fbpx

כך נולד והשתרש הקונפליקט התרבותי בין ארוך לקצר ובין רדוד לעמוק // גלעד פדבה

0

50 שנה החזיק הסרט הרוסי 'מלחמה ושלום' בתואר הסרט הארוך ביותר שזכה באוסקר, כאשר גרסתו המקוצרת, שנמשכת 431 דקות, גרפה את הפרס בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר. באופן אירוני, דווקא ב־2017, שלושה חודשים בלבד אחרי שעלה לשלטון בארה"ב הנשיא הכי צייצני, או הצייצן הכי נשיאותי, המייצג האולטימטיבי של תרבות האינסטנט, נשבר שיא האורך; על מנת שיוכל להשתתף בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באוסקר האחרון, הפך עזרא פלדמן את המיני־סדרה 'או.ג'יי: תוצרת אמריקה' לסרט באורך 467 דקות, וזכה בפסלון המוזהב.

מגמה זו מנוגדת, לכאורה, לכל מה שלמדנו על העידן הנוכחי, הטראמפי, הטוויטרי, הפאנץ'־לייני. הנשיא האמריקאי, במיומנות של איש עסקים ממולח וערמומי, שכלל את השטחיות לדרגת אמנות. דונלד טראמפ, שבעט ללא רחמים במוסכמות המשחק הפוליטי, ממשיך גם בנשיאותו להתנהג כמתבגר מרדן מודרני, שאינו מפסיק לריב עם העולם, באמצעות ציוצים בטוויטר שכל אחד מהם בוטה מקודמו. "אולי לא הייתי זוכה להגיע לכאן אם לא הייתה ברשותי הדרך ההוגנת והכנה הזאת להפיץ את המסרים שלי", התוודה טראמפ בראיון לפוקס ניוז, שם הוא מרגיש הכי בבית בעולם.

טראמפ היה יכול להפוך לגיבור תרבות רק בעולם שבו מורכבות נתפסת כעלבון, רצינות נחשבת לטרחנות, מקוריות מתקבלת כהתנשאות, גאוניות מתפרשת כמוזרוּת; עולם שבו מי שמבקש להתעלות מעבר לבנאליות מצטווה מיד על ידי חרושת השטחיות להפסיק לחפור; עולם שבו מערכות יחסים שלמות מושתתות על שפת הסמיילים, הלבבות והלייקים, על קיצורי קיצורים ועל דלות לשונית.

"זמן החיים קצר; אם נבזבז אותו סתם בחרפה, אז הקצר הזה ארוך מדי"

(וויליאם שייקספיר)

כבר בתקופה הקלאסית התקיימו תרבויות "עמוקות" ותרבויות "רדודות" זו לצד זו. אפילו הפילוסופים היוונים העתיקים שוחרי החוכמה לא עסקו רק בכינון תרבות גבוהה ונשגבת. הם לא הסתפקו בהתפלפלות מבריקה בשלל דיאלוגים ארוכים שחשפו אמיתות על טבע האדם – כדוגמת 420 עמודי 'פוליטיאה' של אפלטון – ובאימוני מוזיקה, לוגיקה וספורט ממושכים להגברת המצוינות הפיזית והמנטלית. הפילוסופים הקדישו זמן לא מבוטל גם לתרבות עממית נהנתנית שכללה בדיחות תפלות ושירי רחוב גסים. אך בתרבות היוונית העתיקה לא התקיים מתח ממשי בין נטייה פילוסופית להאריך ונטייה עממית לקצר. למעשה, היה דו־קיום בין הארוך והקצר, ששימשו צרכים שונים של נפש וגוף האדם, על תאוות הדעת ותאוות הסחת הדעת שלהם. נטיות להארכות וקיצורים שזורות זו בזו אף במחזות יווניים קלאסיים, שבכל אחד מהם ניתן להבחין בשלב הסטיכומיטיה, הדיאלוג המהיר, כמו ב'אנטיגונה' של סופוקלס: "רך בשנים אינו רך בחוכמה", "בתור יחיד תמשול היטב רק במדבר" ו"אויב נשאר אויב גם אחרי המוות".

מתח מוחשי יותר בין עומק ושטחיות הורגש ברומא העתיקה. האימפריה הרומית הצטיינה, מצד אחד, בהישגים עילאיים באדריכלות, פילוסופיה, אמנות, צבא ואסטרטגיה שנוצרו במשך עשרות ומאות שנים של עבודה עמלנית והשתכללות בלתי פוסקת. רומא לא נבנתה ביום אחד, בניית הקולוסיאום ברומא נמשכה לא פחות מעשר שנים, ואף יצירתו המונומנטלית של הפילוסוף הרומאי לוקרטיוס 'על טבע היקום' מסכמת בלא פחות מ־500 עמודים את תורתו הכופרת של אפיקורוס. ומן העבר השני, גם אירועי הספורט ברומא לא היו קצרים במיוחד. תחרויות בין גלדיאטורים, שנכפה עליהם להילחם זה בזה או באריות ונמרים מורעבים, נמשכו זמן רב, לפעמים שלושה ימים ברציפות, הרבה מעבר לסטנדרט של הספורט הפופולרי המודרני; כדורגל משחקים 90 דקות.

מערכת היחסים בין שטחיות ועומק ובין הקלאסי והגרוטסקי ליוותה את התרבות גם בתקופת הרנסנס, שמזוהה בדרך כלל עם יצירות המופת של רפאל, מיכלאנג'לו ודה וינצ'י ועם הישגים באמנות הפלסטית, באדריכלות, במוזיקה ובתיאטרון. אך באותם ימים התקיימו המופתי והבהמי, העילאי והנלוז, בסמיכות. כך למשל, במרחק 100 מטרים מתיאטרון ה'גלוב' שבו הציגו את מחזותיו של שייקספיר בלונדון, ניצב בית מרזח שבו שיכורים יידו חפצים חדים בדובים חסרי אונים.

מחזותיו של שייקספיר לא נחשבו בתקופתו לנחלתם של עשירים ומשכילים בלבד. הוא שילב בהם לבטים קיומיים ותובנות אנושיות עמוקות עם יצרים גועשים, שפע של רמיזות מיניות, חילופי זהויות מגדריות, חברויות הומו־ארוטיות ושפיכות דמים. והכל נכתב בשפה "שייקספירית", שנתפסת כיום שם נרדף לשפה גבוהה וקשה, אך בתקופה שבה נכתבה היא הייתה "עכשווית". פיתולי העלילה המסובכת במחזות כמו 'חלום ליל קיץ', 'מקבת', 'המלך ליר' ו'המלט' ריתקו את הצופים לפחות כמו המפנים הדרמטיים המרגשים והתכופים באופרות סבון, בטלנובלות ובסדרות ריאליטי בימינו.

"רצינות היא מפלטו היחיד של הרדוד"

(אוסקר וויילד)

בשלהי המאה ה־19 הצביע הפילוסוף פרידריך ניטשה על המתח המתקיים בנפשו של כל אדם בין ה"עצמי" המעמיק וה"אגו" השטחי. ניטשה התנגד בחריפות לאגו של עדר המתאפיין בהיגררות קבוצתית, חוסר בינה והיעדר מקוריות. הוא תמך בביסוסו של עצמי מעמיק, יצירתי ואותנטי המתחמק מהבינוניות של האגו. אך ניטשה לא זלזל ביתרונות מסוימים של שטחיות החיונית לתקשורת ברורה בין בני האדם, כמו גם למודעות העצמית ולשימוש היומיומי בשפה. הוא טען כי למרות הצורך הלוחץ של בני האדם לתקשר זה עם זה באופן מיידי, ברור, מובן ו"שטחי", אצל אנשים מסוימים התפתחה איזושהי סובטיליות, עידון רב־ערך שמעניק לאותם יחידי סגולה יכולת פואטית והופך אותם לאמנים.

האסתטיציזם של סוף המאה ה־19 הושפע ממשיכתו של ניטשה לשכלול העידון האנושי והאדרתו של אדם־העל האצילי והנשגב, והתמקד ברעיון שהאמנות צריכה להתקיים למען היופי לבדו. האמנות, טענו האסתטיציסטים, אינה צריכה לשרת אף מטרה פוליטית, חברתית, דתית או חינוכית. "אנשים טוענים לעתים שהיופי הוא שטחי", כתב אוסקר וויילד בספרו 'תמונתו של דוריאן גריי'. "ייתכן שכך הוא הדבר, אך לפחות הוא לא שטחי כמו המחשבה. מבחינתי, היופי הוא פלאי פלאים. הוא מרדד רק אנשים שאינם נשפטים על פי המראה שלהם. המסתורין האמיתי בעולם הוא הנראה, לא הבלתי נראה".

רבים מאלה שנוהגים לצטט בכל הזדמנות אמרות שפר של וויילד, אינם יודעים שהן לקוחות מספרי מופת פרי עטו. ניצחון ה"שליפה" של מכתמים ופתגמים על קריאת היצירות בשלמותן הוא ניצחונה המובהק של תרבות האינסטנט על תרבות העומק. אמנם וויילד טען כי "רצינות היא מפלטה של הרדידות" אך הוא גם זה שקבע: "בכך שהעיתונות מציגה בפנינו דעות של בלתי משכילים, העיתונות גורמת לנו להיות מודעים לבורות של הקהילה".

בצד הבוז שלו לרדידות ושטחיות, וויילד נמשך בגלוי לעטיפות נוצצות ודאג לטפח ולפאר את הקנקן, ולא רק את מה שטמון בו. לקראת סיבובי ההופעות שלו ברחבי ארה"ב, למשל, הוא ערך לעצמו מסעות יחסי ציבור, כולל כתבות, ראיונות והפצה נרחבת של תצלומים למערכות העיתונים האמריקאיים, כ־150 שנה לפני עידן האינסטגרם. וויילד לא היה רק יוצר ואיש רוח מעמיק, אלא גם אייקון פופ שנערץ באופן שטחי על ידי ההמונים שלא תמיד הבינו את המסרים המתוחכמים בין השורות שהם ציטטו מדבריו.

איור: לי־אור עצמון פרואין

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019