fbpx

באג 2000: קריסת העיתונות עד לפרשת ביבי־נוני // מאת: יונתן שם־אור

הניצחון של יודקובסקי, האלגוריתם של צוקרברג, המיליארדים של שלדון ותמלילי ביבי־נוני. מבוא לקריסת העיתונות, שלב אחרי שלב

0

המנצח לוקח הכל. יש אפילו שיר כזה. ככה, עם הלהיט הענק הזה, פתחה להקת אבבא את שנות ה־80. זה התאים לתקופה. ב־82' הכל התכנס. איטליה ניצחה את גרמניה במונדיאל. ספילברג עשה את 'אי.טי', מרגרט תאצ'ר ניצחה את ארגנטינה בפוקלנד, ואריק שרון ניצח את הפתח בלבנון. היה עוד ניצחון עצום, שאז רק מעטים ידעו עליו. דב יודקובסקי, העורך האחראי ואחד מבעלי המניות של 'ידיעות אחרונות', ניצח בנוקאאוט את שר התקשורת. הנזק המשני היו היוצרים, המפיקים, משרדי הפרסום, וכל אזרחי ישראל שנשארו תקועים על הערוץ הממלכתי המשמים. הערוץ המסחרי, יוזמה של צוות חשאי ונלהב במשרד התקשורת, טורפד ואופסן לעוד עשור שלם.

עברו אז רק חמש שנים מאז המהפך של 77'. כבר חמש שנים. אחרי הלם הניצחון, היו בליכוד כמה אנשים שהאמינו כי הגיע הזמן ליישם קצת מעקרונות התנועה. תקשורת חופשית, למשל. שוק פרטי. הוכנה תכנית. יוקם ערוץ טלוויזיה מסחרי, שיחולק בין שלוש זכייניות, ותהיה חברת חדשות בבעלות משותפת של השלוש. מכיוון שהמהלך הזה נזקק לחקיקה, צוות ההקמה איתר במהירות את שדות המוקשים. חברי הכנסת הדתיים שלא אוהבים, באופן מסורתי, את חידושי המערב, היו מכשול קטן, עביר לגמרי. המר, שר החינוך מהמפד"ל, הבהיר שמישהו עם כיפה סרוגה זה בדיוק כמו כל אחד אחר, רק קצת יותר, והמחיר, מבחינתם, לא יהיה גבוה. רק קצת. הלאה. אל החומה הגדולה, אל קו מאז'ינו. העיתונות. מוצב הפיקוד שלה היה בדרך פתח תקווה, השם הקודם של דרך בגין. בית ידיעות אחרונות.

הקֶלע של צוות משרד התקשורת היה אמונה שאפשר להפוך את העולם. זה היה צוות צעיר מאוד, אנשים בני 20 ומשהו שהאמינו כי אפשר לנצח כל אחד. הנשק של גוליית מדרך פתח תקווה, יודקובסקי, היה ניסיון חיים עצום שכלל הישרדות בשואה, ניצחון על 'מעריב', ובניית העיתון המשפיע ביותר בכל מדינות המערב. נוסחת יודקובסקי בנתה עיתון לכולם. הוא היה מספיק גדול ומספיק מגוון כך שכל אחד היה משוכנע שזה העיתון שלו. העם התייחס אל סאטירות הארס השמאלניות כמין מס אליטות נסבל, והקוראים של עמוס קינן וסילבי קשת היו בטוחים שהכותרות הפטריוטיות ומדורי הספורט הגדולים הם לחם הכרחי להמונים.

האנשים ממשרד התקשורת ניסו לשכנע את יודקובסקי לא להתנגד. העורך האחראי הקשיב, הישיר עיניים כחולות וקרות, ובקול שקט מאוד הבהיר שיעשה הכל כדי לטרפד את היוזמה. זה עבד. חברי כנסת ושרים קיבלו שיחות טלפון, הוזמנו לפגישות, אוימו ופותו. גוליית ניצח. הצוות המהפכני פוזר. ליתר ביטחון, הוא גם סולק ממשרד התקשורת. השר קיבל עיתונות טובה, במידה, בלי להגזים, יודקובסקי ידע בדיוק את מינוני התרופות והרעלים. רק בשנות האלפיים, כשהוא כבר לא בעיתון, התגאה יודקובסקי בניצחון ההוא. "הצלחתי לדחות את הקמת הערוץ השני בעשר שנים", הוא אמר, "זה, לבד, הכניס לנו יותר מיליארדי שקלים". המנצח לקח את הכל.

נוני מוזס // צילום: עופר וקנין, ׳הארץ׳

נוני מוזס // צילום: עופר וקנין, ׳הארץ׳

קוצו של יודקובסקי

לתקשורת יש מנדט. הוא מעולם לא ניתן לה באופן רשמי, אבל בלעדיו היא לא קיימת. המנדט הזה קובע את נקודת המוצא שלה, את ההתייחסות, את סדר היום: אנחנו פועלים למען האזרחים. במדינות חופשיות, שבהן אין הכתבה מה לקרוא או לראות, יש גם מִתאם כלכלי ועסקי בין המנדט ואופי הפעולה. בלי המונים שצורכים את כלי התקשורת, אין לו תוחלת. עיתון שלא פועל במסגרת המנדט הזה, חדל להיות רלוונטי.

במדינה חופשית, עיתון הוא עסק. כדי שיצליח לתפקד, כדי שלא יבגוד במנדט שמטעמו הוא פועל, הוא מוכרח לעמוד על רגליים עצמאיות. להרוויח. כמו כל עסק, גם הוא נלחם ונאבק ביריבים שלו. בישראל העוגה קטנה, והתיאבון גדול. אבל כאשר יודקובסקי טירפד את הקמת הערוץ המסחרי, הוא עבר את הגבול הלגיטימי של התנהלות עסקית. הוא פעל, במודע, נגד הרצון, הרווחה והתועלת של הציבור כולו. כמעט כולו. באופן מעשי, הוא מעל במנדט. הוא יצא נגד הציבור. הניצחון שלו חנק את ישראל, וגרם לאובדן דור שלם של יוצרים, כתבים, במאים, אנשי פרסום, תסריטאים. אין שוני מהותי בין מפעל שמזהם את מי התהום ומרעיל את האוויר כדי לחסוך בהוצאות ולהגדיל רווחיות, ובין עיתון שמפעיל, מאותה סיבה בדיוק, את כל הכוח שלו כדי למנוע התפתחות תרבותית וכלכלית של מדינה שלמה. שום פעולה של העיתון הזה לא פגעה כל כך בציבור כמו הניצחון ההוא של יודקובסקי. כל זכויותיו – והיו לו – נמחקו ברגע ההוא.

ממשלת היוזמה החופשית של הליכוד נכנעה למונופול של 'ידיעות אחרונות'. היה צריך לקרות מהפך פוליטי נגדי כדי להכניס את ישראל אל המאה ה־20. הערוץ השני הוקם רק ב־93'. ראש הממשלה היה יצחק רבין. שרת התקשורת הייתה שולמית אלוני. איתם, נפתח העידן הנוכחי של התקשורת בישראל. עם הג'ינג'י והג'ינג'ית מהפלמ"ח. רק איתם זה קרה. עם הסוציאליסטים של מפא"י ומרצ.

דב יודקובסקי // צילום: יעקב סער, לע״מ

דב יודקובסקי // צילום: יעקב סער, לע״מ

באותה שנה, 93', השתנו כל החזיתות של 'ידיעות אחרונות'. בעל הבית החדש, נוני, שירש את מניות אביו נח, הצליח להעיף את יודקובסקי. הוא היה אדם צעיר, שהתאים לעידן הסוער שהגיע. עידן מלחמות העולם של התקשורת. אמנם 'חדשות' של עמוס שוקן נסגר, אבל 'מעריב' המחודש, בבעלות הטרייה של עופר נמרודי, עבר מתיחת פנים והוצג לקוראים המבולבלים כתאום הזהה של העיתון הגדול. הדמיון היה מדהים. החשד כי כותרות ועימודים דולפים בין המערכות התברר כמדויק. 'מעריב' ביצע האזנות סתר לבכירי 'ידיעות', ואלה, מצידם, כמה מהם, ניסו לצותת כדי למצוא את המדליפים והבוגדים מתוך הבית. אנשים משני העיתונים הלכו לכלא בגלל המעשים האלה. ב'מעריב' זה היה נמרודי עצמו, נלהב ואנרגטי, שזרק עצמו לכל קרב, אבל ב'ידיעות' אלה היו העורך הראשי משה ורדי ובת זוגו רותי בן ארי, שהואשמו בהאזנות ליודקובסקי. נוני מוזס לא הואשם בכלום. ב'ידיעות' כולם אומרים ש"נוני לא חותם אפילו על ברכת יום הולדת".

המקומונים פרחו בתקופה ההיא. עשרות. בכל עיר קטנה היו כמה. אלה היו פלטפורמות עתירות הכנסה שהגיעה מפרסום. מוספי סוף השבוע היו עצומים, והכילו יותר מ־100 עמודי פרסום יקרים מאוד. לידם, במוספים מיוחדים, היו עשרות עמודי מודעות הלוח. מכוניות. דירות. הצעות עבודה. אלה היו הקצפת של הקצפת. העמודים הזולים ביותר להפקה, ורווחיים ומניבים פי כמה מכל עמוד אחר. 'מעריב', בגלל המשפט של נמרודי, בגלל הקו המערכתי החקייני ובגלל עוד כמה טעויות ענק בציוות תמוה של עורכים וכתבים בכירים, התחיל לגלוש אל הסוף. 'ידיעות' היה גדול יותר מאי פעם בתקופת הדור הקודם, של דב ונח, חזק יותר, ועשיר להתפקע. אז, באמת, נוני היה האדם החזק ביותר בתקשורת הישראלית, ואולי במדינה בכלל.

תיבת נוני והמבול

לא רבים הבינו, בעשור האחרון של האלף הקודם, מה זה בדיוק האינטרנט. קשה לבוא בטענות אל אנשי התקשורת המקומיים. אפילו ביל גייטס, המלך הגדול של תוכנות ההפעלה וממשקי העבודה של כולם, לא ממש התלהב מהחיה החדשה. הוא טען שאין לה תוחלת, שאנשים רוצים פרטיות, ותוכנות אישיות שקונים ממנו בכסף. רק לקראת סוף המילניום הוא תפס לאן השוק הולך, פיתח והציג לעולם את דפדפן האקספלורר, דרס את נטסקייפ שעד אז שלטה בשוק הקטן והצומח הזה, והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטריה, שלא פוסקת עד עצם היום הזה.

בהתחלה אלה לא היו צעקות במסדרונות העיתונים, הטחת ראשים בקיר או קפיצה מהגגות. היא ביעבעה במעמקי המוח ופיעפעה בקרביים של המנהלים המסחריים. כלפי חוץ, כולם היו רגועים. בעיתונים פתחו מדורי טכנולוגיה שכיסו את התחום החדש. גם חנונים קוראים עיתונים. ב־2006 העיתונים עדיין קיבלו כמעט ממחצית כספי הפרסום. הדיגיטל נגס בפרוסה דקיקה של 5%. היו כמה אנשים חדי אבחנה שהצביעו על מגמת הגידול של הרשת מול גרף הירידה של עיתוני הדפוס, אבל הם היו מעטים. נימת השיח הייתה די דומה לזו של יהודי גרמניה בשנת 33'. זה יעבור. זה רק מין גל כזה. מרגיעים נבוני סבר חזרו שוב ושוב על לקחי ההיסטוריה. הטלוויזיה לא חיסלה את הרדיו ולא השמידה את העיתונים. המכוניות והמטוסים לא איינו את הרכבות. יש מקום לכולם, אמרו. אלה מדיומים משלימים, לא מחליפים.

הכי פחות מודאגים ממהפכת הדיגיטל היו האנשים מדרך פתח תקווה. כך או כך, הם נערכו היטב לעידן החדש. עם פרוץ האלף השלישי הם הציגו את אתר החדשות החדש שלהם. ynet. השקיעו שם הרבה מאוד כסף. נוני נתן למקים, מודי פרידמן, יד חופשית. הוא קיבל את הנחת העבודה שאתר התוכן צריך מערכת נפרדת לגמרי, שתתחרה בעיתון המודפס. ההשקעה העצומה והפסדי התפעול היו מס לא גדול לעיתון הרווחי. אולי, אמרו שם, אולי בסוף הכסף באמת יגיע משם. אם זה יקרה, גם שם נהיה השחקנים הכי גדולים.

ההתפרצות הגעשית במעמקי אוקיינוס התקשורת התרחשה בשנה אחת. בין אמצע 2006, לסוף 2007. קודם פייסבוק עזבה את הקמפוסים ושוחררה לעולם, אחר כך סטיב ג'ובס הציג לעולם פעור העיניים את האייפון. כמו כן, בים הקטן שלנו, שלדון אדלסון התחיל להפיץ את 'ישראל היום'. הרעם שזיעזע את האוקיינוס הרים גל עצום, ששוטף עכשיו את כל היבשות. גובה הגל הוא 75%. במונחים של ים אמיתי, זה אלף מטרים שמכסים ומטביעים את כולם. שלושה רבעים מהכנסות העיתונות נמחקו בפחות מעשר שנים.

מארק צוקרברג // צילום: David Paul Morris, Imagebank

מארק צוקרברג // צילום: David Paul Morris, Imagebank

שיתאימו את עצמם, זעפה אריאנה מלמד על יוצרים וכלי תקשורת שהולכים לאיבוד בעידן תוכן החינם, שימצאו מודלים עסקיים חדשים. מלמד היא אישה נבונה מאוד, רהוטה, אבל לא יותר מהמו"ל של ה'ניו יורק טיימס'. גם שם לא מצליחים למצוא פתרון לבולעני הרשת שטרפו להם את כל הכסף. מה שמלמד רוצה הוא הגביע הקדוש. איש עוד לא מצא אותו.

עד רגע זה, אחרי 20 שנות דפדפני אינטרנט ועשר שנות סמארטפון, אף אחד לא יודע מה אפשר לעשות כדי להציל את היוצרים או את העיתונים. המספרים צרובים על גופי השלד של כלי התקשורת. ב־2006 הוציאו המפרסמים של ישראל כמעט 4 מיליארד שקל. מחצית מהסכום הזה הגיעה לעיתונים. 'ידיעות אחרונות', לבדו, ששלט ביותר ממחצית השוק, השיג לפחות חצי. 'ידיעות' היא חברה פרטית, הם לא חייבים לפרסם נתונים, אבל באופן גס, ניתן לומר שהצליחה לשאוב לעצמה כמיליארד שקל מדי שנה. ברוטו, ברוטו.

נוסף על כך, הם גם מכרו עיתונים. במספרים מדהימים, בעיקר בסוף השבוע. עשר שנים אחר כך, ב־2016, ההשקעה בפרסום כמעט לא השתנתה, אלה עדיין אותם 4 מיליארד שקל, אבל העיתונים מקבלים עכשיו פחות מ־18% מהעוגה. 700 מיליון שקל בלבד. 'ידיעות', שכבר איננו מונופול, מכניס לעצמו, במקרה הטוב, כ־300 מיליון שקל ממודעות. בניכוי עמלות והנחות, מדובר ב־200 מיליון. אולי פחות. בעשור קטן אחד ירדה ההכנסה ביותר מ־70%. כשמוסיפים לזה את הירידה הגדולה במספר קוני העיתונים, את ההוצאות העצומות על מאות רבות של עובדים, דפוס, הפצה, ארנונה ועוד, אנחנו מדברים, ככל הנראה, על עיתון מפסיד. והרבה.

משה ורדי // צילום: מוטי קמחי, ׳הארץ

משה ורדי // צילום: מוטי קמחי, ׳הארץ

הכסף שפעם הגיע לעיתונים אמנם עבר לרשת, אבל רק חלק קטן מאוד ממנו זורם לאתרי התוכן. רובו מתנקז לשתי חברות בלבד, אף אחת מהן אינה ynet. גוגל ופייסבוק, לבדן, גוזמות לעצמן 70–80 אגורות מכל שקל פרסום שהולך לרשת. ברוכים הבאים לעולם החדש.

זה שמדברר וזה שקובע

כל ישיבת בוקר של מערכת חדשות בטלוויזיה מתנהלת עם עיתונים פתוחים על השולחן. הסיבה פשוטה. כדי לייצר עיתון יומי גדול מוכרחים להעסיק מאות עיתונאים. בעיתונים ממש גדולים, מדובר במאות רבות. זה הכרחי, מפני שעיתון מורכב מכמה מאות יחידות מידע ביום. כדי לקבל את המידע הזה צריכים אנשים שמתמחים בו, מכירים את התחום, מחוברים למקורות, יודעים להבחין ולסנן בין עובדות, אמיתות ושקרים, להבין מה חשוב, ובסוף לארגן את כל אלה לשורות מובנות של טקסט נגיש. במהדורת חדשות בטלוויזיה יש רק עשרות בודדות של אייטמים. מראים בעיקר את מה שמצטלם. בלי פוטג', חומר גלם מצולם, אין טלוויזיה. וכך, מספר העיתונאים בעיתון גדול פי עשרה ממספרם בטלוויזיה. העיתונים, ואתרי התוכן שלהם, גם היום, הם המקור והמעיין של רוב המידע התקשורתי, והם גם אלה שקובעים את סדר היום התקשורתי.

עידן הרשתות החברתיות, ששינה גם את השוק וגם את הרגלי צריכת המידע, לא באמת משפיע על העוצמה של כלי התקשורת בעיצוב התודעה הקולקטיבית. 20 מיליון העוקבים של טראמפ בטוויטר הם רק שליש מאלה שהלכו בשבילו לקלפיות. העיתונים אולי היו נגד טראמפ, אבל כל כלי תקשורת עט על עימותים. גם כאשר מנסים, כמו טראמפ, לתקוף אותם. זה מה שאנשים אוהבים לראות. שום דבר לא השתנה בנפש האדם מאז נהמת הילדים בחצר בית הספר שנהרו בעקבות הרחש המחשמל "יש מכות" אל שני המתגוששים בבור החול של הקפיצות.

המקום היחיד שבו רשתות חברתיות מביסות את כלי התקשורת הוא בגילֵי העשרה המוקדמים, בעיקר בנות, שמתגודדות סביב בנות אחרות בגילן, מעריצות ומחקות את האיפור, הבגדים, האביזרים או השירים שלהן. אבל זו קבוצת אוכלוסייה שממילא תמיד די התעלמה ממה שמכונה "סדר היום התקשורתי". התקשורת המסורתית קובעת, אבל היא פושטת רגל. עוצמת המסכן.

בישראל, רק עיתון אחד ממשיך לייצר את סדר היום. 'הארץ' שולי מדי (ר' סקר 'ליברל'), 'ישראל היום' מדברר את ביבי ולא באמת נחשב. 'ידיעות אחרונות' הוא הסמן והמוביל של התקשורת כולה. למעשה, מבחינה עסקית טהורה, הוא עושה את זה בהתנדבות. עיתונים הפכו, בהגדרה, לעסקים הפסדיים. משהו בין בתי חולים לקבוצות כדורגל. בלי מיליארדרים מאחור, זה לא עובד. למרות זאת, גם עיתונים בלי גב פילנתרופי מתקשים לוותר על עמדת הכוח של קביעת סדר היום. הם נאבקים מיום ליום, וממתינים לנס שלא נראה בשום אקסל ובשום כדור בדולח.

בנימין נתניהו // צילום: רונן זבולון, איי־אף־פי, אימג׳בנק

בנימין נתניהו // צילום: רונן זבולון, איי־אף־פי, אימג׳בנק

ביביתון, אבל בשכל

עשר שנים אחרי שהקים אדלסון את העיתון של ביבי, העובדות מתבהרות. טייקון ההימורים מלאס וגאס התכוון להרים כאן עיתון איכותי להמונים. בתצהיר של שלמה בן צבי, מו"ל מקומי שפעם עבד איתו, לבית המשפט, מצוטט החזון של המיליארדר הימני. עיתון כמו ה'ניו יורק טיימס'.

הוא לא קורא עברית, הטייקון. לו היה עובר על העיתונים כולם, היה נוכח לגלות ש'ישראל היום' אפילו לא מתקרב ל'ניו יורק פוסט'. למעשה, הוא מרוחק מכל עיתון שהוא. אין שם כמעט תחקירים, אין גילויים פוליטיים, אין סקופים, וגם הכתיבה ההגותית, הפובליציסטיקה, היא באיכות לא גבוהה. מה שיש בדפים הכחולים זה בעיקר שיקוף מחודש של ידיעות שהוגשו בכלי תקשורת אחרים, כשהן מוקרנות דרך פילטרים של עובדות אלטרנטיביות. בעיקר, ידיעות על ראש הממשלה. זה לא עובד. הישראלים שקוראים עכשיו את העיתון הזה יותר מאשר את 'ידיעות אחרונות', מאמינים לעיתון הוותיק הרבה יותר מאשר לביבי (ר' סקר).

שלדון לא קורא עיתונים בעברית, אבל ביבי לא מדלג על פסיק. הוא גם צרכן כפייתי של סקרים. הוא יודע היטב איך פועלת שרשרת המזון של התקשורת. ידיעות־ynet־מהדורות החדשות. כל השאר הם שחקנים זניחים. 'ישראל היום' אמנם הצליח, בהשקעה של מיליארדים, היכן שעופר נמרודי כשל – לעבור בתפוצה (חינמית) את 'ידיעות'. אבל קרס לחלוטין במטרה שלשמה נעשה כל המאמץ הזה: להשתלט על קביעת סדר היום.

גלי שיטפון האינטרנט הטביעו הרבה עיתונים. אחרים קיפלו את עצמם לסירות נייר שמיטלטלות איכשהו לקצב הרוחות, בלי מנוע עצמי שיכול להביא אותן למקום מוגדר. 'ידיעות' נותר, בינתיים, מעל המים. אולי בעזרת רזרבות, אולי בסיוע של רווחים מנכסים אחרים של הקבוצה. מבחינת ביבי, נוצרה כאן הזדמנות לקרב הבקעה. הוא רואה מי משפיע ומי לא. אפשר לעשות משהו. בעיקר אז, באותו חודש נובמבר של 2014, כשהעיף את ארדן ממשרד התקשורת ולקח לעצמו את התיק.

השלב הראשון הוא יוזמה לא הגיונית של כמה אנשים מהאופוזיציה שידרשו, בחקיקה, כי 'ישראל היום' יגבה כסף עבור עיתוני החינם שלו. גם בקואליציה ההיא, הקודמת, זו עם ברית האחים לפיד־בנט, יש תומכים לחוק הזה. הגורל של החוק תלוי בעמדה של השר. אם יילחם, זה ייפול. אבל הוא יכול גם לשבת בשקט. אם החוק יעבור, 'ישראל היום' ייפגע, התפוצה שלו תקטן, והרבה פחות כספי פרסום יזרמו אליו ויוסטו ל'ידיעות'. כמה? מה שפעם היה נהר של כסף הפך ממילא לנחל חלוש ורדוד. במקרה הטוב, מדובר אולי ב־50–100 מיליון שקל נוספים בשנה שיגיעו ל'ידיעות'. זהו. שום דבר כבר לא יכול להחזיר את המיליארד ההוא, מלפני עשור. אבל זה סכום שמבדיל בין קיום מאוזן למגלשת הפסדים.

החולשה של 'ידיעות' היא ההזדמנות של ביבי. אינפוזיית הצלה של 100 מיליון שקל בשנה. בתמורה, העיתון הכי חשוב בישראל יתחיל לתמוך בו. בחוכמה. לא בסיסמאות התעמולה של 'ישראל היום'. בשכל. כמו שרק "רב־אמן בתקשורת" – ככה ביבי מחמיא לנוני – יכול לעשות. המהלך יצא לדרך.

עופר נמרודי // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

עופר נמרודי // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

גונבים מהאורווה של הג'ינג'י

רק בשני מגזרים מקובל לפנות אל אנשים בוגרים בשמות החיבה וכינויי הילדות. בתנועות הנוער ובארגוני הפשע. בישראל, הארץ של החבר'ה, ממילא הגבול הזה פרום ולא ברור. אלה שחשבו כי "הארץ תרעד" כאשר יתגלה שנוני וביבי רקחו עסקה, לא באמת מחוברים להוויה המקומית. אף אחד לא נפל מהכיסא. במעמד השליט יש משפטי הערכה לעמית הממזר. איתו, אומרים שם, איתו אפשר לגנוב סוסים.

אולי הדימוי הזה התפתח עוד מימי הפלמ"ח. החבר'ה גנבו תרנגולות לקומזיצים. כשבגרו, הבינו שאפשר ליישם את השיטה לא רק על לולים. רק במערב הפרוע הפשע האולטימטיבי, זה שבגללו תמיד תולים, היה גניבת סוסים. כאשר נתניהו אומר שכולם דיברו עם כולם, וכולם מדברים עם כולם, הוא מדייק. מו"לים ושרים, עורכים וראשי ממשלה, עיתונאים ופוליטיקאים. דיברו וגנבו יחד סוסים. דיברו ועשו עסקאות. משרדי ממשלה שרפו מאות מיליונים על מודעות פרסום. שרים קנו מיליוני גיליונות עיתונים לגופים שהם אחראים עליהם. מורים. חיילים. חברי הסתדרות. עיתונאים קיבלו חומר על X, והאדירו את Y, מוסר החומר. עורכי תרבות ומוספי פנאי קיבלו ראיון בלעדי עם הכוכב הלוהט, ושילמו לסוכן שלו בסדרה של אזכורים וכתבות על לקוחות פחות זוהרים של המשרד. וכמובן, מפרסמי הענק, אלה שמזרימים עשרות מיליונים בשנה, לא צריכים לעשות משהו מיוחד כדי לקבל הגנה מתקבלת על הדעת מדיווחים שליליים, אלא אם יש הרעלה המונית באוכל שהם מוכרים, ואז כבר אין ברירה. ככה זה עובד.

השיחות בין נתניהו למוזס הן לא גניבת סוסים רגילה. כאן, כמו שעשה יודקובסקי בשנות ה־80, ניסו לגנוב את כל האורווה. הפעם, הגמול של האיש מהעיתון הוא סוס כחוש, שממילא יגווע עוד שנים ספורות, כי ככה זה, הפרינט צולע אל מותו. זה שיקבל את כל השלל הוא ראש הממשלה. הכל כבר נסגר. נותר רק עוד עניין קטן. אולי גונבים סוסים יחד, אבל גונבים אותם מהג'ינג'י. בלי אישור שלו, ביבי יתעורר עם ראש של סוס מת במיטה.

בעיניים של ביבי, שלדון הוא סוג של מעריץ, מין ספק סיגרים משודרג שמעניק לו עיתון. מיליארדר ההימורים הקשוח רואה את העולם קצת אחרת. הוא רוצה 'ניו יורק טיימס'. הוא רוצה לנהל פה את העניינים. בשבילו, ביבי הוא בסך הכל עוד שכיר, אחד מאלפים. שלדון מחזיק בעיתון הכי גדול בישראל. אז אולי הוא באמת לא טוב מספיק. נשפר. מה הבעיה. אפשר לקנות כל עורך וכתב. אם ביבי מתחיל להשתגע, נמליך מישהו אחר. מאה שעומדים בתור ורק מחכים לשריקה שלו כדי להתחיל לקפוץ.

אדלסון ונתניהו // צילום: אילן אסייג, ׳הארץ׳

אדלסון ונתניהו // צילום: אילן אסייג, ׳הארץ׳

ביבי נקודתיים, נוני נקודתיים

התעלומה שפותחת את גדול הסרטים המהפכניים שנעשו אי פעם, 'האזרח קיין', לא נפתרת גם כאשר הקרדיטים מתגלגלים בסוף. המילה שאיל התקשורת הגוסס פולט עם הנשימה האחרונה שלו לא באמת מתפענחת. אנחנו מתחילים את הסרט בלי לדעת מה זה רוזבאד, וככה אנחנו גם יוצאים ממנו. לא כל מסתורין אפשר לפתור עד הסוף.

קטעי התמלילים בין האדם החזק ביותר בפוליטיקה ואיש התקשורת העוצמתי של ישראל הם מכונת האניגמה שמפצחת את הסודות. הטקסטים פשוטים. כמעט ילדותיים. מה, ככה גונבים סוסים? כן. בדיוק ככה. פשוט כמו תחמון בכיתה ו'. תן לי להעתיק את השיעורים, ואני מכניס אותך לכדורגל של ההפסקה. המזימה הפשוטה והברורה חושפת בבהירות כואבת את רמת השחקנים. בשש־בש האלמנטרי הזה, נוני מחטיף לביבי מארס. שר התקשורת, מתברר, עדיין לא מבין כלום בתחום הכל כך יקר לו. ראיית העולם שלו דומה מאוד לזו של הטוקבקיסט. נחום ברנע וסימה קדמון מוציאים אותו מדעתו. אבל אלה, למרות ממד הדיווח בטקסטים שלהם, פועלים במרחב הפובליציסטי. שם, למרבה הפלא, ההשפעה התקשורתית נמצאת ברמה הנמוכה ביותר שלה. היא מחזקת גישות ותפיסות קיימות. כל מילה בסלע. ההשפעה הגדולה של התקשורת מתגלה בעמודי החדשות. מה אומרים. איך מדווחים. באיזה סדר. באיזה מינוחים משתמשים.

תקשורת ההמונים תמיד מתחנפת לפוליטיקאים. היא חייבת. לכן היא לעולם פטריוטית, מדגללת ערכי משפחה שמרניים, פשטנית. במילים אחרות, ימנית. גם 'ידיעות אחרונות'. גם מהדורות החדשות בטלוויזיה. לא חשוב מה העיתונאים רוצים – כמו בצבא, כולם נלחמים בדיוק באותו אופן. אבל תקשורת מוכרחה לבקר את השלטון. זה המנדט שלה. כל חייל שמגיע לקורס הכתבים של גל"צ רואה את הסרט על העיתונאים שהפילו את ניקסון. זה השיא. להפיל את המנהיג. רק בארצות דיקטטוריות התקשורת משבחת אותו. בעולם המערבי, הוא תמיד על הכוונת. הוא, וכל זרועות הממשל, נבחרי הציבור ומשרתיו. כך צריך להיות, כי רק ככה התקשורת יכולה להתקיים.

לו ביבי היה באמת מבין תקשורת, הוא לא היה מדבר על טור של אבי רצון ב'ידיעות'. הוא היה מדבר על עורך החדשות. לו ביבי היה מבין מה באמת אדלסון מרגיש ביחס אליו, הוא לא היה מתחיל את פגישות המזימה עם נוני.

כל אנשי הנשיא

כל אנשי הנשיא

המנצח לוקח הכל [סוף דבר]

השלטון של ביבי מגושם. העיתון שלו, שעובד בשבילו, מגושם. אפילו בתור טבלואיד לקריאת רכבת מהירה, מדובר במוצר תקשורת שיכול להיות טוב בהרבה. לעומתו, 'ידיעות' נראה כמפגן של תחכום אלגנטי. גניבת הסוסים המגושמת לא יצאה לפועל. עובדה, החוק לא עבר. נתניהו אפילו פיזר את הכנסת כדי להרוג אותו. אז, כאשר הוביל את המדינה לבחירות בגלל זה, כולם התפלאו על המגושמות. בשביל זה מהמרים על שלטון שכבר יש לך?

אין, בשלב זה, הקלטות של השיחות בין אדלסון וביבי. אפשר רק לשער מה אמר הג'ינג'י אחרי ששמע מביבי את הרעיון. ההיסטריה של נתניהו באותה תקופה, ההשתלחות הפראית שלו במובילי החוק שיפגע ב'ישראל היום', יכולות ללמד משהו על מה שקרה. ביבי קיבל משלדון הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. מאותו רגע, השם נוני הותז מהפה של ביבי עם מנות של רוק. שהג'ינג'י ישמע ויראה. אני איתך, בוס.

שר תקשורת בסוף העשור השני של המאה ה־21 הוא אולי התפקיד הכי חשוב בכל ממשלה. העולם הדיגיטלי הוליד מפלצות ענק שבלעו וטרפו את שוק התוכן, עירערו את הכלכלה וחנקו את התקשורת החופשית. הרשת לא מאפשרת חופש ביטוי. למעשה, היא הופכת למצנזרת ולמשמידה העיקרית שלו. צוקרברג אחד, עם אלגוריתם שטני שמקדם בפידים מה שבא לו, משתלט על סדר היום התקשורתי של רוב העולם. שרי תקשורת אמורים להגן על האזרחים מפניו. בדיוק כמו ששר הבריאות צריך לדאוג לבריאות הציבור, שר התקשורת מוכרח לקפוץ לחפירות. תקשורת חופשית, בדיוק כמו פרלמנט דמוקרטי או בית משפט עצמאי, היא חלק מהותי של הקיום. בנימין נתניהו עושה את ההפך. הוא מנסה להרוג אותה, סופית.

הוא בוודאי יודע שהכסף נגמר. אנשים כבר לא מוכנים לשלם בעד תוכן, והמפרסמים משגרים את המודעות שלהם למקומות אחרים. יש ארצות, כמו צרפת, שהחליטו כי תקשורת חופשית חשובה לפחות כמו ספורט או תרבות, והיא מתקיימת בעזרת סיוע ממשלתי. הקלות במס, פטורים, קנייה של עיתונים. תמיכה באתרים. נתניהו, שמתעקש להיות שר תקשורת וראש ממשלה, מנסה, באמת ובתמים, להרוס אותה. כי היא לא נופלת לרגליו. כי היא לא אוהבת אותו. כי היא מעליבה את שרה.

האזרח קיין

האזרח קיין

נוני מוזס הוא לא נציג ציבור. לכן ההצעה שקיבל מנתניהו לא יכולה, מהבחינה המשפטית, להיחשב כשוחד. רק אם הכיוון הפוך, אם מציעים משהו לראש ממשלה ומבקשים תמורה, נוצרת עבירה. אולי יש כאן קשירת קשר לשוחד. ביבי מבקש מנוני שישחד אותו.

אם מישהו לא הבין עד היום מהי בדיוק "הפרת אמונים" שבגללה מאשימים כאן שרים וראשי ממשלה, הגיעו תמלילי נוני. השר הממונה על התחום השתמש בהון הציבורי שהתפקיד נותן לו כדי לסחור בו לטובתו האישית – ונגד האינטרס הציבורי.

"תיק 2000" הוא שם טוב. זו פרשיית שנות האלפיים, עידן קריסת התקשורת. הציבור לא ממש נחשף לחומרת המצב, מפני שאין מי שיספר לו. התקשורת היא אציל בסחבות, שממשיך להתנהג ולדבר כמו בימים הטובים ההם. הניסיון של ביבי לסחור בכוח שניתן לטובתו לא צלח, אבל הקשר בינו ובין הג'ינג'י הזקן נחשף. שניהם מסיימים את הסיבוב שלהם בציבוריות הישראלית. ביבי יעוף, יותר בגלל הפרת האמונים הלא תיאמן שלו, לכאורה, מאשר השמפניה הוורודה, ושלדון, נעלב ועצבני, יסגור את העיתון שלו.

אחרי הכל, נוני הפיל את ביבי. המנצח, כמו תמיד, לוקח הכל.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook