fbpx

ייאוש שמאלני, פריחה יצירתית // הטור של פיני אסקל

0

אתה שמאלני עכשיו. וככזה, השמש בעת האחרונה לא זורחת מעליך. אתה יכול להיות מושפע מההצבעות שנערכות בירושלים או מההחלטות שמתקבלות בוושינגטון, אתה יכול לגור בתל אביב או במנהטן, אתה יכול לא לבחור בביבי או לא להצביע לטראמפ – זה לא משנה; התחושות שלך ושל כל החברים יפי הנפש שלך יהיו דומות בכל מקום. עננת השמרנות תשחיר ככל שהיא תתקדם מכיוון האופק אל מקום מושבך, סוף העולם ימינה.

בא לך להתאבד, אבל אתה לא מחזיק נשק בבית מטעמים פצפיסטיים, אתה לא בטוח שכדורי הציפרלקס המודעים לעצמם יצליחו לחסל אותך, והרצועה של הכלבה קצרה מדי מטעמים הומניים. יצא לך החשק מלהתאבד אז אתה הולך להפגין. אתה מפגין נגד השלטון ואתה מפגין בעד האתיופים. עושה הכל לפי המדריך לשמאלן הבינוני ושום דבר לא משתנה. 

יצא לך החשק מלהפגין אז אתה הולך לקלפי. ושם, אתה שוב מתלבט בין ללכת עם הלב לבין ללכת עם האסטרטגיה. רק לא ביבי, זה ברור, אבל גבאי? לפיד? גנץ? לא, תודה. תודה, אבל לא. רבין נרצח, פרס הלך, ברק ברח לקנאביס. הייאוש מגרד לך בין אצבעות הרגליים. אתה משכל זרת, אמה וקמיצה וזה עדיין לא מתגרד. אתה מקלל את הרגע הזה בבוקר שבו החלטת לנעול מגפיים.

אתה חוזר הביתה. מדליק טלוויזיה, רואה חדשות. רדיו באוטו. עיתונים במשרד. חינמון ברחוב. אתרי אינטרנט. אתרי אינטרנט עם סימן קריאה בסוף. הכל אותו הדבר. באה חברת אבטחה, דמוקרטיה ובניו בע"מ, הבטיחה לך כלבי שמירה, וגילית שהם חתולים. אז נכון שבהתחלה הם שרטו, אבל ביקור אחד אצל וטרינר ששייף להם את הציפורניים – ומאז הם כבר לא.

מה אומרים? לא אומרים. אילנה אמרה, כל השאר הנהנו מאולפים. עשו תחקיר, היה פולו־אפ, הפיד שלך סער, כתבת משהו חכם וקיבלת אלף ריטוויטים, בסוף ביבי נשאר בשלטון. כי הכלום שלא היה ולא הווה ולא יהיה – אם תרצו חלק מהכלום הגדול שהוא מקיים מבלי שיבטיח – הוא הרבה יותר חזק מהמשהו של המפכ"ל אלשיך, מהשמץ של היועמ"ש מנדלבליט או מהלכאורה הזהיר שנוקט דרוקר. עכשיו נראה אותך קם מהספה. הייאוש מגרד לך בגב, בנקודה הכי בלתי אפשרית להשגה.

 

*******

 

תמיד יש רגע כזה בהיסטוריה שבו אתה מבין שכל מה שקרה לך עד עכשיו הוא היסטוריה. זה רגע מטלטל, מפחיד, מייאש. זה רגע מזקין. אתה מבין שאתה כבר לא רלוונטי. קראת מאמר מרתק על זה שהתקשורת מתה בגלל הרשתות החברתיות. הבנת שהפיד שלך לא משקף את האמת. קלטת שהתחקירים לא מזיזים למצביעים ולמעריצים ולכלבלבים של ביבי וטראמפ, אלא להפך – הם מניעים אותם לפעולה והופכים אותם יותר אקטיביים. חלקם סתם טוקבקיסטים, אחרים הם פוליטיקאים זריזים שנוהרים בהמוניהם לאולפנים כדי להעביר הלאה את מה שכתוב בדף המסרים. 

בכל מקרה, אתה לא מבין מה זה אומר לגביך ומה אתה אמור לעשות עכשיו. לחכות עד להלוויה של עצמך? לשתף בכל הכוח? ללכת בכל מוצאי שבת להפגין בכיכר? לשים את הפתק הנכון? כבר היית שם. זה חלק מההיסטוריה המיושנת. חלק ממה שהיה. זה כישלון מפואר שחוזר על עצמו שוב ושוב. הצד השמאלי בנדנדה, בדיוק איפה שאתה נמצא, טבע בחול לפני 20 שנה ולא מצליח להתרומם מאז.

אתה מבין שהסיפור של הדור שלך נגמר והמפתחות עוברים עכשיו לדור חדש. אתה מבין שהשיטה מתה. אתה מבין שזה עניין תרבותי, פילוסופי, פסיכולוגי, טכנולוגי – תחומים שעובדים בכל עידן ועידן. זה לא החיים עצמם, לא התקשורת, לא מערכת המשפט, אפילו לא קולות הימאים. זה משהו עמוק יותר. ברוך הבא לעתיד שלך. אתה רוח רפאים של שמאלני עכשיו. וככזה, השמש כבר לא תזרח מעליך. אף פעם. מקסימום על הילדים שלך.

 

******

 

הייאוש ניצח במערכה הראשונה. הובסת. כמה שמאלני מצידך. תמיד תישאר לך תל אביב, אספרסו קצר, חלב קר בצד, חתולים, פחים בשלל צבעים. תמיד תתייאש בגלל פקקים וחניה. אבל תקווה היא צורך אנושי, הישרדותי, כמעט כמו אוכל ומים. ולכן, קום עכשיו, נקה את האבק מהמכנסיים ותראה מה בכל זאת נשאר לך.

ומה שנשאר זה קצת תרבות. הנוקאאוט הפוליטי הגלובלי שהנחית הימין על השמאל בשנתיים האחרונות הצית מחדש את הפתיל במיטב המוחות התרבותיים הליברליים – והם איפשרו לעצמם לבעור, השליכו עצמם למרגלות הבית הלבן בואכה רחוב בלפור והתפוצצו. אתם תזהו אותם בקלות: אלו האנשים שהניחו את הסבטקסט בצד, בניגוד לאינסטינקט התרבותי הטבעי, והסירו את הכפפות.

אפשר למצוא את שאריות אבק השריפה בעונת הפרסים הנוכחית של הוליווד עם 'סגן הנשיא', סרטו של אדם מקיי שמגולל את סיפורו של דיק צ'ייני, ו'שחור על לבן', סרטו של ספייק לי המבוסס על סיפור אמיתי ומתרכז בשוטר האפרו־אמריקאי הראשון בקולורדו. אמנם קשה להפיל סגן נשיא וקשה לחסל את הגזענות, גם אם רותמים את כל הסעיפים בחוק, את כל העיתונות החוקרת ואת כל הסאטיריקנים. על אחת כמה וכמה דרך יצירה קולנועית. אבל נדמה כי כלי הנשק היחיד שנשאר הוא בידור. טלוויזיה, קולנוע, ספה, פופקורן. הדברים נכונים גם כאן בישראל – והדוגמה הטרייה הטובה היא 'קינג ביבי', סרט תיעודי של דן שדור. הדבר העוצמתי ביותר בכל אחת מהיצירות האלו הוא התחושה שאם אי אפשר לנצח אותם – בואו לפחות ניכנס בהם הכי חזק שאפשר.

אנחנו הרי כבר לא נשנה את העולם, אומרים היוצרים, אז קודם כל בואו נשכנע את המשוכנעים. תראו איך זה התחיל, איפה היו נקודות היציאה שפספסתם, איך ביבי גדל לממדים של מפלצת, איך כל דבר רע שקרה לחברה האמריקאית לאורך ההיסטוריה מזכיר את טראמפ. אחר כך נתבל את זה בנרטיב שמאלני, נפזר קצת סינקים מהעבר, נבנה את הטיימליין, נעצים את הנבל כדי שתראו אותו בגודלו האמיתי, נוסיף לו עוד קצת רגשות. הנה, תראו איך ביבי דיבר פעם על יוני, בעצב מידבק, בכנות תהומית, לפני שהנושא נשחק בפיו בדרך למסחטת רגשות פוליטית בלתי נסבלת. תראו איך דיק צ'ייני הצליח לצאת מעמדת הלוזר שנזקק לאיומי עזיבה של אשתו כדי לתפוס את עצמו בידיים ולהגיע עד לכיסא המשפיע ביותר בעולם באחד הרגעים המשמעותיים ביותר מאז תחילת המילניום. תראו איך דיוויד דיוק כמעט מצליח לא להתגזען כלפי שומר הראש השחור שלו.

אתה שמאלני עכשיו. לא נשאר לך כמעט כלום. בני גנץ, האלטרנטיבה היחידה לביבי כרגע לפי הסקרים, החליט להפעיל מונה גופות ולהציג אותו לפני הישראלים. מצד אחד זה מזכיר את ימי ה"קיבינימט" ההוא של אראל מרגלית, רק קצת יותר מנומס והרבה יותר אפקטיבי. מצד שני זה מסתדר יפה לצד הסרטים שתוקפים בלי רחמים את האנשים מהימים ההם בזמן הזה. ביבי כלשהו, טראמפ כלשהו, בסוף הכל חוזר לאותה נקודה.

עיבוד תמונה: Istock photo

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook