fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

חיי שקר // אבירמה גולן

0

הלב יוצא אל הכותבים והעורכים של ה'ניו יורק טיימס'. מיום ליום מאמרי המערכת שלהם דומים יותר לאלה של 'הארץ': קוראים כמו קול במדבר. פונים אל קהל מצומצם שמסכים ממילא. מתאמצים נואשות להגדיר את המציאות מחדש במילים מרוסנות, וללא הצלחה.

"הנשיא שלנו שקרן!" זעקה כותרת של אחד מאלה לאחרונה. את השקרים שלו, נכתב שם, אי אפשר להשוות לשום שקר קודם של שום פוליטיקאי בעבר. אלה היו מחליקים פינות פה ושם. מייפים את האמת. מתחמקים מתשובה ישירה. לפעמים, במקרים קיצוניים כמו זה של הנשיא ניקסון, שיקרו ביודעין באיזה עניין. אבל הנשיא הזה הפך את השקר לשיטה.

ה'טיימס' מנסה בכל כוחו להסביר מה חמור כל כך בשקרים של דונלד טראמפ. וככל שהוא משתדל יותר, כך הקושי להסביר גדל. ניכר בכותבים שהם המומים לא רק מעוצמת השקרים, אלא, ובעיקר, מעצם העובדה שהשקרים האלה – של טראמפ ושל סביבתו הקרובה – הפכו בן־לילה (כך הם מרגישים) לנורמה.

אבל זה כמובן לא קרה לפתע פתאום. זה היה שם כך מלכתחילה. פשוט העיתונות, וה'ניו יורק טיימס' בתוכה, התייחסה לשקרים הבוטים והמטורללים בנמנום מסוים, אולי בנימוס יתר. אולי אפילו בחוסר הבנה. עוד לפני העימותים בין טראמפ לבין הילרי קלינטון, כשהעיתון עשה את המעשה הנכון ובדק בזמן אמת את ההצהרות מול הארכיון, היה ברור שיש כאן עסק עם שקרן שיטתי שלא בוחל בשום אמצעי כדי להפיץ את שקריו. כבר כשפרץ אדם חמוש לפיצרייה ההיא, שתעשיית ה"פייק ניוז" פרסמה שסוכני הפדופיליה של קלינטון מחביאים במרתף שלה ילדים שחטפו, הם היו אמורים לקלוט עד כמה הלגיטימציה של השקר הרחיקה לכת ועד כמה היא מסוכנת. אבל בשלב ההוא הם עדיין היו מנומסים מדי. שאפו לאיזון קדוש בסיקור. עכשיו, כך נראה, הם בהלם קרב.

***************

מכאן, מהמציאות הישראלית, אפשר היה לכאורה לעזור לחברים בארה"ב להתמודד עם המערבולת הרת האסון שהם נקלעו לתוכה. אבל לפי כל הסימנים, אנחנו בעצמנו לא פיתחנו נגדה אמצעים מרשימים כל כך. מאז 1993, כשנתניהו הפך את "פרשת הקלטת" לסיפור גדול, ללא הוכחה, וסיפר בסערת נפש מעושה בשעת השיא בטלוויזיה איך בגד ברעייתו האהובה ואיך הוא מתחרט ואיך רק פעם אחת ואיך גורמים מסתוריים איימו לעשות במידע על הפעם האחת הזאת, המקרית הזאת, הכלום־לא־היה הזאת, שימוש סחטני לרעה – השקר, יחד עם הספין, הסחת הדעת וההסתה הפרועה, הפך כאן ללחם חוק. התקשורת מעולם לא פיתחה כלים של אמת להתמודד עם השיטה הזאת, ואילו הציבור כבר מזמן מקבל אותה כאילו היא האוויר שהוא נושם וככה זה פוליטיקה ומה זה משנה כולם שקרנים ומה זה כל כך נורא.

יותר מ־20 שנה, בהפסקות קצרות, הצליח נתניהו לחלחל לתודעה את השקר המתוכנן היטב כשיטת התמודדות עם מצבי לחץ ומשבר. ובכל פעם שהוא פולט את אחד השקרים האלה – הוא מצליח לחפור עוד יותר לעומק מתחת ליסודות הדמוקרטיה הישראלית ולהפוך את אזרחי המדינה מבוהלים יותר, מוסתים יותר זה נגד זה, ומשועבדים יותר לפרשנות הסחרירית המעוותת שהוא מציע לאירועים.

בפרשת הקלטת, למשל, במקום לתחקר את נתניהו על הסיפור הזה, התקשורת נסחפה אחריו, נתנה לו מקום עצום ואיפשרה לספינולוג הצמרת להציג את עצמו כקורבן וכך לחזק את מעמדו הפוליטי. זה המשיך ב"השמאל שכח מה זה להיות יהודים". התקשורת "תפסה" אותו מסית, אבל לא הבינה שהיא לא מביכה אותו. להפך. היא מקדמת את הספין הנבזי ומסייעת לו לחלחל עמוק אל תוך התודעה הציבורית. הנה כך התחילה ההסתה נגד "השמאל" כמושג מעורפל מאוד, אך יעיל ביותר, להגדרה מחדש של הזהויות בישראל: מי שבסדר, כלומר תומך בנתניהו, כלומר מצביע ליכוד, הוא יהודי. מי שלא – בוגד ביהודים.

התקשורת חשבה שהיא תפסה את נתניהו ברגע של חולשה. טעות. לשקר שנחשף אולי לא היו רגליים, אבל שורשים עמוקים הוא צימח מיד. ההבחנה בין יהודי למי ששכח להיות יהודי רק הלכה מאז והתחזקה. בשלב הבא היה רק צורך לחדד אותה. והנה זה בא: הערבים נוהרים באוטובוסים. עמותות השמאל מסיעות אותם. כאן באמת יש שכלול של הספין. כיוון שברור לַכּל שהשמאלנים לא יהודים, אפשר להעלות את השקר קומה ולהדביק אותם למושג המעורפל אך היעיל עוד יותר, "הערבים".

מכאן ואילך הדרך כבר נפרצה. השקר על הערבים הנוהרים פעל כתנועת מלקחיים: גם שמט את קרקע הלגיטימיות מתחת לרגליהם של יותר ממיליון אזרחים וצייר אותם כקהל גדול ומאיים, חסר פנים וזהות אישית ואנושית, וגם הקצין עוד יותר את ההגדרה השלילית של "השמאל". עכשיו הבגידה בנתניהו, כלומר בליכוד, כלומר ביהודים, צבועה בגוונים עזים של דגל אש"ף, או חמאס, ובכל מקרה – האויבים.

השקר הזה רק התנפח בשנתיים האחרונות. החל ב"טרור ההצתות" והפנינה שסיפק השר נפתלי בנט "רק מי שהארץ לא שייכת לו מסוגל לשרוף אותה", וכל זאת כשעדיין לא היה שום ממצא שהוכיח שהיו הצתות בכלל, דרך "כוחותינו פועלים בשטח" (כלומר הורסים בתים בלב היישוב הישראלי קלנסווה), וכלה בפיאסקו הנורא באום אל־חיראן שבו כזכור הדביקו גלעד ארדן ושרים נוספים ליעקוב אבו אלקיעאן את התואר "מחבל" ו"חבר בדאעש" והגדירו את האירוע "טרור דריסה" – כל אלה מצטרפים לכלל שקר אחד גדול, שהציבור כבר התרגל אליו עד כדי כך שהוא אדיש לחלוטין כלפיו.

***************

אין ספק שנתניהו, להטוטן השקרים המיומן (רק אמן ברמתו יודע לעבור בזריזות מ"פיגוע דריסה" בביטחון מלא עוד לפני שידוע לו משהו, ל"בדקתי שלוש פעמים מה קרה באום אל־חיראן לפני שהצטרפתי להודעות על הפיגוע", לאחר שמתברר כי מח"ש מגלה עובדות הפוכות), מכתיב תרבות שקר שכבר הפכה למאפיין קבוע של החברה הישראלית. וזה די מובן, בעצם: כדי להתמודד עם המציאות הפוליטית ועם הקשיים, הפחדים והאיומים האמיתיים והמדומים שהיא ממיטה על חייהם, הישראלים פיתחו הביטואציה – תהליך ידוע בתורת ההתנהגות, שבו האדם (או בעל החיים) מפסיק להגיב לגירויים ומתנהג כאילו הוא לא רואה ולא שומע ולא מרגיש אותם – מרשימה.

השקר הוא נורמה נפוצה עד כדי כך שאנשים בתפקידים בכירים לא חוששים להיתפס. הם פשוט משנים קצת את הנוסח הקודם ומפברקים שקר חדש. זוכרים את פרשת השב"כ? הציבור הזדעזע מהגילוי שבכירים בשב"כ שיקרו במודע כדי לטייח (קשה להאמין) הרג של מחבל (!) שנתפס במהלך אירוע טרור.

תשוו את האירוע הזה, שהסתיים כזכור בטלטלת ענק בצמרת השב"כ, להרג המורה והשוטר באום אל־חיראן, לדיווח השוטרים בשטח, הודעת הדוברת, השקר המסית והמחריד של ארדן, שיתוף הפעולה של התקשורת עם השקרים, וכל אלה לנוכח אדישות הציבור. הביטואציה גמורה.

הבשורה הטובה היא שאלפי המפגינים והעיתונות הממוסדת והלא ממוסדת, שחקרה וחשפה עובדות סותרות להסתה והדהדה אותן, הצליחו לחלץ מארדן התנצלות בחצי פה. וזה גם מה שהאמריקאים מתחילים עכשיו ללמוד: שצריך להסיר את הכפפות, לקרוא לשקר בשמו ולהילחם. למען האמת.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

צילום: jim watson, AFP, sasha mordovets ,imagebank

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook