fbpx

טרמפ רע לישראל // הטור של ניצן הורוביץ

0

בשלהי עידן אובמה עמדו ארה"ב וישראל לחדש את הסכם הסיוע הביטחוני לעשר שנים נוספות. זו הייתה חבילת הסיוע הגדולה ביותר שאמריקה העניקה אי פעם למדינה כלשהי. למרות היחסים החמוצים עם נתניהו, אובמה שאף לחתום כדי להשלים את המורשת שלו כמי שמחויב באופן מלא לביטחון ישראל. נתניהו היסס. הוא היה משוכנע שביכולתו להשיג הסכם טוב יותר, ושקל להמתין לנשיא הבא (או לנשיאה). שר האוצר משה כחלון נחרד. הוא הזהיר את נתניהו לא להמר. מי ערב לישראל שהממשל הבא, או זה שאחריו, יסכים להקצות לשופינג שלה באמריקה כמעט 4 מיליארד דולר בשנה? "צריך לחתום מיד", הפציר. בסופו של דבר ההסכם נחתם חודש וחצי לפני הבחירות. כחלון צדק. אפשר רק לדמיין כיצד היה מתנהל המו"מ בכאוס של עידן טראמפ, לאחר שזה הצהיר פעמים כה רבות על התנגדותו לסיוע למדינות זרות, ואף השתעשע ברעיון שמדינות שקיבלו תמיכה אמריקאית נדיבה, כולל ישראל, יצטרכו להחזיר את הכסף.

 

שנתיים חלפו מאז נכנס דונלד טראמפ לבית הלבן. מה שעשה מאז היה להסתלק מכל אחריות ומחויבות בינלאומית. רעיון "אמריקה תחילה" קרם עור וגידים באופן מבהיל. טראמפ בורח מסוריה ומאפגניסטן, פוגע בנאט"ו, מתנער מבעלות הברית המרכזיות – יפן, דרום קוריאה וגרמניה, עוזב את הסכם האקלים ותוקף מוסדות בינלאומיים. בישראל הוא זוכה לאהדה, אך לנוכח היציאה החפוזה מסוריה וההתרפסות בפני פוטין וארדואן, גוברים הפקפוקים גם כאן.

 

בדיונים שהזכרנו אמר כחלון עוד דבר חשוב: אסור לישראל להיראות כמי שמתערבת בפוליטיקה האמריקאית. גם בעניין זה צדק, אך נתניהו לא שעה לאזהרה. בניגוד למדיניות הישראלית של טיפוח אהדה וקשרים בשני המחנות הפוליטיים, כבר בעיצומה של נשיאות אובמה כרת נתניהו ברית גלויה עם הרפובליקנים ויצא בבוטות נגד הנשיא הדמוקרטי. בכך גם גרם לקרע קשה בקהילה היהודית. המשך המדיניות הזו עלול לסבך את ישראל קשות.

 

כדאי להרהר בצמתים אסטרטגיים קודמים שבהם נדרשה ישראל לבצע בחירה בינלאומית. בתחילת שנות המדינה, בן־גוריון לא התלבט יותר מדי: הוא בחר במערב, ולא בגוש המזרחי. רבים וטובים בישראל הסוציאליסטית נהו אחר מוסקבה, אך בן־גוריון ידע גם ידע מיהו סטלין ומה טיבה האמיתי של ברית המועצות. אחר כך עשתה ישראל הצעירה והענייה עוד בחירה בינלאומית נועזת: בצרפת וגם בגרמניה, מדינות הרווחה האירופיות שקמו על חורבות מלחמת העולם השנייה, והעניקו לה תשתיות ביטחוניות ואזרחיות חסרות תקדים. ולבסוף, בשנות ה־60, בחרה ישראל בארה"ב. ביקורו של לוי אשכול, הקיבוצניק מדגניה, בחוותו של לינדון ג'ונסון בטקסס, סימנה את תחילת השלב העמוק בברית הזו. ג'ונסון, מקדם "החברה הגדולה", ואשכול, הבונה החרוץ של הסוציאל־דמוקרטיה הישראלית, חלקו שותפות ערכים. זה לב העניין.

 

ישראל שוב ניצבת בפני צומת גורלי. נשיא ארה"ב, בעלת בריתנו הגדולה, עושה כל שביכולתו כדי להתנער מתפקיד מנהיג העולם החופשי. הוא מטפח קשרים עם משטרים קיצוניים ועם מפלגות לאומניות באירופה, בז לדמוקרטיה הליברלית, טיב יחסיו עם רוסיה לא ברור, ויהודים רבים באמריקה חוששים מהתגברות הגזענות והאנטישמיות. בניגוד לסיסמת ההבל "או"ם שמום" וקלישאות בנוסח "העולם כולו נגדנו", ישראל חייבת את קיומה ושגשוגה לסדר הבינלאומי ולבריתות עם העולם החופשי. אך הרוח הדמוקרטית נחלשת גם בישראל והערכים האוניברסליים מפנים את מקומם לתפיסה אתנוצנטרית צרה. זו סיבת העומק לחיבור לגורמים אנטי־ליברליים בעולם – חיבור שעלול לגרום לישראל נזק חסר תקנה.

 

רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

 

צילום: עמוס בן גרשון, לע"מ

שתף