שרת המשפטים, ציפי לבני, במאמר למגזין ליברל, מתוך פרויקט השלום
"האמת היא שאפילו אני כבר משתמשת היום פחות במילה "שלום". מילה כל כך חיובית שהפכה כמעט ללא לגיטימית, למילתם של הנאיבים, של החלשים, והרי בשכונה שלנו אין מקום לחולשה. אז השלום הוחלף ב"הסדר מדיני"".
בקיץ 2011 יצאו מאות אלפים לרחובות בדרישה לצדק חברתי־כלכלי. בחורף 2014 יצאו מאות אלפים חרדים לרחובות בדרישה למנוע גיוס בני ישיבות לצבא. אבל היכן מאות האלפים שֵיצאו לרחובות לתבוע את השלום? הם נשארים בבית למרות שזהו המרכיב החשוב ביותר לחיים שלנו כאן ובכל מובן: חברתי, ביטחוני, כלכלי וערכי. פתאום התחלפו מילות השיר – כולם מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על שלום. כששאלתי אז את צעירי המחאה מדוע הם לא מניפים בהפגנות ולו שלט אחד בעד השלום, נעניתי בתשובה פשוטה: "השלום זה שיח ישן". המשפט הזה מהדהד לי עדיין בראש. כמובן שזו לא הייתה הסיבה האמיתית, אלא הרצון לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר וההימנעות מנגיעה בנושא השנוי במחלוקת עמוקה. השאיפה לשלום התאורטי, הרומנטי, הנשגב אינה במחלוקת, אבל התרגום שלו למציאות הישראלית ולקבלת החלטות; התרגום שלו להסדר מעשי שיחייב אותנו לוותר בשביל העתיד – נמצא במחלוקת רגשית עמוקה. וכך הפך השלום לנפקד בבחירות האחרונות, משל הפכנו למדינה נורמלית ללא סכסוך, שגבולותיה ברורים והיא יכולה להרשות לעצמה לעסוק רק בנושאים פנימיים.
רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? לחצו על התמונה.