fbpx
Desktop Image Mobile Image

חזון גדעון | גדעון סער עשוי להיכנס לספרי ההיסטוריה כרפורמטור הגדול של מערכת המשפט | פרופיל מאת רונית ורדי

0

הקדנציה שזה עתה החלה עשויה למצב בסופה את גדעון סער כרפורמטור הגדול של מערכת המשפט – ואולי גם בעמדה נוחה יותר להנהגת המדינה. מה מניע את סער, מה התוכניות שלו, מי החבורה שמקיפה אותו – ואיך כל זה עשוי להשפיע עלינו

אחד המאפיינים המרכזיים שהגדירו את שלהי כהונת נתניהו בראשות הממשלה הוא הניסיון להשפיע, להחליש ולפרק את מערכת המשפט. אליה כוונו החיצים, אל בעלי התפקידים בצמרותיה. אל השופטים, הפרקליטים, היועצים המשפטיים. איש לא הרגיש בטוח. אמינותם האישית והארגונית נשרכה כסחבה במדרכות העיר. תחושה של חשבון ופחד פעפעה תחת רגליהם. הזהירות נעשתה לתו תקן. האיטיות להכרח. לך תדע מי מאזין לך, מי מקליט. מי מפרשן כוונותיך ויבוא חשבון עמך, מתי תסומן כ"בוגד", מתי כ"אשכנאצי" או, כמצוות ימי הקמפיין האחרון שלפני הקמת הממשלה הזו, "פדופיל". זוכרים את יו"ר לשכת עורכי הדין אפי נוה, שתיעד עבור 'עובדה' את אותם שופטים שהתחננו שיסייע לקידומם? צביקה נוה, אחיו העוסק במודיעין עסקי ופוליטי, ידעו, קשור בעבותות לקמפיינים של הליכוד. אז לא לפחד?

וכשמפחדים נוטים לקפוא: לא לוקחים סיכונים, לא מבצעים מינויים, לא מאתגרים ולא מאותגרים. לא מעיזים להשתנות ולא לשנות. בולמים כל חידוש אפשרי, והעיקר לא לטעות, לשמור על הקיים, להישען על החומות. כך היא נחלשה, מערכת המשפט. ככה הוחלשה. ככה גם הייתה ליעד מרכזי בבנק המטרות של "החשוד המרכזי" שהוביל את גלי הפופוליזם הישראלי. כך גם הייתה ליעד ראשון לשיקום. זה לא הביטחון, לא התחבורה, לא החינוך ואף לא הבריאות שקריטיים להבראת החברה הישראלית כמו משרד המשפטים. אתה בוחן את מצבת המינויים שם – ונדהם. הצמרת ריקה. בית המשפט העליון, למשל: ארבעה כיסאות ממתינים לשופטים חדשים. לפחות שתי עמדות של משנים ליועץ המשפטי לממשלה – ריקות. וכמובן, בספטמבר ייפתח המרוץ למשרת היועץ המשפטי לממשלה. שרשרת אדירה של מינויים ולצידה תוכנית שאפתנית לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה.

גדעון סער הוא האיש שקיבל את ההזדמנות להוביל זאת. אם יספיק וגם יצליח לעשות זאת – יירשם כרפורמטור הגדול של מערכת המשפט הישראלית.

המהפך האישי

סער קיבל את תיק המשפטים בזכות שניים וחצי המנדטים שהביא עמו מן הליכוד. רק שניים וחצי מנדטים. אבל אלה היו – ועודם – המנדטים שעשו (ועוד יעשו) את כל ההבדל. עצם העובדה שסער עומד בראש הוועדות למינוי שופטים וועדת השרים לענייני חקיקה ממחישה היטב את העוצמה שהוא מרכז. כשמוסיפים לזה את השת"פ שהקים עם זאב אלקין, בין היתר השר המקשר בין הממשלה לכנסת, אפשר להתחיל להניח כי סער קיבל את האופציה להיות האיש החזק של מערכת המשפט והכנסת כאחד.

סער במטה מפלגתו בליל הבחירות האחרונות. שניים וחצי מנדטים מהליכוד // צילום: הדס פרוש, ׳הארץ׳

משהו מזה כבר ראינו בעת שהוביל לבחירתו של יצחק (בוז'י) הרצוג לנשיא המדינה – ברוב עצום של 87 קולות שהושג בעת שבנימין נתניהו כיהן כראש ממשלה. כלומר, הישג שהובא בתנאים קשים. סער, שכידוע הוביל גם את בחירת הנשיא היוצא, ראובן ריבלין, כנגד מועמדיו של נתניהו, הוא המנוסה והמתוחכם מבין חברי הכנסת. התקנון שגור אצלו על פה. סעיפיו כבני בית בזיכרונו. משחק עמם באלגנטיות. מכריע מהלכים באמצעים תקנוניים פשוטים. משהו מזה ראינו ב"ליל החניונים" שהוביל להקדמת הבחירות האחרונות. נתניהו, בגיבוי בני גנץ, רצה לגרור את כהונת ממשלתו עוד שבועות אחדים. אולי חודשים. היה משוכנע שיהיה לו רוב בכנסת לכך. יחד עם גנץ. אבל כשניגשו להצבעה התברר שמשהו מוזר מתרחש. לקואליציה חסרו אצבעות. חברי כנסת שלה התחבאו בחניון המשכן ונמנעו כך מהצבעה. ואז – הפתעה. המליאה הצביעה בניגוד לתוכניתו של נתניהו. והלכנו לבחירות. ברגע ההוא, כשנתניהו נחשף במערומיו הפוליטיים, הוא החל להפסיד, פעם אחר פעם, במליאת הכנסת. זו הייתה תחילת הקריסה בבית. והיא באה, להזכיר, אחרי הקריסה האישיותית. כשהאשים את נשיא המדינה, ראובן ריבלין, שחבר לסער כדי למנוע ממנו את השלטון. אנחנו, שהתרגלנו לסגנון, כבר מתקשים להבחין בחומרת ההאשמה. אבל נתניהו, אם חושבים על זה רגע, האשים את ריבלין בבגידה בתפקידו, במעשה רמייה. הסער הזה כנראה הצליח להוציאו מדעתו.

היו לו, לנתניהו, סיבות טובות נוספות "לאבד את זה". סער הוא עיתונאי לשעבר, מומחה לתקשורת פוליטית. דורות של פרשנים וכתבים פוליטיים יצקו מים על ידיו. בשנים האחרונות הוא נסוג מחברתם והחל לבסס דימוי חדש. מרוחק. סער החדש הוא היפוכו המושלם של "הביביסט המצוי": שקול, רציני, אחראי, דייקן, כמעט פוץ, מכני. הוא מהודר במידה, מופנם, מכונס, חדור מטרה, אינסטרומנטלי. המון שנים השחית את זמנו על הא ודא וקפה עם החבר'ה בשדרה. עכשיו הכל מחושב ומדוד. אין רגע דל. אבל כבר קשה להתבדח עמו סתם כך בפרהסיה. אין צחוק פרוע. אין צחוק משוחרר. ככה זה, כנראה, כשאתה צריך להכיל כל כך הרבה עניינים בגופך. להכיל. להבליג ולהמתין ליום טוב יותר. ועד אז הכל נחתך במהירות. בקור מקפיא.

אז לאן מתכוון סער להוביל את מערכת המשפט החדשה? הוא, שבעת שכיהן כשר החינוך הסיע את ילדי ישראל לחברון, אבל שנים ספורות אחר כך גירש, בהינף ציוץ קצרצר, את הגזענים שתקפו את בתו, השחקנית אלונה סער, משום שיצאה עם כוכב 'פאודה', אמיר חורי. "צאו מהחיים הפרטיים של הבת שלי", צייץ וסגר את העניין. וכשכוכבת 'המפקדת' חשפה את הזוגיות החדשה שלה עם מלך זילברשלג, כוכב הרשת הכריזמטי מסולסל הפאות, אבא גדעון צייץ בתגובה: "מלך ומלכה".

מה מתכנן החילוני המובהק, שלא לומר חילוני להכעיס, שהודיע כי החל לשמור שבת, למערכת המשפט? מהו אופיים של השופטים שיקדם לעליון? לפני כשבועיים, למשל, הכריע הרכב מורחב של תשעה שופטי בג"ץ כי אישה שבגדה בבעלה תזכה למחצית הדירה המשותפת שבה התגוררה עמו במשך 20 מתוך 30 שנות נישואיהם. אבל הפסיקה הזו הגיעה לאחר שהרכב מצומצם של בג"ץ תמך בהחלטת בית הדין הרבני ששלל את זכויות האישה ברכוש המשותף. החלטת התשעה התקבלה ברוב קולות. התנגדו לה השופטים השמרנים נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין. האם יימצא בבית המשפט של 2022 ואילך רוב שיגן על האישה שהתגרשה מבעלה לאחר 30 שנה? קשה להפריז בתיאור חשיבותם של המינויים שבשער. כיצד ינהג סער בהקשר זה? ההנחה הסבירה היא שיגיע להסכמה עם הנשיאה אסתר חיות, שתצליח להעביר מינוי רגיש שחשוב לה, ובשקט־בשקט ידאג שיהא זה מינוי שחשוב גם לו. מי כמוהו לנצח על הדילים בין חברי הוועדה לבחירת שופטים. שהרי אם יש דבק שמחבר את חלקי קואליציית השינוי זה הידיעה שהאלטרנטיבה גרועה יותר.

המסר בנאום הכניסה

"לפני קצת יותר מ־27 שנים", פתח סער את נאום הכניסה שלו לתפקיד בפני צמרת משרד המשפטים, "הגעתי לבניין הזה כמתמחה של פרקליטת מחוז תל אביב אזרחי דאז, הגברת נעמי שטרן ז"ל. אישה חזקה. חכמה. ניצולת שואה. לוחמת שנאבקה על כספי המדינה וזכויותיה במסירות גדולה יותר מכפי שאדם מן היישוב נלחם בדרך כלל על רכושו שלו ועל זכויותיו. נעמי האמינה במדינה, וחייה היו קודש לשירות המדינה. ביום הזה, אני זוכר את נעמי".

כך בחר השר החדש לפתוח את דבריו למערכת. בנאום כתוב, בן 15 דקות, שמילותיו נשזרו ביד אמן עדינה. ברוך אך בתקיפות, בשקט אך בבירור. לא היה צריך זכוכית מגדלת או אוזן מוזיקלית כדי להבין את המסר בנאומו.

"אני יודע מי הם הנשים והגברים שעובדים במשרד הזה. בראש ובראשונה פטריוטים. בבניין הזה גם זכיתי לעבוד לפני שנות דור. מבוקר עד לילה, פשוטו כמשמעו, כעוזר משפטי צעיר ליועמ"ש (מיכאל בן יאיר שמונה על ידי יצחק רבין, ר"ו) ולאחר מכן לפרקליטת המדינה (עדנה ארבל). אני מכיר היטב את עבודתכם, את מסירותכם. אין בי את גבהות הלב. אני מעדיף את 'אנחנו' על 'אני'. היום הזה אני חוזר הביתה. למשימה המשותפת שלנו, של כולנו, ביחד, להחזיר לבניין הזה את ההוד וההדר שמגיעים לו. לחזק את שלטון החוק כיסוד מרכזי במדינה מתוקנת ומודרנית".

עדנה ארבל. סער שימש עוזרה כפרקליטת המדינה // צילום: דודו בכר, ׳הארץ׳

אלא שאז הגיעה המילה שכל כך מפחידה את אנשי המערכת. שמצמיתה אותם לכיסאותיהם: רפורמה. כל כך הרבה שרי משפטים כיוונו למהלך כזה. המפורסמים שבהם, לעת הזו, איילת שקד, אמיר אוחנה ובנימין נתניהו.

"אחיי ואחיותיי", המשיך סער, "המערכת זקוקה היום לשינויים אחראיים שייעשו מתוך גישה ממלכתית. מי שיפעל לסכל שינויים אבולוציוניים כאלה יביא, לדעתי בוודאות גבוהה, לשינויים רבולוציוניים שעלולים לרסק את מערכת המשפט שלנו.

"אני אתווה את המדיניות. אלמד. אתייעץ. אשתף. אשתדל לגבש הסכמה רחבה ככל שניתן, אבל בסוף היום אבצע את אותם השינויים שנראים לי חיוניים. לא אוכל לעשות זאת לבדי, אצטרך את עזרתכם. בואו ביחד נעשה את המלאכה באהבה למען עמנו". מהו השינוי המרכזי שגדעון סער מכוון אליו? זו לא תהיה טעות להניח ששר המשפטים החדש מכוון לפיצול תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. איך הוא יעשה זאת. האם יצלח?

ארגנטינה כמשל

סער נולד ב־1966, בתל אביב. אביו, ד"ר שמואל סרצ'נסקי, רופא ילדים, עלה מארגנטינה שנים ספורות קודם לכן. שורשי המשפחה במולדובה. וכל בניה, שלא עקרו לארגנטינה, נספו בשואה, בדומה, אגב, למוראות שפקדו את משפחתו של שר האוצר אביגדור ליברמן. אבל אביו היה בר מזל. ארגנטינה הייתה הפכפכה. גן עדן עלום שהפך לדיקטטורה צבאית, שהתחלפה במשטר דמוקרטי מושחת ושוב דיקטטורה אלימה. וכן הלאה. תנועות הנוער הציוניות, בעיקר השומר הצעיר, סידרו את הצעירים המשכילים בגרעינים שעלו ארצה. אחיו של ד"ר סרצ'נסקי, עו"ד מריו סרצ'נסקי, הגן אז על פועלים שנרדפו על ידי הממשל, וסופו שנחטף בעצמו, באמצע שנות ה־70, ונעלם. אלפים כמותו, ממתנגדי המשטר, נחטפו אז, וגורלם לא נודע. משפחת סרצ'נסקי הייתה מבועתת. למרבה המזל הצליחו האמריקאים לאסוף עדויות שתיעדו את נוכחותו בבית מעצר נידח, וכך הוא ניצל. הדוד מריו השתחרר אחרי שש שנות מאסר והתיישב בספרד.

בישראל התחננו יוצאי ארגנטינה שהמדינה תסייע להם להציל את קרוביהם. אבל ראשי הממשלה בתקופה ההיא, יצחק רבין ומנחם בגין אחריו, התעלמו מתחינתם. ברקע עמדו העסקים הענפים של התעשיות הביטחוניות בישראל עם הממשל הארגנטיני, שהכניסו הון למדינה ולמתווכים שפעלו מטעמה. 2,000 יהודים נרצחו בעשור ההוא בארגנטינה, באותה תקופה אפלה.

גדעון סער אינו מזכיר את התקופה בשיחותיו. היה ילד קטן כשכל זה אירע. אבל דומה שכל ניסיון להבין את פרידתו מהביביסטים צריך להתחיל שם, בארגנטינה, בהכרה בשבריריותם של משטרים דמוקרטיים שהתמוטטו בשל התקפות פופוליסטיות.

אמו ברוריה היא נצר למשפחת סופיוב, ממייסדי שכונת הבוכרים בירושלים. מורה ומחנכת בגמלאות. אישה חמה, חזקה, אך נחבאת אל הכלים. מומחית אדירה למטבח הבוכרי. אורז, כיסונים, כבש וכוסברה. גאולה אבן, אשתו השנייה, טורחת כמותה על קדרות אורז. אוסרת עליו להיכנס למטבח. ובתוך כך מתחזקת את שבט הילדים, בני משפחת סער־אבן, שהביאו למשפחה המשותפת שהקימו. הם מתגוררים במגדל דירות ישן, לא יקר יחסית, בתל אביב. מגדל בן עשרות שנים. לא מן הסטייל הנובורישי. מיקומו על הכביש הראשי הפכוֹ להשקעה קלה יחסית. הזוגיות שלהם מופגנת, מוחצנת, בלתי נפרדת כמעט. הם צוות שעובד יחד. סער אוהב אותן חזקות. גם רעייתו הראשונה, שלי, שימשה מנהלת בכירה בחברות ענק. וזו שניהלה עבורו במשך שנים את הבק־אופיס של הקמפיינים הפוליטיים שלו. יחד עם אחיו הצעיר, גיורא סרצ'נסקי, מוותיקי ומוערכי המנהלים בשוק ההון הישראלי.

בילדותו. סקרן, שקט ומופנם // צילום מתוך האינסטגרם של סער

כשהיה סער בן שנתיים, עקרה משפחת סרצ'נסקי מתל אביב למצפה רמון. המקום היה אז מעין מעבדה למיזמים חברתיים־שיתופיים. חשמל – כמעט לא היה. מים – במכליות ניידות. מתיישבים באו והלכו. מיזמים עלו וירדו. וגם הסרצ'נסקים המשיכו הלאה. אחרי שנתיים במצפה, התיישבו בקיבוץ שהיה סמלה של תקופה, שדה בוקר. האב היה רופא הקיבוץ והם "תושבי חוץ" במעמד מיוחד. "משפחת הרופא", זו שהייתה לה מכונית משלה. מהמכוניות הבודדות באזור. האב עבד לעיתים גם בבית החולים סורוקה בבאר שבע. עבודתו בקיבוץ התחלקה בין טיפול שוטף בילדים הבודדים שהיו שם, וגם בשירותים הדחופים שלהם נזקק "הזקן", דוד בן־גוריון, שהתגורר בצריף המפורסם. סער עצמו היה ילד רציני. סקרן, שקט ומופנם. לימים, כשיכהן כשר החינוך ויידרש לאלימות הגואה בבתי הספר, יספר: "הזיכרונות שלי עד כיתה ד' הם מעטים… בעיקר אני זוכר שילד אחד פתח לי את הראש עם מוט ברזל. רבנו על משהו. אני זוכר שירד לי דם מהראש ושמו לי תחבושת גדולה".

בן־גוריון היה אז באחרית ימיו. רחוק ממרכז העניינים. אבל בקיבוץ היה מלך. הוא נטע בו את צריפו כעשור וחצי קודם לכן. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה. אז פרש (לכאורה) מן הפוליטיקה, והלך למדבר. בפועל, התקין את חזרתו במשנה כוח. אפילו הנחה את הרמטכ"ל דאז, משה דיין, באשר לפעילות הצבאית השוטפת, מאחורי גבו של ראש הממשלה משה שרת. ההצעה לבחור בנתניהו לנשיא המדינה בעוד אחר מן הליכוד יכהן כראש ממשלה, מתכתבת עם הזיכרון ההיסטורי ההוא. הזקן יושב במדבר ומנהל את המדינה מן הצריף.

סער הוא קורא אובססיבי של ביוגרפיות פוליטיות. ישראליות וזרות. מגזינים משובחים, מכל העולם, עם מחקרים עכשוויים של מדע המדינה. הוא בוגר בהצטיינות של החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. "ארלי אדופטר" של פיתוחי תוכן בתעשיית התקשורת.

היו שנים שבהן סער התאמץ לחזק את תדמיתו בסיפורים על אודות המוזיקה האלטרנטיבית שהוא אוהב, על הברים התל אביביים. אבל האמת היא שבסופו של דבר מדובר ב"חננה". תנו לו סדרה פוליטית טובה, ניתוח צמיחת הפופוליזם במערב או מחקר על עוצמתן היתרה של גוגל, פייסבוק ואמזון – והוא יצלול לתוכם. תגידו – זה בטח הגיל, אבל לא במקרה שלו. סער תמיד היה כך. אף שעתה הוא אב לשני פעוטות, דוד ושירה, וסב צעיר. הבשלות עושה משהו לבן אדם. גם הניסיון.

ככתב משפטי בחדשות 2 ב־1993 // צילום מסך

החבורה של גדעון

שנתיים אחרי מות "הזקן" חזרה משפחת סרצ'נסקי לתל אביב. אבא, אמא ושלושה ילדים: גדעון, גיורא ואלמה. הם התגוררו בשיכון ל' שהייתה אז שכונה מבודדת. בשטחי הפרא שסביבה עלו סביונים בחורף. באביב חמציצים ובקיץ קוצים ונחשים. מטוסים עלו וירדו בשדה התעופה הסמוך, ועשן הארובה של רדינג סימן את הנוף. ובכל זאת, זו הייתה שכונה קסומה. השכנים, טייסים שחיל האוויר שכר דירות מפנקות עבורם. דיילות, דוגמניות, אמנים, סוכני ביטוח ורופאים. יוסי ודורית שריד. ציפי שביט ואבישי דקל. אולסי פרי, תמי בן עמי ופינצ'י מור. וגם איש העסקים עמי שגיא ואשתו, הקוסמטיקאית ואשת החברה ליזיקה שגיא. הוריו של טדי שגיא, אז נער עול ימים, והיום מעשירי עולם.

חלף זמן עד שהילדים, הקיבוצניקים, הפנימו את חוקי המשחק של העיר. גדעון למד בבית הספר היסודי בשכונה, ארן. "ילד צנום, חלש פיזית ולא טוב בספורט", סיפר עליו אחד מבני כיתתו. "לא השקיע בלימודים. אבל קרא המון ספרים והיה ידען גדול". התלמידה הטובה בכיתה הייתה רקפת רוסק. לימים מנכ"לית בנק לאומי ושותפה מנהלת בקרן הפינטק team8. "חרשנית־שקדנית", ובכל זאת נערצת. הוא, לעומתה, התקשה להסתגל. פעם התווכח עם המורה למתמטיקה על הדרך לפתרון תרגיל כלשהו. ואז נעלב ויצא, בוכה, מהכיתה.

איך אני יכול להיות חבר כנסת? שאל פעם את אביו. תלמד, ענה לו. ואז הכל יהיה פתוח בפניך. אם ללכת לפי הקלישאות, היה צפוי שמסלול חייו יכוונוֹ שמאלה. הוא התחנך בבית הגידול של השמאל הישראלי האליטיסטי, 'תיכון חדש'. הוויי הנעורים של בית הספר הזה תועד בשעתו בסרט 'בלוז לחופש הגדול'. האתוס החינוכי של תיכון חדש שילב מצוינות במעורבות חברתית. דמויות החיקוי היו בוגרים שהתפרסמו בתרומתם לחברה: דניאל בארנבוים, יעל דיין, יוני רכטר, יונה וולך וגם עדה יונת, דורית ביניש, אוריאל רייכמן ואוריאל פרוקצ'יה.

כמזכיר ממשלת אריאל שרון, 2001 // צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

כסף אף פעם לא עניין אותו באמת, גם לא בהפסקה הקצרה שגזר על עצמו מפוליטיקה בספטמבר 2014, כשהשקיע עצמו בבניית המשפחה החדשה, המורחבת, והצטרף כיועץ חיצוני, "מביא גשם", למשרד עורכי הדין גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות'. במקביל הרצה במספר מוסדות אקדמיים וייעץ לכמה גופים עסקיים. אלה היו שנות ההתארגנות לפרק הבא של חייו, אבל עולם העסקים היה כזר לו. טורי הרווח וההפסד שעממו אותו. כמה טוב שגאולה יכלה לעבוד בשכר טאלנט מפנק, בעוד הוא מחפש את דרכו.

גדעון סער אוהב פוליטיקה. זו מומחיותו. לאתר מרכזי כוח. יתרונות, חולשות וחיבורים. לייצר קואליציות, לכרות בורות ליריבים, הפתעות לשותפים, לחגוג עם אוהדים באירועים פוליטיים, בחתונות, בבר מצוות, בהלוויות, במסעדות יוקרה – פעם בשדרות רוטשילד, פעם בנמל תל אביב. לא פעם עם חברים שהכיר בזכות משה כחלון. אדם שאי אפשר לתאר את הקמתה של תקווה חדשה מבלי לאזכר את סיועו. אבל בסופו של דבר, לו היו שואלים אותו, הכי הוא אוהב ממתקים מהפיצוצייה. מסוגל לפתוח את השקית שרכש, בדרך, וללקק סוכרייה על מקל.

המעגל הקרוב של חבריו, שותפיו הפוליטיים, התגבש בעת שהיה בן 16. חבר בנוער התחיה ונגזרותיו. מאלה שירדו לימית והשתתפו בשביתה ליד האנדרטה. שם הכיר את צחי הנגבי, ממנהיגי המחאה ובנה של מנהיגת התנועה גאולה כהן. הנגבי, המבוגר ממנו בעשור, סייע לבחירתו ליו"ר נוער התחיה.

יורשו בנוער התחיה היה צביקה האוזר, חברו הקרוב גם היום, חבר כנסת ושותפו הפוליטי. חבר קרוב נוסף הוא ד"ר אופיר העברי, הפילוסוף הפוליטי שהיה מועמדה של 'מולדת' של גנדי לכנסת ומאז מעורב בפרויקטים אינטלקטואליים של הימין, ונמנה עם ארבעת מייסדי מרכז שלם בירושלים. עדן בר־טל, בעברו מנכ"ל משרד התקשורת והמשרד לשיתוף פעולה אזורי, שניסה לימים את דרכו בעסקים והסתבך, נמנה גם הוא עם החבורה הקרובה.

כששואלים את מקורביו מתי החלו לפלס את דרכם, דרכו של סער, ללשכת ראש הממשלה, התשובה פשוטה: מאז היו בני 16. חניכים נלהבים בנוער התחיה. את השיעור הראשון הפנימו כבר אז. כשגדעון נבחר ליו"ר מועצת התלמידים של התיכון הכי שמאלני במדינה. יורשו של גיא זהר, בנו המיוחס של עו"ד אלי זהר ז"ל. ימים יגידו אם היה זה אירוע חד־פעמי או תקדים לימים שעוד יבואו לנו, לכולנו.

עם רעייתו גאולה.// צילום: אילן אסייג, ׳הארץ׳

ההפגנה ששינתה הכל

הפריימריז של הליכוד התקיימו בדצמבר 2019. למרות שסער קיווה לתוצאות טובות ממה שקיבל – 27.5% מכלל הקולות – הזדרז להודיע על קבלתן עוד בטרם נודעו המספרים הסופיים. "ההתמודדות הייתה חשובה מאין כמוה לליכוד ולאופיו הדמוקרטי", אמר. "אני שלם עם ההחלטה שלי להתמודד. מי שלא מוכן לקחת סיכון למען הדרך שבה הוא מאמין, לעולם לא יוכל לנצח. אני וחבריי", הודיע לנתניהו, "עומדים מאחוריך במערכה למען הצלחת הליכוד בבחירות הקרובות".

היה אפשר לצפות כי נתניהו ינסה עתה לקרבו, להטביעו בצפיחית של דבש. אבל ביבי כבר הסתחרר בקרוסלה של חרדותיו האישיות. הפרנויה, ככה כינו זאת, גברה. ובמקום לקרב – הרחיק. במקום דבש – האכילו מרורים. ולא רק שלא מינה אותו לשר אלא שאפילו ראשות ועדה רצינית לא הותיר לו. את אופציית שגרירנו בארה"ב דחה סער על הסף.

וכשהאופק נסגר כדי כך, העזיבה הופכת לאפשרות היחידה. לפתע נהיה בלתי אפשרי להסכין לאיומים שהושמעו נגד פעילים שהזדהו עמו. אלה לא היו איומים מהזן המוכר. לא של מפא"י ההיסטורית, גם לא של הליכוד של העשורים הקודמים. האיומים היו פיזיים מחד, ובירוקרטיים – כלפי ראשי רשויות – מן הצד השני. הנשימה נעתקה כשהעוצמה נתחוורה לנוכח הסגנון החדש שקנה לו אחיזה. השטח הליכודי השתנה. מצודת זאב התרוקנה מפעיליה הוותיקים, אלה שבנו את התנועה, שהמצודה הייתה להם בית וגם מקור לפרנסה, לגאווה ולדילים קטנים. השטח החדש של הליכוד נראה אחרת. "הביביסטים" הוא זרם בהתהוות. זה לא הליכוד המוכר – זה ביבי ושרה ויאיר. תנועה חדשה. תרבות חדשה. מספר הכהניסטים והחרדים בעלייה, ומספר החרותניקים של פעם בנסיגה. מהם סיכוייו של אדם כמו גדעון סער להתחבב עליהם כשיאיר נתניהו פועל לחיסולו הפוליטי – שלו ושל אנשיו?

עם בנימין נתניהו.// צילום: גיל כהן מגן, ׳הארץ׳

ואז הגיעה הפגנת הביביסטים מול בית המשפחה השכולה בקיסריה. שכניה "השמאלנים" של משפחת נתניהו. ענת פרקש, האם השכולה, סיפרה כי המפגינים נופפו מולה בדגלי ליכוד. שני שוטרים שעמדו שם לא נקפו אצבע עד לרגע שירדה אליהם, והתפרקה. רק אז השוטר התערב ועיכב את אחת המפגינות.

"לביבי מקימים גדרות, וילונות שחורים ואמצעי הגנה, ולנו אזרחים פשוטים הם עומדים ונותנים במשך שעה לומר את דברי השנאה, הקנאה והתסכול שיש להם על כך שאנו, משפחת פרקש, מאמינים בדמוקרטיה", קבלה האם השכולה. פתאום זה נראה מפחיד. יותר ויותר אנשים החלו לדבר עם סער על דאגה, אותנטית, לעתיד הדמוקרטיה הישראלית. הלך הרוח ששלט במערכת המשפט חלחל לכל בית. והפור נפל.

ימים אחדים לאחר ההפגנה מול בית המשפחה השכולה בקיסריה, סער הודיע על עזיבתו את הליכוד. אני יוצא, אמר, אל הבלתי נודע. בראש מורם. לא כ"עריק". לא פגעתי בתנועת הליכוד בשעתה הקשה. הוא פשוט לא היה יכול עוד, כדברי רבנן, מורנו ורבנו, מנחם בגין, והיה מוכן להמר על עתידו כשהקים מפלגה חדשה, ימין מלא. לא מפלגת מרכז, לא מפלגת אווירה, לא דוגמת 'קדימה' של אריאל שרון. אלא ימין מלא־מלא שפרש מן הליכוד. ועכשיו תחשבו על נפתלי בנט ואיילת שקד שטיפחו את ערוגת הימין מלא־מלא הקטנה שלהם במשך שנים. ולפתע הגיע מתחרה שהראה יכולות לשתות מנדטים שלמים מן הליכוד, והתמקד בזה.

גדעון, אמרו לו אנשים, קפוץ מהר לעמדה שעל הגדר. קח אותה, תגיד שתשקול ללכת עם כל אחד מהצדדים – שכולם יזרמו אליך. אבל הוא סירב. "מי שרוצה את נתניהו כראש ממשלה – שלא יצביע לי", מיהר לחדד.

טל זילברשטיין, חבר ויועץ אסטרטגי קרוב, החל להפעיל את המערכת עבור סער. קרובי משפחה עשירים של רעייתו היו בין הראשונים שסיפקו ערבויות לקמפיין שהחל להניע. יונתן קולבר, המזוהה בדרך כלל עם הצד היוני של המפה הפוליטית, העניק ערבויות מדווחות בסך 4 מיליון שקל. גם יגאל שיינברג, אלפרד אקירוב, יונתן גרינוולד וגדעון יניב העמידו ערבויות המסתכמות במיליוני שקלים.

טל זילברשטיין // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

כשנודעו תוצאות הבחירות לכנסת ה־24, התברר כי תקווה חדשה הביאה לגוש השינוי את שניים וחצי המנדטים שינקה מתוך הליכוד. שניים וחצי מנדטים של מצביעים שלא יכלו לסבול את השהות במחיצת נתניהו והביביסטים, אך לא היו מסוגלים להצביע לאיילת שקד ולנפתלי בנט. לו היה נוהג בהתאם לאותה עצה – לשבת על הגדר – היה שותה מנדטים ממרכז המפה הפוליטית אך מותיר את שניים וחצי המנדטים היקרים אצל נתניהו. גוש השינוי לא היה מסוגל אז להקים ממשלה חדשה, וכולנו היינו מתגלגלים למערכת בחירות חדשה, והוא, גדעון סער, היה נותר עם מפלגת אווירה חד־פעמית, חבוטה, בלי דרך, בלא הדר, בלי עתיד.

במובן זה סער פועל על פי הנחות אסטרטגיות דומות לאלה של יאיר לפיד: רעידת האדמה הפוליטית לא תמה. אין לדעת את אשר ילד יום. בדומה ללפיד, הוא ממצב עצמו כמנהיג רציני, אמין. איש ימין, מקצוען, מתחרה עם קבלות על הנהגת המדינה ביום לאחר שנתניהו יפרוש מן הליכוד.

בסוף דצמבר 2020 המחיש סער שוב את יכולותיו הפרלמנטריות הגבוהות. נתניהו ניסה לדחות את ההליכה לבחירות אבל קואליציה שקטה הפתיעה אותו (ואת גנץ), והוא הובס. משם החלה שרשרת של תבוסות פרלמנטריות שעודנה נמשכת.

הזדמנות יוצאת דופן

ספרון שפרסם סער ערב הבחירות האחרונות, 'שיחות על הדרך', מלמד לא מעט על השקפת עולמו, גם באשר לצפוי במערכת המשפט הישראלית. הספר פורסם כשלושה שבועות לפני הבחירות, במארס 2021, בהוצאת סלע מאיר – הוצאת ספרי עיון תל אביבית, אידיאולוגית ושמרנית. בין הספרים שפרסמה נוצצים איין ראנד, דונלד טראמפ וארז תדמור.

בספר מציג סער את השקפותיו בתחומים העיקריים, בקצרה וברצינות המסוגלת להסביר את בחירתה של 'ארץ נהדרת' להציגו כ"מחשב אנושי". סער מדבר בספר עם חברו ד"ר אופיר העברי על השינויים הדרושים במערכת המשפט: "עשרות שנים לא הייתה רפורמה משפטית משמעותית כלשהי במערכת המשפט, והעובדה הזו היא קודם כל בעוכריה של המערכת עצמה". המעניין מכולם הוא פיצול מוסד היועץ המשפטי לממשלה באמצעות העברת סמכויות ראש התביעה הכללית לפרקליט המדינה. אפשר להניח כי זהו העניין שירצה לרשום על שמו בספר ההיסטוריה של מערכת המשפט הישראלית. זו המורשת. עליה כבר החל לעבוד. זה העניין שלמענו יהיה מוכן להעניק הרבה לשותפיו הקואליציוניים.

בכנסת, החודש // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

לסוגיה הזאת יש גם דד־ליין נחרץ. בחודש ספטמבר הקרוב עתידה לקום ועדת האיתור לבחירת היועץ המשפטי הבא. ההחלטה אם לפצל את סמכויותיו חייבת, אם כן, להתקבל קודם לכן, כלומר בשבועות הקרובים. סער, כאן המקום לציין, נחשף לרעיון פיצול סמכויות היועץ כבר לפני שנות דור. כעוזרה הצעיר של פרקליטת המדינה עדנה ארבל, שתמכה בפיצול כבר במחצית שנות ה־90, סייע לה סער בהכנת חומרים בנושא לקראת הצגתם בפני ועדה ציבורית.

בדרכו לקידום רעיון הפיצול ולהפכו מהלכה למעשה, סער כבר הוציא את תופי הקמפיין ממחסניו. באחד מסופי השבוע האחרונים כבר פרסם האלוף (מיל') דני עפרוני, מי שהיה הפרקליט הצבאי הראשי, מאמר תמיכה בעיתון 'הארץ'. אביחי מנדלבליט, פורסם במקום אחר, מתנגד לפיצול. פרקליט צבאי ראשי נוסף בעברו, השופט בדימוס אמנון סטרשנוב, תומך בפיצול שעשוי לחזק דווקא את התביעה הכללית. והנה, כך מתפתח הדיון הצרוף, האינטלקטואלי והענייני בסוגיה המשפטית הנפיצה מכל.

בינתיים כבר מינה סער את עו"ד ערן דוידי, שהיה ראש המטה שלו כאשר כיהן כשר הפנים, לתפקיד מנכ"ל משרד המשפטים. דוידי יעמוד מן הסתם לצידו במימוש השינויים המתוכננים במערכת המשפט.

היחסים בין סער למנדלבליט הם מצוינים, שלא לומר חבריים. שניהם הגיעו מאותו בית גידול פוליטי, חונכו על ההדר הז'בוטינסקאי, על הממלכתיות של מנחם בגין, הצניעות והדמוקרטיות. שניהם גם כיהנו כמזכירי ממשלה של בנימין נתניהו. והם יודעים, מכלי ראשון, לאן המדינה הזו עמדה להתגלגל. שניהם מבינים את גודל השעה, וזוכרים בוודאי את הביקורת, הלא מופרכת חייבים לומר, שהושמעה בשעתו על תפקודו של מנדלבליט שישב עם נתניהו כיועצו המשפטי של ראש הממשלה, בארבע עיניים, ושעה קלה אחר כך חבש את כובעו האחר כראש התביעה.

אביחי מנדלבליט // צילום: מוטי מילרוד, ׳הארץ׳

הרכבת הזו, אם כן, יצאה לדרך. עכשיו דואגים לביטחון הקרונות. קרי: ההגנות שהרפורמה תספק ליועץ המשפטי – וליועצים המשפטיים במשרדי הממשלה – לשימור מעמדם. איך להבטיח שלא יהפכו לסניגורים של הפוליטיקאים אלא ייוותרו במעמדם כפרשני החוק המסייעים בידם. בעוד שבועות ספורים התוכנית כבר תהיה מוכנה להגשה.

בחירתו של היועץ המשפטי הבא תתבצע על פי סדר התפקידים החדש. עורכי דין הרואים עצמם מועמדים לתפקיד/ים, ממקורביו של סער, כבר מסרבים להיפגש עם עיתונאים. סער מבין היטב שזוהי כנראה ההזדמנות הגדולה של חייו להפוך לרפורמטור הגדול של מערכת המשפט הישראלית – לעצבה, במובנים רבים, בדמותו, ובתוך כך להותיר חותם משמעותי גם על הדמוקרטיה החדשה – וגם על עתידו שלו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook