fbpx

זכור את אשר עשה לך אמ;לק [ארוך מדי; לא קראתי] // הקונפליקט התרבותי בין ארוך לקצר // גלעד פדבה

0

כך נולד והשתרש הקונפליקט התרבותי בין קצר וארוך, רדוד ועמוק, מהיר ואיטי

50 שנה החזיק הסרט הרוסי 'מלחמה ושלום' בתואר הסרט הארוך ביותר שזכה באוסקר, כאשר גרסתו המקוצרת, שנמשכת 431 דקות, גרפה את הפרס בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. באופן אירוני, דווקא ב־2017, שלושה חודשים בלבד אחרי שעלה לשלטון בארה"ב הנשיא הכי צייצני, או הצייצן הכי נשיאותי, המייצג האולטימטיבי של תרבות האינסטנט, נשבר שיא האורך; על מנת שיוכל להשתתף בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באוסקר האחרון, הפך עזרא פלדמן את המיני־סדרה 'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' לסרט באורך 467 דקות, וזכה בפסלון המוזהב.

מגמה זו מנוגדת, לכאורה, לכל מה שלמדנו על העידן הנוכחי, הטראמפי, הטוויטרי, הפאנץ'־לייני. הנשיא האמריקאי, במיומנות של איש עסקים ממולח וערמומי, שכלל את השטחיות לדרגת אמנות. דונלד טראמפ, שבעט ללא רחמים במוסכמות המשחק הפוליטי, ממשיך גם בנשיאותו להתנהג כמתבגר מרדן מודרני, שאינו מפסיק לריב עם העולם, באמצעות ציוצים בטוויטר שכל אחד מהם בוטה מקודמו. "אולי לא הייתי זוכה להגיע לכאן אם לא הייתה ברשותי הדרך ההוגנת והכנה הזאת להפיץ את המסרים שלי", התוודה טראמפ בראיון לפוקס ניוז, שם הוא מרגיש הכי בבית בעולם.

טראמפ היה יכול להפוך לגיבור תרבות רק בעולם שבו מורכבות נתפסת כעלבון, רצינות נחשבת לטרחנות, מקוריות מתקבלת כהתנשאות, גאוניות מתפרשת כמוזרוּת; עולם שבו מי שמבקש להתעלות מעבר לבנאליות מצטווה מיד על ידי חרושת השטחיות להפסיק לחפור; עולם שבו מערכות יחסים שלמות מושתתות על שפת הסמיילים, הלבבות והלייקים, על קיצורי קיצורים ועל דלות לשונית.

"זמן החיים קצר; אם נבזבז אותו סתם בחרפה, אז הקצר הזה ארוך מדי" (וויליאם שייקספיר)

כבר בתקופה הקלאסית התקיימו תרבויות "עמוקות" ותרבויות "רדודות" זו לצד זו. אפילו הפילוסופים היוונים העתיקים שוחרי החוכמה לא עסקו רק בכינון תרבות גבוהה ונשגבת. הם לא הסתפקו בהתפלפלות מבריקה בשלל דיאלוגים ארוכים שחשפו אמיתות על טבע האדם – כדוגמת 420 עמודי 'פוליטיאה' של אפלטון – ובאימוני מוזיקה, לוגיקה וספורט ממושכים להגברת המצוינות הפיזית והמנטלית. הפילוסופים הקדישו זמן לא מבוטל גם לתרבות עממית נהנתנית שכללה בדיחות תפלות ושירי רחוב גסים. אך בתרבות היוונית העתיקה לא התקיים מתח ממשי בין נטייה פילוסופית להאריך ונטייה עממית לקצר. למעשה, היה דו־קיום בין הארוך והקצר, ששימשו צרכים שונים של נפש וגוף האדם, על תאוות הדעת ותאוות הסחת הדעת שלהם. נטיות להארכות וקיצורים שזורות זו בזו אף במחזות יווניים קלאסיים, שבכל אחד מהם ניתן להבחין בשלב הסטיכומיטיה, הדיאלוג המהיר, כמו ב'אנטיגונה' של סופוקלס: "רך בשנים אינו רך בחוכמה", "בתור יחיד תמשול היטב רק במדבר" ו"אויב נשאר אויב גם אחרי המוות".

שייקספיר

שייקספיר

מתח מוחשי יותר בין עומק ושטחיות הורגש ברומא העתיקה. האימפריה הרומית הצטיינה, מצד אחד, בהישגים עילאיים באדריכלות, פילוסופיה, אמנות, צבא ואסטרטגיה שנוצרו במשך עשרות ומאות שנים של עבודה עמלנית והשתכללות בלתי פוסקת. רומא לא נבנתה ביום אחד, בניית הקולוסיאום ברומא נמשכה לא פחות מעשר שנים, ואף יצירתו המונומנטלית של הפילוסוף הרומאי לוקרטיוס 'על טבע היקום' מסכמת בלא פחות מ־500 עמודים את תורתו הכופרת של אפיקורוס. ומן העבר השני, גם אירועי הספורט ברומא לא היו קצרים במיוחד. תחרויות בין גלדיאטורים, שנכפה עליהם להילחם זה בזה או באריות ונמרים מורעבים, נמשכו זמן רב, לפעמים שלושה ימים ברציפות, הרבה מעבר לסטנדרט של הספורט הפופולרי המודרני; כדורגל משחקים 90 דקות.

מערכת היחסים בין שטחיות ועומק ובין הקלאסי והגרוטסקי ליוותה את התרבות גם בתקופת הרנסנס, שמזוהה בדרך כלל עם יצירות המופת של רפאל, מיכלאנג'לו ודה וינצ'י ועם הישגים באמנות הפלסטית, באדריכלות, במוזיקה ובתיאטרון. אך באותם ימים התקיימו המופתי והבהמי, העילאי והנלוז, בסמיכות. כך למשל, במרחק 100 מטרים מתיאטרון ה'גלוב' שבו הציגו את מחזותיו של שייקספיר בלונדון, ניצב בית מרזח שבו שיכורים יידו חפצים חדים בדובים חסרי אונים.

מחזותיו של שייקספיר לא נחשבו בתקופתו לנחלתם של עשירים ומשכילים בלבד. הוא שילב בהם לבטים קיומיים ותובנות אנושיות עמוקות עם יצרים גועשים, שפע של רמיזות מיניות, חילופי זהויות מגדריות, חברויות הומו־ארוטיות ושפיכות דמים. והכל נכתב בשפה "שייקספירית", שנתפסת כיום שם נרדף לשפה גבוהה וקשה, אך בתקופה שבה נכתבה היא הייתה "עכשווית". פיתולי העלילה המסובכת במחזות כמו 'חלום ליל קיץ', 'מקבת', 'המלך ליר' ו'המלט' ריתקו את הצופים לפחות כמו המפנים הדרמטיים המרגשים והתכופים באופרות סבון, בטלנובלות ובסדרות ריאליטי בימינו.

"רצינות היא מפלטו היחיד של הרדוד" (אוסקר וויילד)

בשלהי המאה ה־19 הצביע הפילוסוף פרידריך ניטשה על המתח המתקיים בנפשו של כל אדם בין ה"עצמי" המעמיק וה"אגו" השטחי. ניטשה התנגד בחריפות לאגו של עדר המתאפיין בהיגררות קבוצתית, חוסר בינה והיעדר מקוריות. הוא תמך בביסוסו של עצמי מעמיק, יצירתי ואותנטי המתחמק מהבינוניות של האגו. אך ניטשה לא זלזל ביתרונות מסוימים של שטחיות החיונית לתקשורת ברורה בין בני האדם, כמו גם למודעות העצמית ולשימוש היומיומי בשפה. הוא טען כי למרות הצורך הלוחץ של בני האדם לתקשר זה עם זה באופן מיידי, ברור, מובן ו"שטחי", אצל אנשים מסוימים התפתחה איזושהי סובטיליות, עידון רב־ערך שמעניק לאותם יחידי סגולה יכולת פואטית והופך אותם לאמנים.

האסתטיציזם של סוף המאה ה־19 הושפע ממשיכתו של ניטשה לשכלול העידון האנושי והאדרתו של אדם־העל האצילי והנשגב, והתמקד ברעיון שהאמנות צריכה להתקיים למען היופי לבדו. האמנות, טענו האסתטיציסטים, אינה צריכה לשרת אף מטרה פוליטית, חברתית, דתית או חינוכית. "אנשים טוענים לעתים שהיופי הוא שטחי", כתב אוסקר וויילד בספרו 'תמונתו של דוריאן גריי'. "ייתכן שכך הוא הדבר, אך לפחות הוא לא שטחי כמו המחשבה. מבחינתי, היופי הוא פלאי פלאים. הוא מרדד רק אנשים שאינם נשפטים על פי המראה שלהם. המסתורין האמיתי בעולם הוא הנראה, לא הבלתי נראה".

רבים מאלה שנוהגים לצטט בכל הזדמנות אמרות שפר של וויילד, אינם יודעים שהן לקוחות מספרי מופת פרי עטו. ניצחון ה"שליפה" של מכתמים ופתגמים על קריאת היצירות בשלמותן הוא ניצחונה המובהק של תרבות האינסטנט על תרבות העומק. אמנם וויילד טען כי "רצינות היא מפלטה של הרדידות" אך הוא גם זה שקבע: "בכך שהעיתונות מציגה בפנינו דעות של בלתי משכילים, העיתונות גורמת לנו להיות מודעים לבורות של הקהילה".

בצד הבוז שלו לרדידות ושטחיות, וויילד נמשך בגלוי לעטיפות נוצצות ודאג לטפח ולפאר את הקנקן, ולא רק את מה שטמון בו. לקראת סיבובי ההופעות שלו ברחבי ארה"ב, למשל, הוא ערך לעצמו מסעות יחסי ציבור, כולל כתבות, ראיונות והפצה נרחבת של תצלומים למערכות העיתונים האמריקאיים, כ־150 שנה לפני עידן האינסטגרם. וויילד לא היה רק יוצר ואיש רוח מעמיק, אלא גם אייקון פופ שנערץ באופן שטחי על ידי ההמונים שלא תמיד הבינו את המסרים המתוחכמים בין השורות שהם ציטטו מדבריו.

"בעתיד, כל אחד יזכה לחמש־עשרה דקות של תהילה" (אנדי וורהול)

אין זה מקרי שכוכבי פופ כמו ניל טננט מהפט שופ בויז, וכוכבי פופ־ארט כמו אנדי וורהול, גילו עניין עצום באוסקר וויילד ובאופן הווירטואוזי שבו הוא תמרן בין עומק ושטחיות, תובנות קיומיות ושערוריות עסיסיות. הפופ־ארט הופיע בשנות ה־60 והציע פרספקטיבה אמנותית, לעתים מתפעלת ולעתים ביקורתית, על השטחיות ובעיקר המיידיות של הייצור התעשייתי ההמוני של מוצרי צריכה, מותגים, סמלי סטטוס, פוליטיקאים וסלבריטאים. הפופ־ארט – החל משכפול בצבעים קיצוניים של תצלומי עיתונות מוגדלים של מרילין מונרו וג'קי קנדי ביצירותיו של אנדי וורהול, דרך קטעי קומיקס אדירי ממדים ביצירותיו של רוי ליכטנשטיין וקולאז'ים המורכבים מפרסומות ביצירותיו של ג'יימס רוזנקוויסט, ועד לבובה ענקית בצורת כלבלב העשויה מעשרות אלפי פרחים ביצירותיו של ג'ף קונס – נמשך באופן עוצמתי לכל מה שמסחרי, זול ופופולרי.

וורהול. צילום: Jill Kennington, Imagebank

וורהול. צילום: Jill Kennington, Imagebank

כאשר וורהול הבטיח "15 דקות של תהילה" לכל אמריקאי הוא ביטא בכך השקפה אירונית למדי על הייצור הקפיטליסטי האוטומטי והמיידי של נוחות, פלסטיות, רדידות, שטחיות, מכניות, מהירות, סקסיות, חד־פעמיות, ניכור וחנופה המונית שיטתית של התקשורת והפרסומאים לגדודי הלקוחות ועדרי המעריצים.

הפופ־ארט משמעותי מאוד בדיון על המתח שבין מיידיות והעמקה בתרבות העכשווית, בהיותו נקודת מפגש דרמטית בין פשטנות ומורכבות. הוא מבקש לומר משהו עמוק על תוצרי תרבות אינסטנט רדודים, על המהירות הבלתי נסבלת שבה המערכת הקפיטליסטית משתמשת בנו וזורקת אותנו לפי צרכיהם של בעלי ההון, ועל האופן שבו חרושת התרבות הממוסחרת מכתיבה לנו כיצד להרגיש, להתרגש ולרגש באמצעות צרכנות אובססיבית וחמדנות עודפת.

אולם, בעודו מבקש לבקר את השטחיות של מכרה הזהב הקפיטליסטי באופן סרקסטי וארסי למדי, התגלה הפופ־ארט במהרה כמכרה זהב בפני עצמו, חרושת תרבות־נגד רווחית במיוחד בשווי המגיע לעשרות ואף מאות מיליוני דולרים עבור פיסת אמנות. יתרה מזו, יצירות של וורהול וליכטנשטיין עובדו מזמן לתעשיית מוצרי לוואי קפיטליסטית, אימתנית והמונית בפני עצמה, המייצרת פוסטרים, פרסומות, שלטי חוצות, חולצות טריקו, עניבות, סיכות ומה לא. כך הפך הפופ־ארט לאחד הזרמים השנויים במחלוקת בתולדות האמנות המודרנית, מושא להערכה ותיעוב, הערצה וגועל. האמנים שביקרו ביצירותיהם את תעשיית השטחיות, מותקפים לא אחת על כך שהם ויורשיהם הפכו במהירות את יצירותיהם הביקורתיות לתעשייה נדושה לא פחות.

העבודה 'קן מודי ורוברט שרמן' של מייפלת׳ורפ

העבודה 'קן מודי ורוברט שרמן' של מייפלת׳ורפ. צילום: Daniel Barry, Imagebank

המחלוקת סביב הפופ־ארט הגיעה לשיאה לפני מספר חודשים כאשר מייקל גלובר, מבקר האמנות החריף של ה'אינדיפנדנט' הבריטי, פרסם ביקורת קטלנית על תערוכה חדשה בנושא פופ־ארט אמריקאי שנערכה במוזיאון הבריטי בלונדון. אפילו כותרת התערוכה, 'החלום האמריקאי: מהפופ ועד עכשיו', הרתיחה את גלובר. "האם זו אמורה להיות בדיחה? מה משותף לארנבת ולכרוב?! האם התערוכה החדשה במוזיאון הבריטי אכן יכולה להיקרא כך?", הצליף המבקר והסביר: "פופ־ארט מייצג כמובן את ניצחון השטחיות, מות העומק וסיומה של ההתבוננות מקרוב. במקום שזו תהיה איזושהי ביקורת צנועה על המסחור ההמוני, כפי שהמעריצים השוטים שלה טוענים לעתים קרובות, זו למעשה השלמה עם הרעיון שהמסחור עצמו הוא המלך. מה, אם כן, עושה כאן המוזיאון הבריטי, אותו מעוז של בדיקה מדוקדקת, מדעית, כאשר הוא מחבק בחום ואוסף כזאת פסולת?".

׳מרילין׳ של אנדי וורהול // צילום: Carl Court, Imagebank

׳מרילין׳ של אנדי וורהול // צילום: Carl Court, Imagebank

הקונפליקט הגדול בין רעיונות תרבותיים עמוקים לסגנונות פשטניים מיידיים מגולם היטב בקשר שנולד בין אמנות ופורנוגרפיה. מבקר האמנות האיטלקי ג'רמנו צ'לנט הילל את "ההשקעה של דמיון וליבידו" בתערוכתו של הצלם רוברט מייפלת'ורפ, שהציג בשנות ה־90 דיוקנאות של גברים חשופי איברים ושלל סצנות חד־מיניות וסאדו־מזוכיזם, והתפייט בעיקר על החיבור הייחודי בין פשטנות פורנוגרפית ומורכבות אמנותית.

במקביל, אמן הפופ־ארט האמריקאי ג'ף קונס הרעיש את עולם האמנות בתערוכת ענק שהציג ב־1992 במוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו, אחרי שהציג פסלי פורצלן וזכוכית שתיארו תנוחות מיניות שלו עם זוגתו דאז צ'יצ'ולינה. קונס, שהיה מודע למהפך הדרמטי שהוא חולל ביחסים בין פורנוגרפיה ואמנות, הסביר: "עבורי, צ'יצ'ולינה היא הבתולה הנצחית. היא הייתה מסוגלת לסלק אשמה ובושה מחייה, ולכן היא המשחררת הגדולה. אני מנסה להוציא את המשברים המוסריים מהמילון החזותי של הצופה, כך שהוא יראה בעבודותיי רק את ליבו הקדוש של ישו".

התערוכה של קונס במוזיאון וויטני, ניו יורק. צילום: Robert Nickelsberg, Imagebank

התערוכה של קונס במוזיאון וויטני, ניו יורק. צילום: Robert Nickelsberg, Imagebank

לכאורה, הכנסתה של הפורנוגרפיה אל המוזיאונים לאמנות היא אמירה מרדנית נגד המוסכמות הבורגניות של טעם טוב, אסתטיקה ומכובדות. אך בעוד מייפלת'ורפ הציג סצנות מיניות מפורשות באופן השובר את הקודים הפורנוגרפיים ומציג באור חדש ומקורי גופניות גברית חשופה, אינטימיות חד־מינית ויחסים מורכבים בין תשוקה ורגש, הרי שהשימוש שעושה קונס במילון המושגים הבנאלי של הפורנוגרפיה הוא גימיק תקשורתי, תדמיתי ומסחרי.

"אורכו של שיר הפופ המושלם הוא 2:42 דקות" (ג'ושוע אלן, ה'מורנינג ניוז')

המתח התרבותי בין שטחיות ועומק נובע מהמתח הבסיסי בין הצורך להיות מובן מיד ובין הצורך לחדש ולהפגין מקוריות תוך דרישה מהקהל להתעכב, לעיין בדבר לעומקו ולהימנע משיפוט מיידי. יצירות המבקשות להיות ברורות ומבוקשות מקפידות להיצמד למוסכמות קשיחות, תבניות קבועות, קלישאות רדודות וקודים שההמונים מכירים היטב. קליפים של ראפ, היפ־הופ ואר אנד בי ממחזרים כבר 30 שנה דימויים של גנגסטרים בחליפות ושרשראות זהב כבדות, נערות פושעים פתייניות המזנקות למיטותיהם, מסיבות בריכה ושמפניה הנשפכת כמים. ואילו דיוות הפופ, מבריטני ספירס עד ביונסה, מקפידות על מגוון אחיד ומצומצם של התפתלויות ונענועי אגן מתוכנתים כשמאחוריהן מפזזת להקת רקדניות בלבוש מינימלי ומסכי מחשב המסנוורים את הצופים במשך לא יותר משלוש דקות לכל קליפ. ניסיון לשבור את הפורמט הקצרצר של הקליפים, ואולי אף לומר משהו מעט יותר עמוק, הופיע ב'מותחן', קליפ בן 13 דקות בבימויו של ג'ון לנדיס (1983), שבו הפך מייקל ג'קסון בליל ירח לאיש זאב המאיים על אהובתו התמה. אך 'מותחן' נותר מקרה יוצא דופן, כמעט יחיד בתעשייה שמגלגלת מיליארדים בזכות קליפים נדושים, קצרים וצפויים.

מייקל ג׳קסון בקליפ לשיר ׳מותחן׳

מייקל ג׳קסון בקליפ לשיר ׳מותחן׳

לפי מחקרים, אורכם הממוצע של שירי פופ היה פחות משלוש דקות עד 1969, השנה שניפצה לראשונה את תקרת "שתי דקות ומשהו". העלייה ההדרגתית של ממוצע האורך השנתי של שיר הגיעה לשיא של 4 דקות ו־15 שניות ב־1992. מאז ועד היום, ב־25 השנים האחרונות, שוב נמצא אורכו הממוצע השנתי של שיר בירידה, אבל בבחינה רחבה יותר המגמה מפתיעה: מדי עשור, כולל בעידן הקיצור, מתווספות עוד כמה שניות לאורכם הממוצע של שירי פופ – 2:41 דקות בשנות ה־40, 2:59 דקות בשנות ה־60, 4:08 דקות בשנות ה־80, 4:26 דקות בעשור הנוכחי.

ב־2008 הכריז פובליציסט צעיר בשם ג'ושוע אלן, בטור הומוריסטי שכתב למגזין האינטרנטי ה'מורנינג ניוז', כי אורכו של שיר הפופ המושלם הוא בדיוק שתי דקות ו־42 שניות. הניתוח שלו הסתמך על הקלישאה הרווחת בקרב מומחים אשר לפיה אמור השיר המושלם להימשך בין שתיים לשלוש דקות, אבל קרוב יותר לשלוש, ובעיקר על טעמו האישי. ובכל זאת, הוא הצית דיונים רבים בקרב מעריצי המוזיקה לגבי אורכו האופטימלי של השיר המושלם.

במסגרת ה"ניסוי" פסל אלן מיד את כל השירים הקצרים מדי, שנגמרים לפני שהגיע השיא, ואת כל השירים הארוכים מדי, שבהם קיבלו האמן או חברי הלהקה החלטות כגון "בואו נעשה את הפזמון בפעם השביעית" או "בואו נפרגן סולו לסקסופוניסט שלנו". אחר כך הוא הציג שירים שעומדים בקריטריון בתור "ראיות" – להיטים על־זמניים מבית היוצר של דילן, הביץ' בויז, הקיור והפיקסיז – ובאמת ראויים להגדרה "מושלמים". ולבסוף, ננעל אלן על התזמון של השיר שגרם לו להרגיש מצד אחד ש"יש בו את כל מה שאני צריך" ומצד שני ש"אין בו שום דבר שאני לא צריך": 'There She Goes', הלהיט היחיד של הלהקה הבריטית The La's, שיר באורך 2:42 דקות.

אורך השיר הממוצע, עשור אחרי עשור

*נתונים: בילבורד אקספרימנט

שלמה גרוניך, לעומת זאת, ביקש להציב מראה ביקורתית בפני תרבות הפופ הזאת שסוגדת לכל מה שמהיר, חפוז ושטחי. אמנם קולו של גרוניך נשמע צוהל כאשר הוא שר את המילים "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים", אך זו בעצם טרוניה כלפי הקהל וכלפי העורכים המוזיקליים. גרוניך, שכתב לא מעט שירים ואלבומים מורכבים הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינה טקסטואלית, היה כמובן מעדיף שהקהל הרחב יתחבר גם ליצירות אקספרימנטליות כמו 'רוזה מרציפן', אך ברור לו כי כדי לשרוד עליו להתפשר על אמנותו, לכתוב שירים בשני אקורדים שיהיו ערבים לאוזן ויספקו לו פרנסה נאה ב־35 השנים שחלפו מאז נכתב השיר.

"אורך סרט צריך להיות ביחס ישיר לסיבולת של שלפוחית השתן האנושית" (אלפרד היצ'קוק)

כשמתפוגג העשן הבוקע ממכונות הקליפים שמלווים את להיטי הפופ הקצרים, אפשר לראות את הקולנוע. גם שם, כמו בכל אחד מתחומי התרבות, קובע ההמון את הטעם, את הטון ואת האורך, אך בכל זאת יש בקולנוע חידוש מעניין. האמנות השביעית, שהציגה בראשית ימיה יצירות קצרצרות ולא מורכבות במיוחד, עברה במהרה לתיאור עלילות שנפרשו על פני שעות. וכך, בין הסרטים הארוכים ביותר ניתן למצוא לא רק יצירות מאתגרות ונידחות, אלא גם סרטים קלאסיים, עתירי פרסים ושוברי קופות, כמו למשל, 'בן חור' (212 דקות), 'חלף עם הרוח' (221 דקות) ו'קליאופטרה' (248 דקות).

'נימפומנית', סרט באורך 325 דקות של הבמאי הדני לארס פון טרייר (2013), נחשב לשיאן האורך בהוליווד, אבל לאורך השנים הוקרנו סרטים ארוכים בהרבה, בעיקר במסגרת הקולנוע התיעודי האקספרימנטלי: הסרט השוודי 'לוגיסטיקה', שבו הציגו אריקה מגנוסון ודניאל אנדרסון מהסוף להתחלה את הפקת חומרי הגלם והייצור של מכשיר לספירת צעדים, נמשך 51,420 דקות (35 ימים ו־17 שעות) ונחשב לסרט הארוך ביותר בהיסטוריה; 'זמנים מודרניים לנצח', שנוצר על ידי קבוצת אמנים דנית, מתאר במשך 14,400 דקות (עשרה ימים ברציפות) מה עלול להיות גורלו של בניין סטורה אנסו בפינלנד בעוד מאות שנים; הסרט הצרפתי 'סינמטון' כולל כ־3,000 קטעים קצרים, שמצולמים בהם אמנים, שחקני קולנוע ואנשי תקשורת, באורך מצטבר של 10,127 דקות; 'בייג'ינג 2003' מתעד נסיעה במכונית ברחובות העיר הסינית לאורך 2,400 קילומטר ו־9,000 דקות. ליד כל אלה נראה 'שואה' של קלוד לנצמן, שנמשך 566 דקות, כמו קדימון.

מרתון של 7.5 שעות. ׳סלואו טי.וי׳

מרתון של 7.5 שעות. ׳סלואו טי.וי׳

מבדיקה מקיפה שערך ד"ר רנדל אולסון בניסיון להבין את השינויים שחלו באורך סרטי הקולנוע ההוליוודי משנת 1931 ועד ימינו, עולה כי למרות תחושת הקיצור התמידי שנוצרה בעידן הנוכחי, סרטי הקולנוע נעשים דווקא ארוכים יותר מעשור לעשור. לצד בחינת כל הסרטים שיצאו אי פעם בהוליווד, בחן אולסון בנפרד את 25 הסרטים המצליחים ביותר בקופות בכל שנה, שהרי אין מדד טוב יותר להבנת נפש האדם מהתבוננות במה שהכי מעניין אותו. השינוי המשמעותי הראשון באורך הסרטים חל עם חדירת מכשיר הטלוויזיה לכל סלון. בהוליווד חשו בסכנה ממשית והבינו כי על תעשיית הקולנוע לבדל עצמה מהטלוויזיה. הפתרון היצירתי הגיע בדמות הפקות גרנדיוזיות יותר וסרטים ארוכים יותר שיגרמו לקהל להרגיש כי יש תמורה אמיתית ליציאה מהבית. אורך הסרט הממוצע, שעמד בשנות ה־30 על פחות מ־100 דקות, זינק בתחילת שנות ה־60 ל־130 דקות. באמצע שנות ה־80, בעקבות פריחת מכשירי הווידיאו הביתיים, התקצרו הסרטים ל־120 דקות בממוצע, אבל עם בוא המילניום החדש חזר הממוצע ל־130 דקות ואף למעלה מכך.

בלוגר הקולנוע סטיבן פולוס ניתח את 100 הסרטים הפופולריים ביותר בכל שנה מ־1994 עד 2015. הוא מצא כי הסרטים הארוכים ביותר בממוצע הם סרטים היסטוריים (140 דקות) ומערבונים (120 דקות), בעוד הסרטים הקצרים ביותר הם סרטי תעודה (80 דקות) ואנימציה (95 דקות). הבמאי שיצר את הסרטים הארוכים ביותר בממוצע באותה תקופה הוא פיטר ג'קסון (169 דקות לסרט), ואחריו מרטין סקורסזה (159 דקות) וקוונטין טרנטינו (154 דקות). ג'קסון אף אחראי לסרט הארוך ביותר שעלה למסכים באותם ימים, 'שר הטבעות: שיבת המלך' (201 דקות), שמקדים את 'טיטאניק' של ג'יימס קמרון (194 דקות) ואת 'ניקסון' של אוליבר סטון (192 דקות). כל הסרטים הללו נמשכים הרבה יותר משעתיים, גבול האורך העליון שקבע אלפרד היצ'קוק, לפני שהסביר בציוריות: "אורך סרט צריך להיות ביחס ישיר לסיבולת של שלפוחית השתן האנושית".

מועדון הסרט ההוליוודי הארוך ביותר

"סלואו טי.וי היא איטית רק בהשוואה ללוח השידורים הנורמלי" (ניית'ן הלר, ה'ניו יורקר')

מגמות האורך והקיצור של תעשיית הטלוויזיה, בניגוד לעמיתים תרבותיים אחרים, אינן ברורות. הן תלויות בז'אנרים, במסורת הטלוויזיה המקומית ובגופי השידור. בשנים האחרונות צצות יותר ויותר מיני־סדרות אמריקאיות, קצרות ואיכותיות, שדוחסות את עלילתן לתוך שמונה, שישה, אפילו שלושה פרקים, וניתן לראות בהן לא פחות מיצירה קולנועית מגובשת שהתפצלה לחלקים. עוד קודם לכן, היו אלה הבריטים שהתמחו בסדרות גדולות באריזות קטנות, ובהן בלט במיוחד היוצר דניס פוטר ('לזרוס הקר', 'הבלש המזמר'), בזמן שרשתות השידור המסחריות האמריקאיות מתחו את העונות לאורך 22–24 פרקים.

אפשר לטעון, באופן כללי, כי לסדרה קצרה ומהודקת יש פוטנציאל להיות איכותית יותר, אבל לאורך עשרות שנות טלוויזיה לא קיימת קורלציה מובהקת בין איכות לאורך. אורכן של סדרות, עונות ופרקים יושפע בדרך כלל מהתמורות הטכנולוגיות, שעוברת הטלוויזיה בעצמה (עליית הכבלים או תחילת עידן הסטרימינג, למשל), או שמשפיעות עליה בעקיפין (המצאת מכשיר הווידיאו, לדוגמה) בכל דור ודור. בכל הנוגע לאיכות, יש גורם אחד בלבד שיכול לקבוע את טיב הסדרה המתוסרטת – והוא תלוי במעמד היוצר. ככל שהיוצר יהיה דומיננטי יותר בתהליך קבלת ההחלטות וככל החזון שלו יבוא יותר לידי ביטוי, כך הסדרה תוכל להיות איכותית יותר. ונכונים הדברים במקרה ההפוך: כאשר סדר היום של הסדרה נקבע על ידי האנשים בחליפות המחויטות, שמוּנעים בדרך כלל משיקולי לוח שידורים, רייטינג, מחקרי דעת קהל ותקציב – איכות הסדרה תלך ותידרדר.

קפסולת אושר בת 30 שניות. פרסומת לקוקה קולה ב׳מד מן׳

קפסולת אושר בת 30 שניות. פרסומת לקוקה קולה ב׳מד מן׳

ובכל זאת, אפשר לשים את האצבע על תופעה טלוויזיונית חדשה יחסית, שמהווה קונטרה מעניינת לתרבות האינסטנט בכך שהיא מציעה כיסוי טלוויזיוני לכל אורכו של אירוע שגרתי להחריד. המושג "מרתון" מתייחס ל"כוח הסבל" הנחוץ למי שצופים בשידור כזה, שעות על גבי שעות, כמו גם לקצב הטבעי האיטי של השתלשלות האירועים, אם הם בכלל משתלשלים, בתכנית עצמה. ב־2009 שודר בטלוויזיה הציבורית בנורווגיה מסע רכבת שנמשך שבע שעות וחצי בלב נופים קסומים מברגן לאוסלו. תכניות 'סלואו טי.וי' נוספות הציגו אח בוערת לאורך שש שעות, סריגה שנמשכת 12 שעות ומסע בן חמישה ימים בספינה. הטלוויזיה האיטית מאופיינת בין היתר בכך שהיא מאפשרת מבט אותנטי, נטול דברי פרשנות, ללא עריכה ובלי תוספות מוזיקליות.

ניית'ן הלר מהמגזין ה'ניו יורקר' טוען כי המונח 'טלוויזיה איטית' מטעה, משום ש"היא איטית רק בהשוואה ללוח השידורים הנורמלי", מסביר הלר. "היא לא מתקדמת במהירות הידועה של דרמות נרטיביות בדיוניות אלא מתארת חוויה ממשית. ה'סלואו טי.וי' אינה מתוסרטת, והיא משודרת כמעט ללא עריכה. היא מתמקדת בתנועה יותר מאשר ביצירת מתח, ניגוד או דמויות".

דניאל בוקשפן, לעומתו, טוען ב'דיילי ביסט' כי המלך הוא עירום: "אם אתם תוהים מה מתרחש בתכניות האלה, התשובה פשוטה – כלום. שום דבר לא קורה בתכניות האלה, אלא אם כן תתייחסו לסידור גזרי העץ בתוך האח הבוערת, במהלך שתי הדקות הראשונות של המשדר המנבאות את שש השעות הבאות של בולי עץ המתפצפצים, בתור 'משהו'. ה'סלואו טי.וי', כתכניות על כלום, עוקפות בסיבוב את סדרת הכלום 'סיינפלד'".

"הצרכן לא אידיוט; הוא אשתך" (דיוויד אוגילבי)

תהליכי האינפנטיליזציה של התרבות והפיכת ההמונים למטומטמים מתרחשים, במידה רבה, באשמת הפרסומאים. מתפעלי חרושת האשליות ושטיפות המוח מודעים לכך שהפרסומות, הפופוליסטיות והשטחיות מטבען, לא ממש משקפות את הדרך שבה אנשים מתנהגים. פרסומות בדרך כלל משקפות את מה שבני האדם חולמים עליו, ובעיקר את כמיהתם לסקס, רומנטיקה, הצלחה ותהילת עולם. פרסומאים אף מציגים על המסך את סיוטינו המחרידים ביותר – אובדן פרנסה, אסונות, מלחמות, חולי והקרחה – תוך הבטחה שרק שימוש במוצר או בשירות שהם מפרסמים יציל אותנו מאבדון. למעשה, הפרסומאים רק עוטפים את הרגשות של הצרכנים ומוכרים להם אותם בחזרה באופן ציני ומיתמם ביותר בעזרת דחיסת עשרות דימויים מהירים לתוך קפסולת אושר בת 30 שניות.

השטחיות של הפרסומות בטלוויזיה מומשלת על ידי המבקרים לשטחיותה של תקשורת ההמונים החזותית בכלל, ושל הטלוויזיה בפרט. חוקרי תקשורת משנות ה־50 ועד היום מתחרים זה בזה בביקורתם הנוקבת על שטחיותו של הדימוי הטלוויזיוני החזותי והמהמם לעומת העומק האמיתי או המדומה של המילה הכתובה. הבנת השפה קשה יותר מהבנת התמונה. השפה מחייבת השקעה של זמן, מאמצים ותהליכי חשיבה מורכבים, בעוד התמונה, לרוב, מעוררת רגש תוך חלקיקי שנייה. המסקנה הזו, לאורך ההיסטוריה, הולידה את האמנות, יצרה את הטבלואידים ובראה את הטלוויזיה. לדברי פרופ' כריסטין נייסטרום, מומחית לאקולוגיה של התקשורת מאוניברסיטת ניו יורק, ההעדפה הנפוצה של פתרונות אינסטנט פשטניים תוך התעלמות ממורכבות ותהליכיות אינה מנותקת מתופעות אינסטנט בעלות פופולריות עצומה, כמו רשתות מזון מהיר, שולחנות ספיד דייטינג, דיאטות בזק באמצעות תה משלשל ותרופות אקספרס לשיפור התפקוד המיני.

נייסטרום סבורה כי בני האדם הם בראש ובראשונה יצורים מגיבים ופשטניים, ורק אחר כך אנשים הגיוניים ומורכבים. "באמצעות הפעלת ההיגיון אנחנו משיגים שליטה מסוימת – אם לא על הסביבה, לפחות על עצמנו – אך כאשר התהליך הרציונלי הזה מתנוון, מתרכך או נמצא תחת מתקפה ישירה, ההתפתחות האנושית נמצאת בסכנה". אי־הפעלת ההיגיון, לדבריה, היא סביבתו הטבעית של "האדם המיידי", שמתעניין בהווה בלבד ומתקשה לשלוט בדחף לאלימות, זעם ופחד. "האדם המיידי חוזר לתקופת הילדות, אבל הוא לא חוזר אליה כפי שהוא עזב אותה", מסבירה נייסטרום. "הוא חוזר להתנהג כמו ילד קטן, רק שהפעם הצעצועים שלו מסוכנים מאוד".

"הצורה השפלה ביותר של התרבות הפופולרית – היעדר מידע, דיסאינפורמציה ובוז לאמת – הציפה את העיתונות. כיום, הציבור האמריקאי מפוטם בזבל" (קרל ברנסטין)

העדפת הדימויים החזותיים משליכה באופן בעייתי גם על התקשורת הבין־אישית של עידן הוואטסאפ. אמנם ראשי תיבות ותיקים כמו LOL, מסרים חיזוריים דלים כמו "ער?", אמוטיקונים ואימוג'ים, הוסיפו אלמנטים שימושיים לתקשורת הבלתי מילולית, אך הם הפכו את השיח לטכני מדי ובאים על חשבון העמקה רגשית.

חשוב להבהיר כי קצר אינו בהכרח שטחי, גרוע, לא חשוב ולא חכם. ייתכנו מצבים שבהם רעיון מורכב מועבר באופן חד וברור באמצעות הסבר קצר וממצה. אאוגוסטו מונטרוסו, אמן הסיפורים הקצרצרים הגואטמלי, כתב את 'הדינוזאור', סיפור שמורכב משבע מילים בספרדית, ובעברית הוא אף קצר יותר: "כשהתעורר, הדינוזאור עוד היה שם". אחד המיתוסים הגדולים של סיפורת הבזק מיוחס לארנסט המינגוויי, אשר בהשראת ידיעה מרה בעיתון ובמסגרת התערבות עם חבריו, כתב טרגדיה בשש מילים: "למכירה: נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". הסיפורים הקצרצרים הללו זכו למאות דיונים, ניתוחים ופרשנויות בקרב מבקרי ספרות ואנשי אקדמיה ברחבי העולם. בכל זאת, למעט מקרים חריגים, בלתי אפשרי לשרטט תמונה מורכבת ומרובת פנים של תופעות וקונפליקטים ב־300 או 500 מילים בלבד. כתבות מגזין באורך 2,500 מילים המופיעות במוספים השבועיים של העיתונות המודפסת כמעט לעולם לא יוכלו להתפרסם באותו היקף בעיתונות המקוונת המתמחה בטקסטים המיועדים לקריאה מהירה וחפוזה ככל האפשר. אתרי חדשות בארץ ובעולם מציינים כעת את הזמן המשוער שיצטרכו הגולשים להקדיש לקריאת כתבה.

בניגוד לזרם הכללי, בשנים האחרונות הופיעו בעולם אתרי אינטרנט מרדניים ברוח ה'לונג פורם ג'ורנליזם', דהיינו עיתונות המפרסמת מידע באריכות, באופן מקיף, יסודי ומעמיק, מבלי להתנצל. המגזין המקוון 'The Atavist', למשל, מפרסם מאז 2011 סיפורים עיתונאיים בני 15 אלף מילים, כמו הסיפור של מרקוס רוברטסון, "נוצרי שהתאסלם, לוחם מארינס שהפך לשודד בנקים, פושע שהפך למלשין, סטודנט שהפך לאימאם במסגד", והקשר שלו לטבח הכי קטלני בהיסטוריה של ארה"ב. למרות הכבוד שרוחש המגזין למילה הכתובה, הוא אינו מתעלם מעולם הריגושים הוויזואליים שבו הוא מתקיים, ומקפיד לקשט את הסיפורים בכותרות מפתות ומסקרנות, בצילומים וקטעי וידיאו מרשימים, בכותרות ביניים ובציטוטי ענק שמובלטים מתוך הכתבה. העמקה היא לא שם נרדף לאפרוריות. בכל אופן, ביקום האינטרנטי שבו כל "לא תאמינו: חתול עושה שפגט בקרקס. צפו" מקבל הרבה יותר כניסות מכתבה מעמיקה, אתרים כמו 'The Atavist', 'Byliner', 'Epic' ו'Narratively' הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. ברוב האתרים החדשותיים בעולם עדיין יופיעו ידיעות קצרות ולא מעמיקות, אשר יכולת בדיקת העובדות שבהן תהיה פחותה מזו של מוספי סוף השבוע, וזו תהיה פחותה מזו של הירחונים.

במקרים מסוימים יתוקנו הטעויות, במקרים נדירים יקדישו כלי התקשורת מקום מיוחד להבהרות ותיקונים כמו בטור שמתפרסם מדי יום ב'ניו יורק טיימס', אבל בדרך כלל נחרתות העובדות השגויות בזיכרון הנצחי של האינטרנט. מכאן ועד "חדשות מזויפות", "עובדות אלטרנטיביות" והמלחמה בעיתונות הממוסדת מצד טראמפ, פוטין, ארדואן ונתניהו – המרחק קצר.

"במקום להבטיח את כל החדשות הראויות לדפוס", אמר העיתונאי האמריקאי דיוויד ברודר כבר ב־1973 כשעלה לקבל את פרס הפוליצר, "הייתי רוצה לראות אותנו (העיתונאים) אומרים שוב ושוב – עד להבהרת הנקודה – כי העיתון המוטל על מפתן ביתך הוא חלקי, בהול, בלתי מושלם, מסולף, ובאופן בלתי נמנע פגום ולא מדויק במידת־מה במסירת חלק מן הדברים ששמענו על אודותיהם במהלך 24 השעות האחרונות, למרות מיטב ניסיונותינו להיפטר מהטיות גסות ומעצם תהליך הדחיסה המאפשר לך להרים את העיתון מסף דלתך ולקרוא אותו בשעה".

מורידים הילוך. סוף דבר

ברוכים הבאים לעידן שכולו אמ;לק, "ארוך מדי; לא קראתי". זו לא רק סגידה לתרבות הכאן ועכשיו מצד דור צעיר שהורגל לאכול בכפית קיצורי קיצורים, אלא התעלמות מכך שהיעילות המיידית העכשווית היא תוצאה של מאות שנים של עבודה קשה וניסוי וטעייה של נציגי תרבות האורך והעומק, של אבות אבותיו החרוצים שלא הפסיקו לחפור. המהפכה המדעית, המהפכה התעשייתית והמהפכה הטכנולוגית עומדות מאחורי כל מכונית, מטוס ואפליקציה, מאחורי כל סלפי, לייק והודעת וואטסאפ.

"אנחנו מסוגלים כיום לשלוח מסר תוך פחות משנייה, אבל האנושות הייתה זקוקה ל־5,000 שנים של היסטוריה מתועדת כדי להגיע לידע, למדע ולטכנולוגיה שיאפשרו לנו לשלוח את המייל הזה", כותב לואיס א' רומרו, מומחה למנהיגות ועסקים, במגזין 'פורבס'. "כל הטבה שמעניקה לנו הטכנולוגיה המודרנית היא תוצאה של נחישות חסרת רחמים, בחינה עצמית כנה ותצפית מדוקדקת על המעשים של הקודמים לנו. עלינו להיות אסירי תודה ולהשתמש בטכנולוגיה המתקדמת באופן אינטליגנטי ואחראי, מבלי להניח לחוסר הסבלנות, לחמדנות וליהירות לשלוט בתרבות העכשווית. עלינו להיזהר שלא לאבד את כל מה שהשיג המין האנושי עד כה".

קרל אונורה, עיתונאי שמגדיר עצמו כ"ספידוהוליק משוקם" וכשגריר עולמי של תרבות ההאטה, טוען בספרו 'בשבח האיטיות' כי בעידן הנוכחי אנו נדרשים להיות יעילים יותר, לנצל באופן מיטבי כל דקה, כל שעה, כל יום. המהפכה התעשייתית העבירה את העולם להילוך גבוה, וכעת, מוביל אותנו פולחן המהירות לנקודת שבירה. "אנו חיים על גבול התשישות. הגוף והנפש שלנו מזכירים לנו שקצב החיים שלנו יוצא מכלל שליטה. את הפילוסופיה של ההאטה ניתן לסכם במילה אחת ויחידה – איזון", הוא מסביר.

האנשים האיטיים נמצאים בכל מקום. בקולנוע, בטלוויזיה, באוכל, בתיירות, בחינוך, בטכנולוגיה, במין. בקצב החיים שהורגלנו אליו לא תמיד פשוט לזהות אותם, אבל הם שם. אמנם כמעט כולם רוצים מהר יותר, קצר יותר, אבל פה ושם תוכלו למצוא מישהו שרוצה בסך הכל לנשום עמוק, לקחת את הזמן, להאט את הקצב, לשמור על שפיות. קחו כל תחום בחיים, הוסיפו לו את המילה "Slow" וגם אתם יכולים להיות חלק מתרבות ההאטה.

וכדי לאמ;לק את הדברים, כי הרי לכל סיפור ארוך יש גרסה בת 140 תווים, הנה סיפור קטן שמזכיר כי אין אמת מוחלטת שמכריעה מהי התרבות ה"נכונה", ואף תומך ברעיון שלפיו הפוטנציאל למיידיות (מבריקה או שטחית) ולהעמקה (מרשימה או טרחנית) נמצא לעתים באותו זוג ידיים. אחרי שמעריצה של ארנסט המינגוויי אמרה לו בהתרגשות כשהיא אוחזת בידיו, "תבורכנה הידיים שכתבו את היצירות הנפלאות האלה", השיב לה הסופר: "מאז עשו הידיים האלה עוד כמה דברים".

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook