fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

כבר לא מדברים על שלום | ד"ר ליאור להרס, ד"ר דרור מרקוס, פרופ' דן מיודובניק, פרופ' שאול שנהב, פרופ' תמיר שפר

על רקע הקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים, נראה כי השיח הבינלאומי על תהליך השלום נעלם ומפנה מקום לגישות אחרות. מחקר חדש מגלה את הקורלציה בין פריחת תנועת החרם לבין סטטוס התהליך ולתפיסות מתפתחות נוספות

0

ביולי 2014 קרסו שיחות השלום בין הנציגים הישראלים והפלסטינים שיזם מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי. מאז נמצא תהליך השלום הישראלי־פלסטיני בקיפאון ממושך, ולא נראה באופק כל סימן לחידוש המו"מ המדיני בין הצדדים. על רקע עובדה זו, השאלה המתעוררת היא כיצד מצב זה, של מבוי סתום בתהליך שלום, משפיע על הדיון הבינלאומי על עתיד הסכסוך ועל צעדי המדיניות הנדרשים ביחס אליו? האם הקהילה הבינלאומית רואה בכך מכשול זמני שמצדיק מאבק על שימור המסגרת של תהליך השלום עד שיבשילו התנאים לחידושו או שמא הוואקום המדיני יוצר מקום לכיווני חשיבה אחרים ולרעיונות חדשים? שאלה זו נוגעת למצבו הנוכחי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך היא רלבנטית מאוד גם לאזורי סכסוך אחרים בעולם, ובהם קפריסין, סרביה־קוסובו ומרוקו־סהרה המערבית, שנקלעו למצב של מבוי סתום עמוק בתהליך השלום. 

צילום: Getty Images

שתי המדינות עוד כאן

הספרות התיאורטית בתחום חקר הסכסוכים ולימודי השלום מצביעה על גישות שונות ביחס להשפעה של מבוי סתום בתהליכי שלום. בעוד חלק מהחוקרים טוענים שמבוי סתום יכול לשמש כזרז להסלמה מסוכנת בסכסוך, אחרים רואים בכך הזדמנות שעשויה להביא לפריצת דרך חיובית. מחקרים בחנו גם אסטרטגיות שונות שיש לשחקנים בינלאומיים, הפועלים כדי לפתור את המבוי הסתום בתהליך. בין השאר הראו מחקרים אלו כי מצבים מורכבים מסוג זה יכולים להביא גורמי תיווך לנסות "להחזיק מעמד" ולשמר את התהליך ככל האפשר או לדחוף ל"היריסטיקה יצירתית" ולהערכה מחודשת של הנחות ודרכי פעולה. 

במאמר חדש, שפרסמנו לאחרונה בכתב העת Journal of Global Security Studies, עסקנו בשאלה זו. המאמר מתבסס על מחקר שנערך באוניברסיטה העברית, בשיתוף פעולה בין חוקרים מהחוגים ליחסים בינלאומיים, מדע המדינה ותקשורת ומנתח התפתחויות ושינויים בתשומת הלב של כלי תקשורת בינלאומיים למושגי יסוד הנוגעים לסכסוך הישראלי־פלסטיני ב־25 השנים האחרונות, כשיקוף של המגמות בדיון הבינלאומי על עתיד הסכסוך. 

המחקר מצביע על תהליך שבו תשומת הלב הבינלאומית לרעיון של תהליך שלום ישראלי־פלסטיני פוחתת בהדרגה, וכך נוצר ואקום שאליו נכנסות גישות אלטרנטיביות להתמודדות עם הסכסוך. הדיון הבינלאומי על עתיד הסכסוך עובר בתקופה זו ממסגרת שיח הגמונית אחת לשיח מפוצל ומבוזר שבו יש "תחרות" בין גישות וכיוונים שונים. 

בעוד במשך שנים שימש תהליך השלום כנקודת אחיזה מרכזית בדיון הבינלאומי על הסכסוך, רמת העניין התקשורתי החלה לדעוך ולא חזרה לרמתה הגבוהה כפי שהייתה בשנות ה־90. המחקר מראה שירידה זו החלה עוד לפני קריסתו הפורמלית של המו"מ, ובשנים האחרונות הדיון על תהליך שלום כמעט שנעלם לחלוטין. 

כמהלך משלים למגמה זו, החל להתגבר במקביל דיון בינלאומי על שלוש גישות מתחרות שהציעו מסגרת דיון אלטרנטיבית: גישת הפתרון המוסכם, גישת הלחץ הבינלאומי וגישה של צעדים חד־צדדיים. 

הגישה הראשונה, שהחלה להתחזק לראשונה בתחילת שנות ה־2000, על רקע האינתיפאדה השנייה, מציעה לעבור מדיון על תהליך שלום לדיון על תמונת הסיום של תהליך המו"מ. על פי גישה זו, לנוכח המבוי הסתום, הדיון צריך להתמקד קודם כל ביעד הסופי ולא בתהליך עצמו, ומתוך המסגרת הזו מתפתח דיון על חלופות שונות. המודל המרכזי בגישה זו הוא פתרון שתי המדינות, והמחקר מראה שהדיון על המודל ממשיך להתקיים לאורך השנים באופן קבוע ויציב. 

נראה כי על אף הדיון הציבורי והאקדמי הגובר על קץ חזון שתי המדינות והטענות על הפיכתו לבלתי ישים ובלתי רלבנטי, מודל זה עדיין משמש כנקודת התייחסות מרכזית בדיון על הסכסוך. רמת תשומת הלב התקשורתית למודל עדיין גבוהה בצורה ניכרת מהשיח על פתרון של מדינה אחת או מדינה דו־לאומית, אך אפשר לראות שהדיון על חזון המדינה האחת התחיל לזכות לתשומת לב רבה יותר בעשור האחרון. 

הסבר אפשרי לפער נעוץ בעובדה שבעוד הגורמים המובילים בקהילה הבינלאומית (ובהם גם הרשות הפלסטינית) נותרו מחויבים פומבית לפתרון שתי המדינות, אין שחקן בינלאומי רשמי שמדבר באופן ברור על פתרון של מדינה אחת. אם מציאות זו תשתנה, צפויה לכך השפעה על התחרות בין המודלים בדיון הבינלאומי. 

האלטרנטיבות מתגברות

הגישה המתחרה השנייה, שהתפתחה על רקע המבוי הסתום בתהליך, עוסקת בסנקציות בינלאומיות. גישה זו יוצאת למעשה מהמסגרת של תהליך המו"מ וקוראת להתמקד בהפעלת לחץ בינלאומי על ישראל ככלי לשינוי תמונת המצב בסכסוך. 

בהקשר זה התמקדנו במחקר בבחינת תשומת לב תקשורתית למושגים מובילים כמו סנקציות, BDS ו־ICC (בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג). המחקר זיהה מגמה ברורה שבה גישת הסנקציות מתחזקת וצוברת תאוצה בדיון הבינלאומי, ממש כתמונת ראי לדעיכת הדיון על תהליך השלום. תנועת
ה־BDS אומנם הוקמה בשנת 2005, אך נראה שלא זכתה לתשומת לב תקשורתית רבה כל עוד נמשך הדיון על אפשרות של תהליך שלום. גם סבבי המלחמה בעזה הגבירו את הדיון הבינלאומי בנושא הסנקציות. 

בד בבד, המחקר מצביע על גישה שלישית, המתייחסת לאפשרות של צעדים חד־צדדיים מצד ישראל ובייחוד לאפשרות של סיפוח שטחים. בהקשר זה אפשר לראות שבתקופת ממשל טראמפ התגבר הדיון הבינלאומי על אפשרות שישראל תספח באופן חד־צדדי שטחים בגדה המערבית. הדיון הגיע לשיאו על רקע הצהרות של בכירים בממשלת ישראל במהלך שנת 2020 על קידום תוכנית הסיפוח, אך התפוגג במהרה לאחר שהרעיון הוסר מסדר היום במסגרת הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לבין איחוד האמירויות ובחריין בספטמבר 2020. השיח על תוכנית הסיפוח העצים את ההתנגשות בין הגישה הראשונה, של פתרון שתי מדינות, לבין גישה זו, של סיפוח חד־צדדי. 

לצד גישות אלו, אפשר לראות שבתקופה האחרונה – על רקע חילופי השלטון בארה"ב ובישראל – התפתחו גישות נוספות שמציעות מושגים וכיוונים אחרים. למשל, ממשלו של הנשיא ג'ו ביידן מקפיד להדגיש בהצהרותיו על הסכסוך – לצד המשך המחויבות לפתרון שתי המדינות – שישראלים ופלסטינים "ראויים למידה שווה של חופש, ביטחון ושגשוג". זו שפה חדשה שעוסקת גם בשוויון ובזכויות אדם, לצד הדיון על הפתרון המדיני בעתיד. 

במקביל, ממשלת ישראל החדשה, בראשות נפתלי בנט, אימצה את הגישה שמדברת על "צמצום הסכסוך" – הימנעות מדיון על פתרון הקבע והתמקדות בצעדים כלכליים ואזרחיים בשטח שיביאו לשיפור המצב, והיא מתחברת לחזון "השלום הכלכלי" שקידם ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו. 

מגמה דומה אפשר לראות גם באזורי סכסוך אחרים. כך, הקיפאון בתהליך השלום בקפריסין מביא להתחזקות הדיון על מעבר אפשרי מפתרון של פדרציה דו־קהילתית לפתרון של שתי מדינות, והקיפאון במו"מ בין סרביה וקוסובו הוליד שיח ער על רעיון של חילופי שטחים.  

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מחקר במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית; ד"ר דרור מרקוס הוא תלמיד מחקר לתואר שלישי במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית; פרופ' דן מיודובניק הוא חוקר במחלקות למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית; פרופ' שאול שנהב הוא חוקר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית; פרופ' תמיר שפר הוא חוקר במחלקות לתקשורת ומדע המדינה באוניברסיטה העברית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook