fbpx

זמן אימה // הטור של פיני אסקל

מה הפחדים והשקרים שמציפים את המסך מלמדים אותנו על עצמנו

0

הם מ-פ-ח-דים. בין אם הם יצירי דמיון, בני אדם אמיתיים, או מבוססים על כאלה, הם שוב מפחדים. הם נראים כמי שלא מסוגלים יותר לברוח למחוזות הפנטזיה מבלי שיישאבו בחזרה אל טפריה המבהילים של חיית המציאות.

יוצרי הטלוויזיה הלכו לישון לפני כמה שנים והתעוררו שטופי זיעה. וכשהם ניסו לפרש את חלומות הבלע, הם גילו שהם לא אינדיבידואליים אלא משותפים לכולם. הם סיוטים קולקטיביים.

ב'סיפורה של שפחה' הם מנסים – ובעיקר מנסות – לשרוד בדיסטופיה אולטרה־שמרנית שנוצרה בעולם פטריארכלי נטול ילדים. ב'דברים מוזרים' הם אוחזים בכל כוחם בנעורים היפים, עד שהמציאות שמתערבבת בדמיון מאלצת אותם להאיץ את התבגרותם.

ב'שקרים קטנים גדולים' הן שומרות על הסוד הגדול שלהן, גם כשהחבל מתהדק לצוואר. ב'צ'רנוביל' הם נמסים ומתכווצים כתוצאה מהאסון הגרעיני. ב'השנים' הם מפחדים מכל דבר שאפשר לפחד ממנו. הם מ-פ-ח-דים. והבעיה הכי גדולה היא ש"הם" זה אנחנו.

הפחד הזה מוחשי, מוצדק, מבוסס על אירועים שקרו באמת. תשאלו את ההיסטוריה. רק אל תיפלו לפח שהיא טומנת לכם בייפותה את המציאות. פעם זה פעם והיום זה היום, היא תגיד. ותכחיש. ותביא הוכחות ונתונים ועובדות. ותתבצר בעמדותיה. ובסוף היא תישבר ותודה באמת האחת והיחידה: פעם זה פעם, אבל גם היום זה כמו פעם. והיא תחזור, ההיסטוריה, כי היא תמיד חוזרת: פעם זה פעם, אבל גם היום זה כמו פעם.

——

לכאורה, בקרב המוחות על תודעת האנושות ניצחו סוכני הפחד, כמו בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. מספיק לראות את העיסוק באסון הגרעיני ב'צ'רנוביל' או בתחנת הכוח הגרעינית המסתורית של 'דארק', ואפילו בכוח העליון שעוטף את 'דברים מוזרים', כדי להגיע למסקנה הזאת. המציאות שלנו מבולבלת ונמצאת על סף אובדן שליטה עד כדי כך שהתרבות הפופולרית הצליחה להחזיר לחיינו את הדמויות הסובייטיות שאמורות היו להתחלף כבר מזמן בפעילי דאעש ובגאוני סייבר.

כל הסדרות האלו עוסקות בעידן אחר אבל משליכות על התקופה שבה אנחנו חיים. 'דברים מוזרים' היא סדרה שנוצרה בידי האחים התאומים ראס ומאט דאפר, ילידי 1984. הם גדלו כילדים על הפחדים ששתל בהם סטיבן קינג, על התמימות הפנטסטית שזרע בהם סטיבן ספילברג, על רגשות המעבר מילדות לנעורים שהפיח בהם ג'ון יוז. ועכשיו הם מנסים לייצר עבור הילדים שגדלו לצידם מקום לברוח אליו, לשחק בו מבוכים ודרקונים, לפחד בו מהצללים השחורים, הליצנים המקריפים והיערות האינסופיים. ואם לא תגמרו הכל מהצלחת – יבוא הקג"ב ויכניס אתכם לצינוק. או לנקות את צ'רנוביל.

אז כן, אייטיז זה מפחיד. וגם מגפה שגורמת לתקלת ילודה כלל־אנושית יכולה להפחיד. היא עלולה לגרום לקבוצת קיצונים להחיות מחדש את חוקי התנ"ך ולייצר היררכיה מעוותת שבה הגברים שולטים בנשים, השמרנות זוקפת את ראשה המכוער והעולם עומד מנגד, חוץ מהקנדים החמודים. ואם מתבלים את הדיסטופיות באלמנטים גרפיים, אפשר להטיל טרור, אפשר להשליט אווירת פחד בקלות.

וכשמביטים בפרצופים של החברים האוקראינים שעבדו באותו לילה ארור בכור בצ'רנוביל, איך אפשר שלא לפחד. וכשרואים את ילדי המפתח שנכנסים שוב ושוב ליערות הירוקים החשוכים, פוסעים על מסילות רכבת ארוכות נטושות, נושאים על גבם ציוד שמספיק לחצי יום בלבד, מצטופפים במערות חשוכות ותרים אחר הרפתקאות, איך אפשר שלא לחבק את הילד שלך ולא לרצות לעזוב אותו אפילו לדקה.

——

'שקרים קטנים גדולים' היא סדרה יומיומית פשוטה. היא לא עוסקת בטכנולוגיה מורכבת, במסעות בזמן, במטען רגשות היסטורי מרובד. היא בסך הכל סדרת האשטאג שצדה בדרכה את הצייטגייסט ובחרה להציב בין הדמויות הנשיות שלה דמות נוספת – השקר.

השקר, כנראה הדמות המרכזית והמשמעותית ביותר בסדרה, הוא גם הדמות המפחידה ביותר בעידן הנוכחי. השקר שהוביל לאובדן אמון מוחלט הוא האסון הכבד ביותר של העידן הנוכחי. אובדן אמון בשלטון, כמו שמיטיבה להציג 'צ'רנוביל'; אובדן אמון במבוגרים, כמו שמבטאת 'דברים מוזרים'; אובדן אמון ברוך האנושי, כמו שרואים מדי דקה ב'סיפורה של שפחה'. תראו את ניסיונות הטיוח ב'צ'רנוביל', תראו את הבגידה שהביאה ללכידתו של המהגר האוקראיני ב'השנים', תראו את היחסים המעוותים בין הקפטנים, הנשים, המרתות והשפחות. תראו אפילו את הניסיונות ההוריים של ג'ים להפריד בין אילוון למייק. השקרים, הפייק והאמת האלטרנטיבית הורגים את כולנו.

הדיסטופיות החדשות כבר לא מנבאות את מה שיקרה בעוד 1,000, 100 או 50 שנה. 'השנים', למשל, מדברת על מה שיקרה לנו מחר, בעוד שבוע, בעוד עשור. ומה שיקרה לנו זה לא רק שלטון ויויאן רוק, שואת פליטים חדשה, פצצה גרעינית בסין או טרנס־הומניזם, כפי שמנבא היוצר הבריטי ראסל טי. דיוויס (ראו הרחבה במדורו של גדי להב בגיליון זה). מה שיקרה לנו, לדבריו, זה ליברליזם שמאבד שליטה, פייק ניוז שאי אפשר לעצור, סגידה מוחלטת לטמטום, רוע אנושי אייכמני־טופסולוגי, קהות חושים בלתי נסבלת מול אסונות של אחרים; ושוב אובדן אמון – בשיטה, במערכת, בזוגיות, במשפחה, בהורים, באדם באשר הוא אדם.

זה אולי מוחשי פחות, אבל מפחיד יותר מגסיסה שנובעת מקרינה רדיואקטיבית, מעכברושים במרתף, ממערה מסתורית, או מחבורת גברים מטורפים שנאחזים בדברי אלוהים.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook