ההרתעה הצבאית אינה מתחזקת או נפגעת באופן קיצוני מאירוע בודד. זה נכון שלכל אירוע, וכמובן למדיניות התגובה לאירועים על פני תקופה, יש חלק כלשהו במאזן ההרתעה הכללי, אך התפיסה הכוללת אינה נבנית או נהרסת ביום
בשנים האחרונות התרגלנו שכל אירוע מבצעי מלווה מיד בדיון סוער ומעמיק לכאורה על עוצמתה או חולשתה של ההרתעה הישראלית. בדרך כלל כולל הדיון שתי גישות בסיסיות: האויב ירה ואנחנו לא הגבנו מספיק – המסקנה המתבקשת על פי המצדדים בתפיסה זו היא שאבדה לנו ההרתעה. האויב ירה והגבנו בעוצמה או לחלופין ביצענו פעולה ללא קשר לפעילות האויב – המסקנה הפעם היא שאנחנו לא מורתעים, ואולי דווקא האויב הוא זה שמורתע מאיתנו. נראה פשוט לכאורה? אז זהו, פשוט זה לא.
הניסיון לפשט מושג מורכב מתחום הביטחון הלאומי עד כדי הקבלתו לעולמות הספורט – הם ניצחו, אנחנו הפסדנו, או להפך – לא משקף את מערכת היחסים הביטחונית המורכבת בינינו לבין אויבינו.
זה הזמן להזכיר איך התבסס כל כך המושג "הרתעה" בשיח הביטחוני שלנו. למדינת ישראל אין תפיסת ביטחון מאושרת, ובעקרונות התפיסה שגובשו על ידי בן־גוריון מוזכרת ההרתעה כאחד משלושת הרכיבים (לצד התרעה והכרעה) אשר צריכים לעמוד בבסיס יכולתה של ישראל למול אויביה. אך בן־גוריון וההוגים הצבאיים שעליהם התבסס התכוונו למושג הרתעה כמבטא מאזן כוחות אסטרטגי ולא כביטוי טקטי שייבחן מדי בוקר בכותרות העיתונים על סמך ירי ספורדי.
בחינתה של מידת ההרתעה או המורתעות הישראלית מדי יום ובכל אירוע נדונה לכישלון. ההרתעה הצבאית אינה מתחזקת או נפגעת באופן קיצוני מאירוע בודד. זה נכון שלכל אירוע, וכמובן למדיניות התגובה לאירועים על פני תקופה, יש חלק כלשהו במאזן ההרתעה הכללי, אך התפיסה הכוללת אינה נבנית או נהרסת ביום אלא מבוססת על שנים של מאזן כוחות ביטחוני הכולל מרכיבים שונים ומגוונים.
יתרה מכך, נגיד שבוצע ירי רקטי על ידי האויב לשטח ישראל. האם יש בכך הוכחה שהאויב אינו מורתע ממלחמה רחבה עם ישראל? אולי הוא פשוט מעריך שהירי הספציפי לא יוביל למלחמה ומחליט לקחת את הסיכון כיוון שהתגובה הישראלית תהיה כזו שהוא מוכן לספוג, ולו כדי להזכיר שהוא עדיין כאן.
לחלופין, ניתן לדון גם בקשר שבין אופי הפעולה הישראלית ובין ההרתעה: האם החלטה ישראלית להגיב באופן מצומצם נבעה ממורתעות בסיסית ממלחמה או שמא מהחלטה להגיב באופן שמתאים לסוג האירוע שהתרחש ובהתבסס על מגוון שיקולים נוספים כדוגמת פעולה עתידית, מבצע חשאי מקביל, תעדוף זירות או שיקולים פנימיים כאלה ואחרים. בשורה התחתונה, אין בתגובה מצומצמת יחסית או אפילו בהיעדר תגובה לירי רקטי כדי להצביע על אובדן ההרתעה, ממש כשם שתקיפה רחבה בסוריה נגד אויב חזק ומשמעותי יותר מכל ארגון טרור אינה מוכיחה כי ההרתעה חזרה והיא בשיא עוצמתה.
אחת התופעות המלבות בשנים האחרונות את העיסוק התדיר בהרתעה היא שפוליטיקאים שונים בחרו להחליף את הערכת המצב המבצעית בסיסמאות זמניות הנזרקות לחלל הטוויטר וממנפים משוואות שאינן לקוחות מעולמות המבצעים אלא מקמפייני בחירות – "דין בלון כדין רקטה", "תגובה קיצונית וחריפה" וכו'. ככל שהתפתח השיח בסגנון זה, כך הלך והתרחב הטרנד הבוחן את מצב הביטחון הלאומי של מדינת ישראל בשיקולי תגובה לרקטה ספציפית כזו או אחרת.
צריך לומר באופן ברור: קיימת חשיבות רבה לתגובה לירי הפוגע בריבונות הישראלית, אך עוצמתה ומאפייניה צריכים להתבסס על הערכת מצב מבצעית רחבה ולא על הצהרות עבר ריקות מתוכן או על רצון ליהנות ממחיאות כפיים רמות בשם ההרתעה הרגעית. בכל מקרה, התגובה לאירוע הבודד – עצימה יותר או פחות – לא תקבע את רמת ההרתעה של מדינת ישראל כלפי אויביה. לכל היותר היא תספק חומר לעוד כמה טורי דעה או פרשנות אולפנים (כולל הח"מ) שיעסקו בעוצמת ההרתעה הישראלית עד לשיגור הרקטה הבאה.
–
- במדינת הפרויקטורים | מאת רונן מנליס
- הקורונה: איך לא חוזרים על אותן טעויות | מאת רונן מנליס
- הלוגיקה הישראלית והרציונל החמאסי: מסקנות לאחר מבצע "שומר חומות" | מאת אור הלר
