fbpx

יואב שורק // ציונות דתית אחרת

בהתפלגות ההולכת וגוברת של הציונות הדתית לפלגיה, קשה לאתר דמות רוחנית אינטלקטואלית בעלת השפעה רחבה ומוסכמת

0

יואב שורק, איש רוח, סופר, בעל בשורה יהודית־ישראלית ייחודית, אמיצה ופורצת דרך הממתינה לתנאי ההשפעה הראויים לה. בעל כורחו זכה לאחרונה לפרסום כאב שכול, כשאיבד את בנו דביר שנרצח בגוש עציון. אולם לא בשל כך נבחר כמשפיע. הוא דמות מעוררת השראה ובכל זאת עדיין רחוק מההשפעה הראויה לחיוניות בשורתו. יואב אינו ראש ישיבה, אין לו חסידים מפיצי בשורה, ובדמותו הנראית לרבים כנושאת חידה – כיהודי ירא שמיים, תושב עפרה ללא כיפה לראשו – הוא בוודאי לא דמות פוליטית. כתלמיד חכם פתוח למשבי רוח מתחדשים, ייסד את מוסף השבת של השבועון 'מקור ראשון' ועורך גם את כתב העת הרעיוני 'השילוח'. מאז הפך המוסף לבמה כמעט בלעדית, לשיח מתבונן וביקורתי בהוויית קיומה הערכי והתרבותי של הציונות הדתית.

בהתפלגות ההולכת וגוברת של הציונות הדתית לפלגיה, שמלבד הכיפה לראשם לא ממש מחזיקים במכנה משותף מוגדר, קשה לאתר דמות רוחנית אינטלקטואלית בעלת השפעה רחבה ומוסכמת. תרומתו העיונית של שורק יכולה להסביר את התופעה.

הציונות הדתית על כלל פלגיה נתונה למעשה במשבר הנובע, לפי הגותו, לא מאובדן דרך ואובדן מומנטום כפי שקורה לתנועות רבות, אלא דווקא מעוצמת הדרך. במבט פרשני פורץ דרך אבחן שורק את דרכה של הציונות הדתית כמובילה להתרסקות מתוך המתח שלא השכילה לפתור בין דרכה הציונית לבין דרכה הדתית. בין הדרך הנפתחת למגמת החיים החדשים בארץ ישראל במלוא התחדשותם, לבין הדרך הדתית שנצמדה לשמרנות האורתודוקסית. את פוטנציאל הריסוק תיאר בדימוי הציונות הדתית כעומדת עם רגל אחת על המזח הדתי־אורתודוקסי ועם הרגל השנייה בתוך הספינה הציונית היוצאת להפלגה.

משנתו זכתה לביטוי מקיף ושיטתי בספרו 'הברית הישראלית'. רבים לפניו זיהו את אובדן תוכני הזהות היהודית כנכות הפוגעת בהזדהות של צעירים ילידי הארץ עם שורשי המפעל הציוני. שורק, לעומתם, מצביע במבט ביקורתי על הציונות הדתית כמי שהייתה יכולה להיות עבורם נקודת החיבור למורשת ישראל, אילו רק הייתה נכונה לממש בתפיסתה הדתית שקפאה על שמריה את השינויים הנדרשים משיבת עם ישראל לקיום לאומי במולדתו.

בשונה מתנועת הרפורמה שהתפתחה בגולה, החידוש במבטו של שורק טמון בטענה האמיצה ששיבת ציון מחייבת שיבה אל דרך המלך היהודית המקראית. באבחונו הוא מבקר מצד אחד את הישראליות החילונית "כמי שנולדה מן הים (…) כזהות קצוצת שורש המולידה ישראליות דלה"; ומצד שני מבקר את הציונות הדתית כחברה "העוברת בעיקר באליטה הרבנית־חינוכית שלה, תהליכים של התנכרות ליסוד החול (היסוד הארצי) המתחדש של המהפכה הציונית ובעקבותיהם מתגבשת בתוכה תופעה זוחלת של פרשנות חדשה – ובעצם רגרסיבית – ליהדות ולציונות".

למול נפתלי בנט ואיילת שקד, שהכריזו על מגמה חדשה להתארגנות פוליטית משותפת לחילונים ולדתיים, מבלי להציע תוכן רוחני חדש לאיחוד, הגותו של יואב שורק מציעה מסגרת תרבותית מכוננת לברית ישראלית־יהודית בבשורה חדשה.

 

בשם אומרו

"בתשתיתה כציוויליזציה וכהגות, היהדות אינה מקדשת את הקיים אלא חותרת לקדמה; אינה מעריצה את הניצבים בראש הסולם המעמדי אלא מערערת על זכויות היתר שלהם" (יואב שורק, 'השילוח')

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook