'הג'ינקס', סדרה תיעודית בת שישה פרקים בהפקת HBO, כיכבה בחודשיים האחרונים בעיתונות העולמית – גם בעמודי האקטואליה וגם בעמודי התרבות. בעמודי האקטואליה, כי 'הג'ינקס', בבימויו של אנדרו ג'ארקי, הצליחה לייצר חדשות של ממש, הביאה למעצרו של אדם, ככל הנראה רוצח, ואולי סיפקה ראיות לפענוח שני מקרי רצח נוספים; בעמודי התרבות, כי 'הג'ינקס', מעצם הגדרתה כסדרה דוקומנטרית, מתויגת "בידור ואמנות", ולכן ראויה לניתוח כיצירה אמנותית – להבדיל מכתבות תחקיר של אמצעי תקשורת עיתונאיים, שממילא אמורות לחשוף אמת לא מוכרת, ולכן רק לעתים נדירות זוכות לניתוחים על האתיקה והאסתטיקה של הטכניקות הטלוויזיוניות והקולנועיות שבהן השתמשו.
השאלות הבסיסיות סביב 'הג'ינקס' היו "האם אמנות יכולה לשנות את המציאות?" או "האם הסדרה היא אמנות או עיתונות?". כי אם הייתה זו כתבת תחקיר, סביר להניח שהייתה זוכה בפוליצר אבל לא ברייטינג ובשיח ציבורי. אז כן, יש כאן בראש ובראשונה יצירה אמנותית, לפני שהיא עיתונאית, כי הטכניקה הסיפורית והדרמטית שבה השתמשו ג'ארקי ושות' היא שהפכה את הסדרה ליצירת אמנות ובידור סוחפת (שבסופה נוקאאוט ששלף אותה מרובריקת הבידור אל מחלקת האקטואליה).
התקציר, למי שהחמיץ: כבר 30 שנה יודעת אמריקה שרוברט דֶרסט רצח את אשתו בתחילת שנות ה־80. אלא שדרסט, יורש נדל"ן ומיליארדר, שלא מעט ממגדלי קו הרקיע של ניו יורק נמצאים בבעלות או בניהול משפחתו, הצליח בזכות עושרו, עוצמתו וקור רוחו לחמוק מעונש. במקרה של אשתו, הפרשה עדיין מתויקת כמקרה היעדרות, ובהיעדר גופה מעולם לא נפתחה חקירת רצח. 30 שנה אחר כך עלה שמו של דרסט שוב לכותרות, אחרי שהואשם ברצח שכנו ובביתור גופתו בטקסס. הפעם דרסט נתפס. אחרי ששילם ערבות, הוא נמלט ולא הגיע להקראת כתב האישום, אך לבסוף נלכד בשנית – אחרי שנקלט במצלמות אבטחה כשהוא גונב כריך – והועמד למשפט. והוא הודה – הוא הודה! – בכך שהרג את שכנו וביתר את גופתו, אבל יצא זכאי במשפט, כיוון שהאישום היה על סעיף רצח ואילו הוא הודה בהריגה.
שלושה אנשים הקרובים לדרסט – אשתו, חברתו ושכנו – נרצחו או נעלמו. אחיו זכה ממנו לאיומים על חייו. דרסט הסביר שמדובר במזל רע, בג'ינקס, שרודף אותו. אבל האמריקאים תמיד ידעו שהוא אשם. גם כי הראיות היו נגדו, גם כי הוא היה אקסצנטרי וגם כי הוא היה עשיר כקורח – האמריקאים תמיד חושדים בעשירים. הדבר המוזר בסיפור הוא שכוחות השיטור, הבילוש והמשפט היו זקוקים לסדרת טלוויזיה כדי לעצור אותו; סדרה שבאופן כמעט אגבי לכדה אותו מתוודה על פשעיו.
ההצלחה של 'הג'ינקס', גם כבידור משובח וגם כמסמך עיתונאי, מעלה סוגיות מרתקות לעיון מעמיק. הנה כמה מהן:
מה חזק יותר – קולנוע עלילתי או קולנוע תיעודי?
באופן כללי, התשובה חד־משמעית: קולנוע עלילתי. רוצים להשפיע על השיח הציבורי? להיכנס לתוך הקאנון? זה יקרה רק באמצעות יצירה בדיונית ולא דוקומנטרית. סרטים עלילתיים, גם אם הם מבוססים על סיפור אמיתי, הופכים לאירועים ומושכים קהל ותקשורת. סרטי תעודה לא.
'הג'ינקס', לפיכך, מקלקלת את הטיעון. ג'ארקי יצר את הסדרה התיעודית אחרי שכבר ביים סרט עלילתי על אותו נושא, 'כל הדברים הטובים' (2011), העוסק בהיעלמות אשתו הראשונה של דרסט. אמנם ג'ארקי תחקר היטב את הנושא והציג את רצף ההתרחשויות המשוער – כפי שככל הנראה קרו, אך מעולם לא הוכחו – אבל הסרט בא והלך ולא הותיר אחריו דבר, כי הוא פשוט לא היה טוב. הוא היה כל כך זניח עד שדרבן את דרסט האמיתי להתקשר לג'ארקי ולהציע את עצמו לראיון.
האם אנדרו ג'ארקי הוא בר המזל הגדול בעולם?
בתחילת שנות האלפיים החליט ג'ארקי להשיק קריירה כבמאי דוקומנטרי. גם היה לו נושא לא רע: סיפורם של ליצני ימי ההולדת של עשירי מנהטן. הוא התחיל לתעד את שגרת יומו של הבכיר שבהם – דיוויד פרידמן. רק כשהם ישבו לראיון עומק אישי התברר לג'ארקי שהליצן הזה מחביא סיפור חיים קורע לב, שבו אביו ואחיו הואשמו והורשעו בניצול מיני של ילדים, ומשפחה יהודית בורגנית מלונג איילנד מתפרקת לרסיסים בעקבות המשפט והמאסר. ג'ארקי לקח את הראיון והתחיל לצלם סרט חדש, 'לתפוס את הפרידמנים', שמצד אחד מטיל ספק בתהליך איסוף העדויות והראיות של המשטרה, כמו גם באשמת האב ובנו, אבל באותה נשימה גם הופך את כל הפרידמנים לחשודים.
הסיפור מאחורי 'הג'ינקס' לא פחות פלאי. כהכנה לסרט העלילתי צילם ג'ארקי שעות על גבי שעות של ראיונות עם בני משפחתה של אשתו הנעדרת של דרסט, כתחקיר לתסריט שתכנן לכתוב. כשדרסט הציע לו את הראיון כבר היו לג'ארקי ביד חומרים להתחלת הסדרה, מבלי שידע מה צופן להם העתיד. בהמשך, הצוות שלו הצליח למצוא ראיה שהייתה יכולה להפליל את דרסט, אבל ג'ארקי רצה ראיון נוסף. אחרי כמה תמרוני התחמקות, כשדרסט הסכים לבסוף להתראיין, הוא פלט – כשאיש לא עמד לידו – את מה שהפך לטוויסט הגדול של הסדרה. בר מזל, ג'ארקי, בר מזל.
למה דרסט החליט להתקשר לג'ארקי?
רוברט דרסט הוא לא אדם טיפש. הוא קלט את ג'ארקי מיד. הוא הבין מה מושך אותו בסיפור: דרסט וג'ארקי באים מרקע דומה. המתבונן מן הצד יכול לחשוב בטעות ש'הג'ינקס' היא עוד סדרה המציגה את ההשפעה המעוותת של העושר על תודעתו, צלילותו ותפיסת המציאות של האדם, ושניתן לתייג אותה לא רק ככתב אשמה נגד דרסט אלא גם נגד הקפיטליזם הרדיקלי של אמריקה, שבו העשירים יכולים להתחמק מעונש על רצח (בשעה שבני מעמד הביניים, כמו בני משפחת פרידמן, לא זוכים להגנה משפטית כה טובה). אבל זו תהיה התבוננות שגויה; כשדרסט יושב מול ג'ארקי לראיון, יש לנו מיליונר בן מיליונר שמראיין מיליונר בן מיליונר (מיליארדר, בעצם). רוברט דרסט הוא בנו של סימור דרסט, איל נדל"ן ניו יורקי שבבעלותו רבים ממגדלי מנהטן. אנדרו ג'ארקי הוא בנו של הנרי ג'ארקי, איש עסקים ופילנתרופ שעשה את הונו במסחר במתכות יקרות. ב־1989, כשהוא נעזר בהשקעה של אביו, הקים ג'ארקי עם ארבעה שותפים את 'מיסטר מוביפון', מיזם להזמנת כרטיסי קולנוע בטלפון. המיזם הפך להצלחה עולמית, שינה את פני עסקי מכירת הכרטיסים לקולנוע, זכה להומאז' ב'סיינפלד', עבר בשנות ה־90 לאינטרנט, נקנה ב־1999 על ידי AOL בעבור 388 מיליון דולר – והפך את ג'ארקי למולטי־מיליונר בכוחות עצמו.
כשהשניים יושבים זה מול זה, דרסט חושב לעצמו, "אתה עשיר, אתה מבין אותי, יש לנו פריווילגיות, אנחנו לא כמו כולם, אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים". לעומת זאת, ג'ארקי חושב לעצמו: "אני לא כמוך. יש מיליונרים, כמו אבא שלי, שמשתמשים בעושר שלהם כדי להיטיב עם העולם, לא כדי להרוס אותו". זו אינה מלחמת מעמדות. זו התנגחות בין אנשים שמגיעים מרקע דומה, שבה כל אחד מנסה להוכיח לשני מה הדבר הנכון לעשות עם הכסף: להרבות רע או להרבות טוב. ואם תרצו, יש כאן גם מתח אדיפלי עצום מתחת לפני השטח: העימות בין מי שהצליח לצאת מתוך הצל של אביו ולהתקיים בכוחותיו הוא, לבין הגבר שאף פעם לא הצליח לעמוד בזכות עצמו ותמיד נותר תלוי בהון המשפחתי. 'הג'ינקס' בכלל הייתה צריכה להיקרא "כשמיליונר מפיל מיליונר בפח".
האם ההישג של 'הג'ינקס' כל כך יוצא דופן?
התשובה היא לא. הסרט התיעודי המפורסם ביותר בהקשר של במאי קולנוע שהצליח במקום שבו אנשי החוק כשלו, הוא 'הקו הכחול הדק' של ארול מוריס מ־1989. מוריס, בלש פרטי בעברו, התעניין בפרשת רצח של שוטר בטקסס, שבה הוא מצא סתירות וחורים שגרמו לו לתהות אם ייתכן שהאיש שהורשע ברצח וממתין להוצאתו להורג כלל לא רצח את השוטר. בשיחת רקע אגבית, ללא מצלמה, הצליח מוריס להקליט וידוי של הרוצח האמיתי. הסרט הביא לשחרורו של האסיר מהכלא, וחשף מזימה של התביעה להרשיע את האדם הלא נכון.
אף שלא כל סרט תיעודי מנסה להיות בלשי באופיו, סרטי תעודה נוספים הצליחו לייצר סקופים: 'אנרון' של אלכס גיבני (2005), הציג את ההקלטה שהרשיעה את בכירי תאגיד אנרון, שהימרו עם מניות החברה, מעלו בכספיה ומוטטו אותה. אותו גיבני גנז פרופיל תיעודי על לאנס ארמסטרונג אחרי שגילה כי כל מה שסיפר לו בראיונות היה שקר, ומחומרי הגלם ערך סרט חדש שחשף את אותם שקרים (אגב, ארמסטרונג פנה לגיבני, בדיוק כמו שדרסט פנה לג'ארקי, מתוך אמונה שיצליח לשקר גם מול המצלמות. בסוף שניהם נפלו); 'המפרץ' (2009), שזכה באוסקר, הצליח לתעד ציד דולפינים לא חוקי ולהפליל את הציידים; ואולי הדוגמה החשובה ביותר – 'האזרח מספר 4' ('Citizenfour'), שזכה השנה באוסקר, השפיע על סדר היום התקשורתי בשנתיים האחרונות ובזכותו (או בגללו) הגיעו כל חומרי ההדלפה של אדוארד סנודן למערכות העיתונים. להבדיל מג'ארקי, כאן היוצרים לא חיכו לצאת הסרט כדי לשחרר את החומר, אלא הוציאו אותו מיד ותיעדו את השלכותיו. ההבדל בין השניים הוא שבעוד האמריקאים לא ממש מכירים את סנודן (כפי שהוכיח ג'ון אוליבר בראיון איתו), הסיפור של דרסט הפך לפולקלור שנמתח על פני 30 שנה, כולל השמתו ללעג ב'סאטרדיי נייט לייב' – עד שג'ארקי שם סוף לסיפור, לכאורה.
האם רוברט דרסט יורשע בעקבות 'הג'ינקס'?
הו, שאלה מצוינת. עורכי הדין של דרסט בוודאי עובדים ברגע זה על שלל תחבולות משפטיות כדי להוכיח שהקלטה של אדם המדבר אל עצמו בשירותים אינה ראיה קבילה. המשפט יזכה להתעניינות עולמית, מה שיפעיל לחץ על המושבעים ועל השופטים, אבל גם יבטיח לנו באופן ודאי: יהיה 'הג'ינקס 2'.
–
- כל מה שרצית לדעת על הסרטים של וודי אלן (ולא העזת לשאול)
- אבא פגום // על לוגן רוי ב'היורשים' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- על הקרינה // על ולרי לגאסוב ב'צרנוביל' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
