fbpx

חופשות של אחרים // יעל אפטר על המנהיג הישראלי

0

שני גברים עומדים במים. הגלים מלטפים את רגליהם. הם נינוחים, מדברים ביניהם ברוגע. לכאורה אירוע טבעי במדינה חמה כמו ישראל. אך במבט שני העין רואה שגיבורי הסצנה – ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וראש ממשלת הודו נרנדרה מודי – לבושים מדי לסיטואציה, ומבהירים לנו שהם פה כדי לעבוד. גיחה רגעית על מנת לנצל את התפאורה, בלי ליהנות ממנה באמת.

התמונה הזו, של ראש הממשלה עם מקבילו ההודי, זכתה להתעניינות רבה והעלתה גם שאלה מהותית לעונה זו של השנה: למה אנחנו רואים כה מעט תמונות של ראשי ממשלה ישראלים בחופשה? חופשה אמיתית, עם גלידה וגלים, מכנסיים קצרים וכפכפים? ולמעשה, העניין הוא לא התמונה החסרה – אלא החופשה הנעלמה.

בעוד עמיתיהם בעולם מנצלים את חודשי הקיץ להתרעננות בבתי קיט מול הרים או חופים, ראשי הממשלה בישראל מעדיפים את חדרי הקבינט הצוננים להעביר בהם את הקיץ. מקסימום יקפצו לצפון או לדרום, יצטלמו על רקע איזה נחל, יחזקו תושבים וייצאו מחוזקים. אבל נופש אמיתי? ואקאנס? את זה משאירים למנהיגים החלשים מעבר לים. אצלנו החזקים לא צריכים לנפוש.

נדמה ששלושה כוחות חברו יחד לסיכול חופשתו של המנהיג הישראלי: הסוציאליזם, המיליטריזם וההישרדות הפוליטית. בתחילת ימיה של המדינה התוותה מפא"י את דרך העבודה שהיא התרופה לכל מחלה, ואם רצית הפוגה – היה בית הבראה צנוע שבו יכלו חלומותיך למות. האתוס הזה חבר לתחושת החיים־על־החרב שמעדיפים המנהיגים לטפח, כדי להשאיר את הקואליציה במתח ואת הכוחות בשטח. מנהיג שייקח לעצמו חופשה אמיתית משדר נורמליות – הדבר האחרון שראש ממשלה ישראלי רוצה לשדר. נוסיף לכך את העובדה שחופשה היא עניין בורגני, ועם בורגנות – או עם בורגנים – לא הולכים לקלפי.

"אין מחיר לחופש" גילתה לנו להקת בנזין בשנות ה־80. אבל דווקא יש. הדבר הנורא לגלות כשחזרת מחופשה הוא – שהסתדרו בלעדיך. את זה אף מנהיג ישראלי לא רוצה להעמיד למבחן. תארו לכם שהניסיון הזה עוד יצליח. שהמדינה תתנהל. איך ניתן יהיה להצדיק מעתה את כל הישיבות הדחופות, ההתייעצויות בכל שעה ביממה, נימת הפנים המאיימת, את הסגידה לדחוף ולבהול.

האחרון שעשה זאת באופן נחרץ היה בן־גוריון ב־53', רגע לפני שיצא לחופשה ארוכה יותר מניהול המדינה. "הרחיצה בים ביצעתי, הנופש לאו דווקא", כתב לאחר מכן, ללמדנו ברוח פולנית שהוא לא באמת נהנה.

"הבטלה הופכת אדם לבן חורין", כתב קיקרו. ראש ממשלה בישראל אינו בן חורין. הוא עבד לקואליציה ולמצב, לנחיצות ולהישרדות, ובעיקר עבד לקביעות שהשתרשו כאן: עם שחי על נשקו ראוי שיהיה תמיד על משמרתו. החיים ככוננות מתמדת. לא סתם הסיסמה הלאומית כאן היא ש"לכל שבת יש מוצאי שבת" – ועדיף שיהיה בשעה הזו גם כינוס מיוחד של הקבינט. בחודשי הקיץ, כשצלמי כל העולם מכוונים עדשות אל בגד הים של אנגלה מרקל, אצלנו מחכים לבטלדרס של שר הביטחון.

מדינה בקרב הישרדות לא יכולה לעצור לרגע. מנהיג שיעז לצאת מהמסלול הזה יפרום את החוטים הקושרים אותנו לפקעת של פחד. החירות עלולה לגרום לנו לחשוב שאנחנו אזרחים. ואזרחים – אלוהים שישמור – לא רק שותים אספרסו במקום נס־רובאית, הם גם לפעמים סתם אוכלים קרטיב, שלא חולק להם ביום כיף באשקלון.

להיות עם חופשי בארצנו? חופשי אולי, אך לא בחופשה.

צילום: יעל אפטר

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook