fbpx

ימי הגאות והשפל של דמות העיתונאי בדרמה הטלוויזיונית

0

לא טוב היות האדם עיתונאי. דמיינו תהום מסמרת שיער, אפלה ומצחינה, עמוקה עד ייאוש. דמיינתם? יש לכם עכשיו מושג לא רע לגבי מיקומם המוראלי של העיתונאי ומקצועו. לא באמת נורא פה למטה אחרי שמתרגלים לריח. רק שאלה אחת טורדת בכל זאת את מנוחתנו המנומנמת: איך הגענו לכאן?
בשנות ה־90, לא כזה מזמן, עולם העיתונות נראה עדיין כמציע אופציית קריירה סבירה עד מסעירה לעתיד. והנה אנו ב־2014, ובסקר השנתי של CareerCast.com, המדרג את 200 העבודות הטובות ביותר בשוק הגלובלי על פי מגוון מדדים, נמצא העיתונאי במקום ה־199 ומקדים רק את חוטב העצים. מזל ששואבי המים ומנקי הארובות כבר מחוץ לתחרות. אבל איך הגענו לכאן?
בעולם מתוקשר שבו התדמית והדימוי הם כמעט הכול, קשה להבין כיצד מקצוע שמייצר תדמיות ושולט בדימויים נקלע לשפל כזה. תשובה אפשרית היא שכוח גדול יותר מזה של העיתונות מעורב בעיצוב תדמיתה ומופעל נגדה. רשימת החשודים מצומצמת ביותר וכוללת פריט אחד: טלוויזיה. תדמיות ודימויים, כידוע, הם הדלק שמניע את פנטזיית המסך. וכמו שהטלוויזיה מציגה את העיתונאי הבדיוני בעשורים האחרונים, מפתיע שהמקצוע עדיין חוקי בכלל. זה איך הגענו לכאן.
זו מסורת שנעוצה עמוק במיתולוגיה של הטלוויזיה האמריקאית: "פרקליטי אל־איי" נוצרה כשלשכת עורכי הדין האמריקאית פנתה לסטיבן בוצ'קו וביקשה ממנו לייצר סדרה שתחלץ את המקצוע מתדמיתו הנכלולית ותעצב אותו מחדש כסקסי וחתיכי. זה עבד.
בשביל זה יש טלוויזיה. זה מה שטלוויזיה טובה בו. וזה יכול לעבוד בקלות גם הפוך. קחו תופעה טלוויזיונית תמנונית כמו "חוק וסדר" על שלל ספין־אופיה. יותר מ־20 שנה באוויר, מאות פרקים עם רייטינג מטורף, הצלחה חסרת תקדים והשפעה שאי אפשר לכמת על התודעה הציבורית. דיק וולף, המוח והמפיק שמאחורי אותה תופעה, הודה שאחת ממטרותיה המקוריות של הסדרה הייתה לשפר את תדמית המשטרה ולהציגה כאינטליגנטית ולא אלימה. ספק אם אחת ממטרותיה הייתה לטנף באופן יסודי את מקצוע העיתונות, אבל היא בהחלט עשתה את זה על הדרך.

רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של ירון טן-ברינק? הירשמו לקבלת גליון מתנה

איור//יניב טורם

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook