היה זה של איציק קויפמן, שאחז בהזדמנות וניסה להביא אוטובוסים סיניים לארץ. קויפמן הוא אדם בעל קשרים ומהלכים פוליטיים רבים. הקמפיין כמו כתב את עצמו: כ"ץ משנה את השוק לטובת קבלן הקולות הירושלמי שלו – איציק קויפמן. הארגז ומרכבים פנו לבג"ץ.

העתירה נדחתה. השוק נפתח. לכ"ץ וגם לחברות שלום. וקויפמן? החברה שייצג בכלל אינה מתאימה לאגד ולדן. מלחמה דומה נפתחה כשכ"ץ הודיע על רפורמה בשוק יבוא המכוניות. יבואני המכוניות אפילו חזקים יותר, ולכן המלחמה נמשכת, ושרשרת ארוכה של לוביסטים ועורכי דין מתעשרת בזכותה.

עם אריאל שרון, 2003 // צילום: משה מילנר, לע"מ

עם אריאל שרון, 2003 // צילום: משה מילנר, לע"מ

התגרן בשדה המושב

ספק אם הפגנות כמו אלה שערכו חברי אגד עובדות על כ"ץ. מצד אחד, אדם לעומתי שלא אוהב שמאיימים עליו או מאתגרים אותו. הפיוז קופץ בקלות. ומצד שני, גם פוליטיקאי שנזהר בקטנה כבגדולה. כ"ץ רוצה ללכת על כל הקופה הפוליטית, ולא יסכן זאת בעד שום הון בעולם. יש לו מספיק כוח במפלגה, ומספיק אנשים בתוכה, גם כאלה שמחכים לו בפינה. אין לו כוונה למעו;. לא לו, ולא לרעייתו שהתמודדה בעבר עם רינונים על אודות רתימת לשכת בעלה לקידום אינטרסים שונים. ובכלל, כ"ץ זה לא דרעי, לא ליברמן ואפילו לא נתניהו. כ"ץ הגדול והנורא אינו מסוגל לצאת מחדר החקירות, לתקוף את המשטרה ולחייך למצלמה: 'הם מושחתים!' 'הם רוצים לפגוע בי פוליטית!'. זה לא האיש, לא הסגנון, לא היכולת. הוא את לקחיו למד. לעולם ישמור על ריחוק, לא יסכן ולא יטבול ידיו בבוץ המייצר צרות.

ולא, לא מדובר בשה תמים. הנה למשל הסיפור של אפליקציית ההסעה החברתית – 'הובר'. היא כבשה את ארצות הברית, אבל נתקלה בקושי רגולטורי בישראל. כאן לא ששים לתת לכל אחד את האפשרות להיות נהג מונית לעת מצוא, החל מהגנה על נהגי המוניות וכלה בשאלות הנוגעות לביטחון אישי. 'הובר' שכרה את שירותיו הדרקוניים של היועץ משה קלוגהפט, האיש של נפתלי בנט. ומאז מלא האינטרנט בסיפורים ותלונות דמה מהסוג האופייני לקמפיינים מבית היוצר הזה. פוסטים ושיחות של "פעילים חברתיים" שמקטרים על כ"ץ ומציגים את הפתרון. הסיפור נחשף. כ"ץ רתח. בשיטות כאלה, אמר, לא 'הובר' ולא בטיח. והשוק כולו שוב למד את אופיו של כ"ץ, שלא אוהב איומים, או שטיקים, ושאין לו בעיה לכופף ידיים בחזרה.

בשביל לעמוד מול קמפיין כזה צריך עצבים מברזל. כ"ץ עשה את זה כמו מצביא שנמשך מהאתונות ולבש אפודה מפלדה. בדיוק כפי שהניע את הרכבת הקלה, אותה סאגה ציבורית בלתי נגמרת מזה שנים ארוכות. הוא אוהב להצטלם בפרויקטים האלה. כך בתחנת הרכבת בשדרות, כך בקרוב בתחנה בעפולה. ומנהרת הפסים לירושלים. והנמלים החדשים שעלו ויעלו לו בדם. הוא גם נהנה לנצח. 'הפוטו־אופ' האהוב עליו הוא זה הדמיוני, לצד מצבת הזיכרון לקריירה של אלון חסן. כ"ץ כבר בטוח בערכי המותג האזרחיים שלו. המיתוג הבולדוזרי, שניתן בכל דור לפוליטיקאי אחר. עם כאלה לא כדאי הרי להתעסק. אבל עכשיו הוא רוצה להתבסס גם כדמות מדינית־ביטחונית, השדה הפחות מוריק שלו עד כה.

עם הכלב צ'אבי

עם הכלב צ'אבי

לו היית מתחיל בקריירה חדשה היום, אמרתי לו פעם, היית מתרגם את יכולות היזמות שלך ונעשה עשיר מאוד. כ"ץ הגיב בביטול. זה לא מעניין אותו. הוא מכור לכוח ולהשפעה. הכסף פחות חשוב לו. קחו את הדברים כפשוטם, הוא מקרין לסביבתו. ואלה קוויה של המוטיבציה שלו. פשטות לצד עוצמה. אורח חייו שונה. הוא לא יעבור לגור בקיסריה, גם לא למגדל תל־אביבי, לא יקפוץ לסופי שבוע בפריז או בניו יורק. גם אם יש לו כסף לזה, וכנראה שיש לו.

הילד לומד לחלוב

אין זה מקרי שמעולם לא פורסמה על אודותיו כתבת פרופיל מקיפה של ממש. הוא לא מכיר כמעט את השפה התל־אביבית הזו. כ"ץ הוא מושבניק שמרן במהותו. בנם של ניצולי שואה. הוא עשוי צלקות־צלקות. מופנם באופן מפתיע. אולי הפוליטיקאי המופנם שנתקלה בו כותבת שורות אלה. הוריו עלו לישראל ב־1951, התגוררו עם שתי בנותיהן במעברה בקריית מלאכי. יום אחד שמעו שהסוכנות מחלקת צריפים שבדיים חינם, על אדמה כלשהי שבה אמור לקום מושב. מישהו שלח את הצריפים כתרומה לעולים חדשים. צריפים זה יותר טוב מאוהל, אמרו. כך עקרו למושב שהוקם בעצם אותם הימים, סמוך לחורבות הכפר הערבי קסטינה. מייסדיו היו עולים דתיים מרומניה ומהונגריה. שם בנו עצמם מחדש, במסע שעיקרו עבודה קשה בחקלאות של אותם הימים. את טראומת "העבודה משחררת", תרגמו לחריצות העיוורת למנעמי החיים.

בגיל 10

בגיל 10

ישראל כ"ץ עצמו, כבר נולד במושב, לפני 60 שנה. מאיר, אביו, השלים את פרנסתם בעבודת כפיים במפעל ברזים בעיירת הפיתוח הסמוכה. המשק התפתח ומאיר חזר והשקיע ברפת, והיא הלכה וגדלה. אז הרפתות הגדולות היו נתונות בידי הקיבוצניקים, ומשפחת כ"ץ הייתה חריגה, כמעט להכעיס, בנוף המושבניקי של חברי ההסתדרות. אנשי תנועת העבודה. איש שבלט בסיפור היה נחום גנץ, סגן מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית וסגן מזכיר תנועת המושבים – דמות חשובה במרקם המפא"יניקי של אז, שהייתה ממונה למעשה גם על הארגונים הכלכליים של המושבים.

בני גנץ, בנו של נחום, צעיר מישראל בארבע שנים. אבל התהום הפעורה ביניהם גדולה ממה שניתן היה לנחש, וראשיתה באותם יחסים היסטוריים. גנץ, למשל, למד בבית הספר החקלאי בכפר הירוק; כ"ץ – בישיבה התיכונית אור עציון. אחות הרמטכ"ל הקודם ירשה את המשק ומתגוררת בו עתה. רק בית משק אחד מפריד בין גנץ לבין כ"ץ. בין הבתים פועל משק עם בית גידול לכלבים. בצד אחד של הכלבייה – גנץ; בצד השני – כ"ץ. אלה לא התארחו בחג הסוכות האחרון אצל כ"ץ.

משפחת כ"ץ, מעשית וחרוצה, הגדילה את הרפת שלה. באמצע שנות ה־60, במיתון הגדול, האב יצא לקושש פרנסה גם בחוץ. תקופה קצרה אחר כך, בעקבות מלחמת ששת הימים, זינק גם העסק שיצר: צי טרקטורים, שהועסק על ידי קיבוצי האזור. פיזור זבל אורגני. זו עבודה קשה. הריח בלתי נסבל. הזיעה ניגרת. אבל היא שביססה את המשק המשפחתי. הרפת, שכבר הכילה בשיאה מאות פרות, נראתה בסדרי גודל שאפיינו, באותם ימים, רפתות של קיבוצים גדולים. משק גדול. והמשק הזה תוחזק בעיקר על ידי בני הבית. חליבה ראשונה בארבע בבוקר, חליבה שנייה בארבע אחר הצהריים, ושוב ארבע בבוקר וחוזר חלילה. אין חג. אין שבת. אין חופש. אין אילת. אין חוץ לארץ. צריך לקום עם שחר. שאם לא כן, הפרות תמותנה. התוכן עסק על כן בחיי המשק. כמה חסכו. כמה מכרו. עד כמה הצליחו לצמוח ולבסס ולהבטיח את עתיד הילדים. מלכה ידעה לאן כל גרוש הולך. והגרושים לא עפו סתם. בערב, ליד השולחן, התלוננה על המכסות הקטנות שקיבלה – בהיעדר קשרים פוליטיים ופרוטקציה. ואז החליטה לשכלל את המחלבה בחצר. והכול פרח, ובעת שהמושבניקים והקיבוצניקים התרסקו במהלך שנות ה־80, משפחת כ"ץ, שהודרה מן הקומבינות של 'התנועה', נותרה על הרגליים.

כ"ץ הנער עבד ברפת ולמד בישיבה התיכונית הסמוכה. באותן השנים היה לישיבה תפקיד מפתח בתנועת המתנחלים המתחזקת בשטחים – מה שצמח למרחב פוליטי גדול, מ'אמנה' ועד 'הבית היהודי' של היום. הישיבה, שהוקמה על ידי הרב דרוקמן, מזוהה עם תלמידי הרב קוק. הרב דרוקמן עצמו פיתח אחר כך קריירה פוליטית. האם יש לסרב פקודה, נשאל פעם דרוקמן בעת פינוי התנחלויות. תשובתו המתפלפלת הבחינה בין פקודה המביאה לידי העברת שלטון לידי גויים, כמו במקרה גוש קטיף – שאז רצוי לנסות להתחמק; לבין מקרה שבו השלטון נשאר בידי יהודים, שבו אין לסרב פקודה.

לא מפד"ל, ליכוד

זוהי תבנית נוף נעוריו של ישראל כ"ץ, כור מחצבתו. יש בו יחס עמוק לאידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה, בדומה למתנחלים. אבל כ"ץ עצמו הוריד את הכיפה עם גיוסו לצה"ל. פעם סיפר על כך: "כיבדתי את הישיבה עד היום האחרון. אמרתי לכולם, גם לרב דרוקמן, שאשאר עם אותם ערכים גם בלי כיפה. יש לי את הדרך שלי". כ"ץ לא הלך אחרי הרב ולא התיישב על גבעות השומרון או יהודה. והעובדה היא שבעת שהצטרף לפוליטיקה הסטודנטיאלית, ואחר כך לזו הארצית – בחר בליכוד. ולא סתם בליכוד, אלא בפלח החילוני, האריק־שרוני שלו. וזאת בשעה שהרב דרוקמן צבר כוח במפד"ל וגלגוליה השונים.

חייל בצנחנים, 1973

חייל בצנחנים, 1973

כי, בסופו של דבר, מדובר במושבניק מכפר אחים. אפילו לא חקלאי מבאר טוביה. ובכל זאת, כשהגיע לגיל 18 רכשו לו הוריו דירה צנועה באשדוד של פעם. דירת נדוניה, שתהא בסיס לחייו בעתיד. זה היה רגע של אושר וגאווה במשפחת כ"ץ. המושב טמוע באופי הפוליטי של כ"ץ. בזה יש שוני מהותי מזה של מתחריו בצמרת. הוא אסטרטג, עובד לטווח ארוך, סבלני, משקיען. הדרך לא אצה לו. אינו מתיימר להיות 'אינטלקטואל'. אינו קורא את 'האקונומיסט'. אינו בקיא במסתרי הקמפיין של הילרי קלינטון וגם לא בשיטות המחקר החדשות של הקמפיינים שלה.

הוא לא טכנולוג. לא אופנתי. אבל אוהב אנשים. אוהב להתחכך. לשחות ללא חשש בזיעה האנושית. לחוש בצורכי האחר ולתפעלם. מי כמוהו יודע את כוחה העצום של תחושת הזרות, החולשה, אי־השייכות. במהלך עשרות השנים האחרונות אסף לצדו אינספור אנשים מעין אלה. טיפח, גידל ורומם. והם חייבים לו. מעריכים ולעתים אוהבים. לבו לא גבה מעולם. הוא לא מעשן סיגרים. ישראל כ"ץ הוא הרפתן ששירת כקצין בגדוד 890 בצנחנים. שירות קרבי ספוג דם. אחר כך עלה לאוניברסיטה העברית וסיים אך בקושי את החוגים למדע המדינה ויחסים בינלאומיים. המחקר לא עניין אותו. עיקר פעילותו הייתה ונותרה – אנשים. פוליטיקה. כבר אז רצה להיות חבר כנסת.

יו"ר אגודת הסטודנטים וסגנו: הנגבי וכ"ץ, שלהי שנות ה־70

יו"ר אגודת הסטודנטים וסגנו: הנגבי וכ"ץ, שלהי שנות ה־70

אלה היו ימי מלכותם הראשונים של נסיכי הנסיכים בליכוד. מי שגדלו ברחביה או בתל־אביב והוזנקו לצמרות המפלגה. מצד אחד, היו אלה בני בגין, דן מרידור, רוני מילוא, ראובן ריבלין. וגם צחי הנגבי, שמוליק סלבין, לימור לבנת ודני נווה. הנגבי, צעיר מכ"ץ בשנתיים, היה ליו"ר הארצי של התאחדות הסטודנטים. וכ"ץ דידה והחזיק אחריו, כיו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. אלו היו השנים הראשונות של הליכוד בשלטון. הסטודנטים הפרועים והבטוחים בעצמם, התכסחו עם ראשי האוניברסיטה העברית, שמונו וזוהו עם הצד השני של המפה הפוליטית. הם היו חוד החנית בקרב עם האליטות ההן. והקרב היה אלים. כמו התגרנות המכוערת של מערכת הבחירות באותה שנה בדיוק (1981), אבל לא ברחובות בית שמש, אלא במעוז האינטלקטואלים האשכנזי. לפרקים זו הייתה בריונות אלימה מול הסטודנטים הערביים. כ"ץ וחבריו לא נרתעו, הם גם אינם מתחרטים. הרעש, מכל מקום, היה עצום. במהלך אחד הדיונים באוניברסיטה טענו שכ"ץ חטף את המיקרופון מידי הדיקן‏ – דבר שהביא לעימות עם ראשי האוניברסיטה. כשצחי הנגבי פעל באופן דומה – אמרו שבנה של גאולה כהן ממש חוצפן. אבל לכ"ץ הענק מהמושב לא הייתה רשת הביטחון של הייחוס. כ"ץ הושעה מלימודיו בגלל פעולותיו האלימות. לבסוף הוחזר והצליח לסיימם.

הנגבי הוצנח כעוזרו של יצחק שמיר וכ"ץ תר אחר שר שיקבלו לפרוזדוריו. באותם הימים, אגב, היה איתם בקמפוס אאוטסיידר נוסף וצעיר משניהם, אביגדור ליברמן. אלא שהוא ויתר ופעל במילייה המקומי. כ"ץ נלחם בציפורניים כדי להתקבל אצל החבר'ה. אבל מה לבחור הנושא בכליו את ריח דשן הפרות ולחבורת הנסיכים הבית"רית? בסופו של דבר, הצליח להתחבר למושבניק האולטימטיבי של הליכוד, אריאל שרון. אפילו התמודד בעידודו על ראשות צעירי הליכוד (והפסיד). כ"ץ חרש עבור שרון את הארץ וחיזק את התשתית למה שכונה לימים 'מחנה שרון'. הוולוו שאבא קנה נסעה אלפי קילומטרים בחודש. דילים בירוחם, ארוחה בקריית שמונה. וזה תמיד במסעדה, על שישליק וחומוס. ובדרך כלל גם הוא משלם. כ"ץ התחבר לקישקע של חברי המרכז, וגם לנשמה של כמה מהכתבים הפוליטיים הצעירים של אותם הימים. חלקם הפכו אחר כך לפרשנים בכירים וידעו להוקיר תודה בתורם. הרבה ממה שכ"ץ יודע היום על הנעת תהליכים והפעלת אנשים נלמד שם, אצל שרון.

קצת כסף, הרבה פוליטיקה

אבל החומות נסגרו. שרון הרחיקו וקרבו ושוב הרחיקו. והוא נותר מחוץ למשחק, בעת שצחי הנגבי ואביגדור ליברמן מצאו לעצמם סוסים מצוינים ושעטו קדימה. כ"ץ יצא אז לאזרחות והקים עסק פרטי עם רעייתו, רונית גולדה, שזה אך נישא לה – עורכת דין, קשוחה, דומיננטית, חיה פוליטיקה כמעט כמוהו ושותפת סוד. היא הייתה בת למחזיקי חברת "גולדה שטיחים", מותג חזק ורווחי באותם הימים. מדירה סגפנית בהרצליה, הקים עם רונית חברות כוח אדם שהמשיכו את מה שידע מימי האוניברסיטה. אלה היו הימים הטובים של חברות כוח האדם. הבנייה המסיבית דרשה כוח אדם מקצועי. והוא עסק בכוח אדם זמני, פשוט ומקצועי. תוך זמן קצר יצאו מן הבית ושכרו משרדים בתל־אביב. מאותם הימים נותרו בהם סימנים ורמיזות באשר לעירוב הקשרים הפוליטיים בעסקיים. העסקים כבר החלו לשגשג. כ"ץ צבר כסף, אבל המשיך לחלום פוליטיקה.

ישראל ורונית מתחתנים, 1989

ישראל ורונית מתחתנים, 1989

בדרך לחלום הנושן איתר לעצמו מסלול שעבר דרך מחוז המושבים שהוקם, למעשה, על ידו. פעם, "מושבים" היה מפלגת העבודה. הגיע ישראל כ"ץ, ומצא מספיק מתפקדים במושבים כדי ליצור מחוז בחירה חזק. למעשה, מהחזקים בליכוד. זו הייתה המקפצה הפוליטית החדשה שלו. רעייתו רונית המשיכה לעשות כסף, ומכרה סופית את החברה ב־2003. גם משק החלב של משפחת כ"ץ נמכר, לפני שזה מונה בהמשך לשר החקלאות. כשמכרו את המשק, הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שמלכה ומאיר כ"ץ נסעו לחופשה בבית מלון. זה היה באילת. ברכה לא יצאה מן הארץ מאז הגיעה לכאן. "מה יש לי מהם שם", היא נוהגת לומר. לא רוצה לזכור, ולא להיזכר.

ישראל כ"ץ נכנס לכנסת ב־1998, בעת שאהוד אולמרט נאלץ לעזוב אותה כדי להמשיך ולכהן כראש עיריית ירושלים. כ"ץ מעולם לא היה פרלמנטר בולט, אבל במפלגה בלט (שוב) מיד. הכנסת החזירה אותו לעשייה עם חברי התנועה, לפעילות הפוליטית, למכירה וללקיחה; ולהבנה, שבמקרה שלו, זה תמיד הולך קשה. אבל העיקשות והעבודה הקשה משתלמות. עכשיו החל לטפח צעירים ואנשי שטח שיבואו עמו לירושלים. הוא רגיל לומר שבפוליטיקה אין נאמנות, וכי אינו מצפה לתודה. אולם האמת היא שהקשרים האישיים הללו בונים בדרך כלל נאמנות. גם ציפייה לנאמנות: בסופו של דבר, אני הכנסתי אותך לכנסת, ואתה תהא שם עמי בעת צרה.

עם בנותיו עדי ומור

עם בנותיו עדי ומור

הכנסת מלאה עתה בחברים מן הסוג הזה – אנשי פריפריה שחייבים נתח ממעמדם לכ"ץ. ז'קי לוי למשל, בנו של דוד לוי. כ"ץ היה זה שדחף אותו להתמודד. לוי הצליח. אם יחזור לעיריית בית שאן, יעמוד בראש מחנה ישראל כ"ץ באזור. או לפחות מצופה שינהג כך. היוצא דופן המסקרן הוא גדעון סער. ישראל כ"ץ סייע בתורו להכניס את סער לכנסת. סער היה כבר אז פוליטיקאי ממולח למדי. אבל למגלשה של ישראל כ"ץ היה תפקיד ויתרון מיוחד. במשך שנים הם היו מתואמים כך. רמת הבכירות ברורה. סער נהג להלל את תכונותיו של כ"ץ: אסטרטג, חכם, איש שטח. עודנו מדבר עליו בסופרלטיבים כאלה. אבל סער עצמו כיוון מלכתחילה לעמדה הגבוהה ביותר – ראשות הליכוד והממשלה. ישראל כ"ץ הפך למטרה. כשאתר YNET פרסם על כ"ץ שורת ידיעות ופרשנויות שליליות, ההנחה הייתה שמלך התקשורת סער עומד מאחורי העניין. הוא מקושר שם מאוד, כמו גם בכל כלי תקשורת אחר כמעט. כ"ץ פחות מכיר את הברנז'ה הזו. סער הכחיש כל קשר. בסופו של דבר כ"ץ התכבד ופגש את אחד מעורכי האתר. השולחן נוקה. הקמפיין נפסק. גדעון סער מחוץ למערכת. ישראל כ"ץ נערך לשלב הבא, והוא נטוע עמוק בתוך אותה מערכת. הכלל של הבוס לשעבר שרון – להישאר תמיד על הגלגל – עדיין תקף לדעתו. גם אם משה כחלון ואחרים חושבים אחרת. בתפקידיו הביצועיים, הוא משנן לעצמו עוד משהו מהבולדוזר־האב שגילה לו את מסדרונות הליכוד: א. אתר את הנקודה המרכזית בנושא שבטיפולך; ב. אתר את הפתרון; ג. ודא ביצוע. כך חזר ולימד אותו שרון.

לקחי החקירה

ב־2003 קיבל את תפקידו המיניסטריאלי הראשון במשרד החקלאות. בתפיסה הציבורית, זה נראה כמשרד קטן ואפור, מעין שריד היסטורי מימי 'אנו באנו' ונטול משמעות רלוונטית. שר הפרחים, הכבשים והעשבים. אולם בשביל המושבניקים והקיבוצניקים מדובר באחוזה מפוארת. עשרות גופים חשובים פועלים תחת המשרד הזה. לכל פרח, דבורה, פרה וחלקת דשא יש "מועצה" ייעודית. עד לא מזמן נוהל המשרד בכלים שתאמו את השווקים החקלאיים הקדומים. פרויקה מהקיבוץ סגר עם הבן של גוטקינד, שנהיה רואה חשבון ומבין ביבוא ושיווק ומחירים לצרכן. הכול התנהל תחת מעטה 'חברינו' – גם כשחברינו כבר מזמן לא היו בשלטון. כ"ץ הגיע לתפקיד עם ערימת תחושות הגזל והרצון לשנות מן הבית. הילד שראה את נחום גנץ נוסע לתל־אביב ומסדיר את המכסות, נסע עתה בעצמו מן הכפר. אבל לירושלים, לשולחן השר. 'עכשיו אני מרגיש שניצחתי את הנאצים', אמר אביו בעת המינוי, ודמעות בעיניו. מלכה, אמו, נותרה בקשיחותה. האישה שחרשה את השדות בידיה, שחלבה פרות וחיברה מסמרים לקרשים כדי לגדר את תחום מחייתן, שלא תברחנה – יצאה מן הכפר, בבגדי חג, כדי להשתתף בהשבעת בנה כשר.

כ"ץ התנהל לפי בית הספר של אריאל שרון. למד את השטח, סימן מטרות ושעט אליהן. הוא איחד את מועצת הירקות, מועצת הפירות, מועצת הפרחים ומועצת ההדרים למועצה אחת. ביטל תקנים, מתווכים ומאכערים שפעלו בתווך. השר הקודם, המושבניק בעצמו שלום שמחון, עשה שמיניות באוויר כדי לבלום אותו. לפחות תשמור לי על תנובה, ביקש. שנתיים לאחר שקיבל את התפקיד כבר החל מבקר המדינה לחקור את הליכיו. שנתיים אחר כך, במאי 2007 פרסם המבקר ביקורת שהתגלגלה לחקירת משטרה. זה היה בעניין מינוי איש העסקים רן קרול ליו"ר הוועדה הציבורית לבחינת הפיקוח על מחירי החלב. המינוי התערבב, התקלקל. ואז גם נוסף לזה רינונים על מינויים פוליטיים, וחלפו שנתיים עד שהפרקליטות סגרה את התיק. הכתם נותר, הסגירה הייתה בשל קושי ראייתי. אבל כ"ץ יצא בשלום. שמחון עוד חזר אחר כך למשרד החקלאות, והשניים המשיכו להתקוטט במרחבים האלה, בדרך כלל מחוץ לרדאר ולעניין הציבורי.

עם החקירה, תם טקס החניכה המרכזי לפוליטיקה הישראלית. נותרו רק הספיחים המסוכנים והמפחידים כדבעי. במאי 2010 הוחשדו שלושה ממקורביו בהפרת אמונים בקשר לפעולותיהם במשרד החקלאות. וכל זה לא תם, אלא לפני כשנה. פלא שסירב למנות את אחד מעוזריו הבכירים למנכ"ל המשרד? ופלא ששמו החל לצאת כמי שנמנע מהזנקת עוזריו לצמרות החברות הממשלתיות? כ"ץ שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין ביותר כעת.

עם גדעון סער, מצודת זאב 2005 // צילום: ניר כפרי, 'הארץ'

עם גדעון סער, מצודת זאב 2005 // צילום: ניר כפרי, 'הארץ'

בשטח כמו בשטח

כל דרדק ליכוד יודע שכ"ץ הוא פוליטיקאי נדיב. כוחני, נדיב ואכזר. הדרישה היא לנאמנות מלאה. למאה אחוז אמינות. מאה אחוז נאמנות. ביום ובלילה. וכל אדם חדש המתקבל ללשכתו שומע על מה שאירע למי שהיה פעם דוברו, ברק סרי (כיום יועץ התקשורת של אריה דרעי). זה קרה לפני המון שנים. אהוד ברק היה שר הביטחון. ישראל כ"ץ מונה לשר התחבורה. ברק פנה לכ"ץ בכניסה לישיבת הממשלה. "דיברתי עם סרי", אמר לו, "זה בסדר שיעבור אליי?". ישיבת הממשלה הסתיימה. כ"ץ חזר ללשכתו. "בוא רגע לחדר", אמר לסרי, "אתה מפוטר. עכשיו. קח את הדברים ולך". "אבל הוא רק פנה", ניסה סרי, "אפילו לא הספקתי לשקול". "תודה רבה", סיכם כ"ץ את השיחה, "ושלום". המנטור שלו, אריאל שרון, היה עושה זאת אחרת: מייבש את הדובר, מתעלל, מדביק לו איזה כינוי מעליב ודוחקו למדבר. גם כ"ץ עצמו ספג זאת, בשעתו. ההתנהלות הפוליטית של שרון משוחזרת עתה על ידו. הוא פועל באמצעות כמה מעגלי מקורבים.

כ"ץ עוסק תדיר בטיפול ותחזוק שיטתי של חברי הליכוד. הוא היה איש התחזוקה הפוליטית של שרון. זה שעבר בסניפים והניח את התשתית למה שיבשיל לימים לראשות הליכוד והממשלה. הכיר את אחרון החברים בסניף רחובות או ירושלים. בחש בתככים העיקריים וגם בשוליים בסניפי הליכוד. מינויים, מכרזים, דירקטוריונים. הכול היה כשר אז. התשתית שיצר עבור אריק היא הבסיס לחלק מכוחו הפוליטי שלו עצמו היום. רבים מהם נאמנים לו, והוא להם. לכן הוא מחזיק בתפקידו כיו"ר מזכירות הליכוד, ואינו מרפה. וישנו מעגל נוסף – שותפים מן הימין, שאינם חברי מפלגה.

בסוף החודש שעבר עלה לירושלים בשעת ערב כדי לקשט כנס הזוי משהו שהובילה דניאלה וייס בבית מלון ירושלמי. וייס היא כבר לא מכונת העוצמה הציבורית־פוליטית שהייתה, אבל עדיין פעילה ובועטת. הכנס נועד להשיק "קופת חיסכון", שאליה ישלשלו ילדי ישראל מעות למען גאולת אדמות. מעין קאמבק ימני ל"קופת הקרן הקיימת". כאילו אין רשתות חברתיות בעולם, ואין פייסבוק או ווטסאפ. או עיתונאים וחוקרי משטרה שיסתקרנו במיוחד מהשאלה מי יפקח על הנהלת החשבונות של תרומות הילדים. אבל שר התחבורה והמודיעין התכבד ועלה לכנס, במיוחד, כדי לכבד את מארגניו. וייס היא זו שהביאה את הרעיון להוביל כנס ימין בכיכר רבין ערב הבחירות האחרונות. הוא זה שהלך עם הרעיון ושיווקו לנתניהו. ובזמן שנפתלי בנט זייף עם "ירושלים של זהב" על הבמה שם, ביבי גרף את כל הקופה בישורת האחרונה של מערכת הבחירות המשוגעת הזו.

כ"ץ דיבר בפני 300 החברים של דניאלה וייס. מצלמות הווידאו של ערוץ 7 העבירו את דבריו בשידור חי. הקהל הזה יצביע ברובו לבית היהודי. ובכל זאת, מבחינה פוליטית היה נכון להגיע לשם. ולא נותר אלא לתהות מאיפה יש לו את הכוח להמשיך ולפקוד מדי ערב 300 איש כאן, 300 שם? רוב הפוליטיקאים מואסים בזה, מקטרים בסתר על חגיגות בר־המצווה של צאצאי חברי המרכז, ורוצים רק לזכות בקצת מנוחה וזמן בילוי רחוק מכל אלה. אבל לא כ"ץ. האיש הזה פשוט נהנה לפגוש אנשים, אוהב את ההתחככות, אוהב את המתקת הסוד. ובעיקר מבין – כמו הרפתנים של פעם – שאסור להזניח. זו עבודה קשה ולעתים מסריחה, אבל יש לעשותה, כי שכרה בצדה. בראש שלו, זה עדיין עניין של שחור או לבן. בתודעה המושבניקית שלו, הזנחת הפרות אפילו לרגע, בדיוק כמו אז, תביא למותן ותמוטט את העסק.

עם נתניהו בפריצת מנהרת הרכבת המהירה בירושלים, 2014

עם נתניהו בפריצת מנהרת הרכבת המהירה בירושלים, 2014

איך מייצרים מקורבים?

קשה לאתר מעגל ברור ואינטימי של מקורבים אצל כ"ץ. אצל שרון היה את פורום החווה. מקורבים חוץ־מפלגתיים שהקיפו אותו, כולם בעלי מוח חריף ויכולות פוליטיות ייחודיות. תפיסת עולמם הייתה דומה לשלו. חלקם הצביעו לליכוד רק כששרון היה שם. הם, מראובן אדלר דרומה, הביאו אליו את קהילת העסקים התל־אביבית. הם שהעניקו לו את ראשות הממשלה. וזהו גם המעגל שהגיעה שעתו של ישראל כ"ץ לבנות עתה. לא כולם ליכודניקים. אבל עיקר נוכחותם בזכות יכולותיהם המקצועיות, הכלכליות והחברתיות. זה עדיין אינו מעגל מקורב ונאמן כמו זה שהיה לבוס הישן, אבל זה בהחלט משהו.

פן מסוים כזה אפשר למצוא באנשים שמינה לתפקידי מפתח. כך למשל: עודד שמיר, יו"ר נתיבי ישראל (לשעבר מע"צ). שמיר היה שליש צבאי של אריאל שרון בכהונתו כשר ביטחון. עליו נאמר שאם לא היה חולה ביום המסוים ההוא – פרשת סברה ושתילה הייתה אולי נמנעת. הוא כיהן עד לאחרונה כמנכ"ל "כלכלית ירושלים" של אליעזר פישמן. הוא איש מקצוע ואדם מוערך, רחוק מפעילות פוליטית. ההיכרות שלו עם כ"ץ ארוכת שנים – שמיר כיהן כיועץ מקצועי בלשכת שר המסחר והתעשייה, שרון. ישראל כ"ץ היה אז היועץ הפוליטי; יאיר שמיר, יו"ר 'נתיבי תחבורה עירוניים'. החברה אחראית על הקמת הרכבת הקלה במטרופולין דן. שמיר, בנו של ראש הממשלה לשעבר, היה גם הוא יו"ר נתיבי ישראל במינויו של כ"ץ; ורוב השנים איש עסקים ומנהל מוערך. הוא הצטרף למפלגתו של אביגדור ליברמן, ואחרי כהונה קצרה כשר החקלאות, נס מן הפעילות הפוליטית; רם בלינקוב, יו"ר נמלי ישראל, האחראית על נמלי הים בחיפה, באשדוד ובאילת ועל הקמת הנמלים החדשים. היה ראש אגף התקציבים במשרד האוצר ומנכ"ל משרד הפנים. בנוסף, ניהל שורה של חברות, בהן HOT ו־012 קווי זהב; ניתן למנות גם את רו"ח חוסאם בשארה, יו"ר רכבת ישראל. שותף במשרד רואי החשבון חיפאי ומרצה בחוג לכלכלה של אוניברסיטת חיפה; ואת אליעזר מרום (צ'ייני), יו"ר רשות שדות התעופה, בעבר מפקד חיל הים ומנהל חברות לייעוץ ביטחוני.

המעגל הזה מקצועי בעיקרו. אי אפשר להושיב את האנשים האלה במעגל בכפר אחים ולבקש מהם עצות פוליטיות. אבל כ"ץ נעזר בניסיון הניהולי שלהם, מקבל מהם עצות; ובעיקר חושב שהרקורד של העשייה – שמאפיין את האנשים האלה ואותו – הוא שיוביל אותו קדימה. הוא שואף כעת להרחיב את המעגל הזה גם בדמויות ביטחוניות, שיעשירו אותו בתובנות, מידע וקשרים. וגם מנסה להרחיב עוד את המעגל החוץ־מפלגתי. למצוא את אלה שיעניקו לו את הלגיטימציה בסיטי התל־אביבי, בתקשורת ובאקדמיה. הוא מעמיק היכרויות וקשרים גם במגזר העסקי. לאחרונה נפגש גם עם האדמו"ר ראובן אדלר. כרגע ללא שום מחויבות. אדלר כבר מזמן לא ליכוד, אבל תמיד טוב לקבל עצה ממנו.

כ"ץ עובד עם גורמים מבודדים יחסית, כמו שכבר הבנתם. אין זה מאופיו לייצר פורום פוליטי ולסמוך עליהם שיעבדו בינם לבין עצמם ולטובתו. הוא רוצה לשלוט בתהליכים. לכן, כדאי להעמיק ולתת סימנים במעגלי מקורבים וכוח אחרים שלו – ואותם אפשר להפריד לכמה רמות. הראשונים הם אנשים נבחרים מקרב חברי המרכז. בעיקר הוותיקים שבהם, שזוכרים לכ"ץ חסד הדדי. מעגל ראשי הערים, שטופח בין השאר על ידי גדעון סער בכהונתו כשר הפנים, גם הוא חשוב. העשייה במשרד התחבורה מאפשרת לו להיטיב ולחזק את הקשר עם לא מעטים מהם. כיום לא מעט נחשבים קרובים אליו במישור המוניציפלי.

ב"סוכה" של כ"ץ. עם פעילי ליכוד

ב"סוכה" של כ"ץ. עם פעילי ליכוד

בכל הקשור למקורבים פוליטיים ממפלגות אחרות, כ"ץ נמצא במקום טוב, אם כי יש לו לאן לשאוף. את החרדים כבר ציינו, גם עם אנשים כמו יאיר לפיד הוא נמצא בקשר טוב. יחסיהם החלו בהורדת ידיים. לפיד, כשר אוצר טרי, התכסח עם כ"ץ סביב קיצוץ תקציבי בפרויקט רכבת העמק. כ"ץ השיג בסוף את מבוקשו. השניים התפייסו ובסופו של דבר הובילו יחדיו את הרפורמה בנמלים. לטקס חתימה עם החברות שיפעילו את הנמלים החדשים, במאי השנה, כ"ץ אף הזמין את האופוזיציונר לפיד. לאחרונה שלח כ"ץ מסרון ללפיד עם השאלה המתבדחת: "מה עם הרכבת הקלה, כבר פקקה לך את הבית?". לפיד החזיר בתמונת סלפי שלו עם אופניים חשמליים.

לפיד זה טוב ויפה, אבל כ"ץ יודע שכדאי לו להשקיע עוד במישור הזה. בינתיים, עיקר מקורביו בזירה הזו נמצאים בבית פנימה, ובעיקר בספסלים האחוריים של סיעת הליכוד. חלק מהח"כים שם מהווים קבוצת כוח שאותה הוא מטפח, והם משמשים בתורם מנוף לחץ עבורו על ראש הממשלה. מעליהם, נמצאת הברית שלו עם שר הרווחה חיים כץ, אחד האנשים החזקים בליכוד. זו אחת הבריתות היעילות והממושכות יותר בפוליטיקה הישראלית, לפחות בסטנדרטים קצרי הטווח שלה. עם הצמרת אין מה לדבר. אחרי שהאויב גדעון סער לקח פסק זמן, נשאר האויב גלעד ארדן. האחרון היה ברשימות החיסול של כ"ץ בפריימריז האחרונים. למרות המומחיות של כ"ץ במאבקים פנימיים מלוכלכים, הפעם זה לא סייע לו. ארדן נבחר ראשון. כ"ץ שחלם על המקום הראשון, הגיע שלישי. בפוליטיקת בודדים הוא חזק מארדן, אבל בפוליטיקת המונים, הוא עוד צריך להשתכלל מעט.

עם רעייתו רונית, 2015

עם רעייתו רונית, 2015

רשימת המטלות העתידית

בכל יום כ"ץ מתעורר עם שחר ועובד עד צאת הנשמה. קשה למצוא עוד פוליטיקאי שעובד כמוהו. בשעה שאחרים מתקתקים עצמם לדעת ברשתות החברתיות, הוא מתקתק פגישות עם פעילים בסטייקיות נידחות. 35 שנה של בשר, חומוס, פיתות וקולה. לאט לאט, דבר לא בוער, הוא מתעלם מטרנדים, רק ממשיך לחרוש, לפזר את הזבל האורגני, כמו אביו, ולאסוף את הגמול עבורו. התיק הנוכחי מתאים לעמדה הפוליטית הנוחה לו עתה: המתנה. המהירות מן השטן. כ"ץ מכשיר עצמו בשקט לקרב הירושה, ורק בתוך הבית. ככה זה עם אדם שגדל בבית שמרני, במקום שבית לא עוזבים. בתוך הבית הזה הוא שומר על כל מאחז שכבש, מפתח מאחזים חדשים, ומנסה להשתכלל. בקדנציה הזו הוא יושב שלוש פעמים בשבוע, לומד ומבסס את ידיעותיו המדיניות־ביטחוניות והיכרויותיו בזירה הזו. שומע ולומד. לא יורה מן המותן. לא רץ תמיד לכותרות.

ובחזרה לאירוע ההמוני בסוכות. החברים שהגיעו ריכלו בצד, כדי שהמארח לא ישמע. הנושא החם: ניתוח קיצור הקיבה שעבר כ"ץ. בינתיים ירד כ־20 קילוגרמים. הוא רואה בזה עניין בריאותי, כנראה יותר מאלקטורלי. החברים לא מעזים כמעט לדבר איתו על כך, הוא לא אוהב. אחרי הסמול טוק, הציגה אותו אשתו רונית. את הנאום שלו נשא מן הכתב. הוא אינו אורטור גדול, וגם לא חובב אילתורים. המשנה שהיה לו חשוב להציג הפעם: מי שחושב להצטרף לליכוד באמצעות איחוד בין מפלגתי – שישכח מזה. רמז עבה למשה כחלון. הליכודניקים התפזרו לביתם. השטח נוקה. השכנים מחלו על הרעש.

כ"ץ יודע שבסוף מוחלים, וזוכרים את התוצאה. על כך הוא בונה בכל הקשור לפרויקטי התחבורה שלו, וחוסר הנוחות הזמנית שחלקם יוצרים. אמנם, קרדיט כזה אף פעם לא הביא מישהו לראשות ממשלה. אפילו לא את פואד בן אליעזר, מלך המחלפים של ממשלת רבין השנייה. אבל אם אולי מנהרות הרכבת הקלה ייחפרו ביעילות ובמהירות יחסית, זה עשוי בהחלט להעניק לו דיבידנד ציבורי יקר. כך גם שאר המיזמים והשיפורים.

ישראל כ"ץ, כמו שכבר הבנתם, רוצה להיות ראש ממשלה. הוא יודע שאין לו את המהלכים של אולמרט, הכריזמה והקשרים של סער, ההופעה של לפיד או חבילת העל של כל אלה – שיש לנתניהו. אבל הוא בקיא בתיאוריית הכאוס. יום אחד אתה כאן, יום אחד – עם מעט תושייה והרבה עבודה קשה – אתה שם. וברגע שתצליח להיבחר, אפילו זמנית – נניח כיו"ר הליכוד – תבצר את מעמדך, והציבור יתרגל לראות בך מספר אחד. הוא צריך לזנוח חלק מהתגרנות, להבין למה חלק ניכר מהציבור רחוק מלחבב אותו. משהו בדמותו נראה מאיים, לא קומוניקטיבי. הסצנריו שבו אתה מגיע לקצה הפירמידה כשאתה רכוב בעיקר על מרכז הליכוד אולי קיים, אבל לא חכם לשים עליו את כל הז'יטונים. רצוי תמיד לשפר עמדות ויכולות, קשרים וכישורים. כ"ץ, נדמה, מכיר חלקית בלבד במגבלותיו כמותג פוליטי. כעת נותר להמתין ולראות אם ההכרה החלקית הזו תספיק כדי להבין מה צריך לשפר, וגם כיצד – אם בכלל – אפשר לעשות זאת.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook