fbpx

זו השיטה, טמבל // מאת יונתן שם־אור

זה לא רק המלכוד של נתניהו, אלה לא הגושים, זה אינו רק האיום העולמי על דמוקרטיות בכל מקום. לפני הכל, זו שיטת הבחירות והממשל בישראל. ואותה צריך לשנות – מיד

0

רוח שנות ה־60 לא נקברה מפני ששנות ה־70 טיפסו עליהן והגחיכו את כל בשורות וודסטוק. סערת הצעירים שביקשו לשנות את העולם, וקראו לא לבטוח בשום אדם מעל גיל 30, הייתה חיננית ורבת־משמעות. אבל הם לא הצליחו להסביר נגד מה, בעצם, הם יוצאים. דיברו אז על "השיטה" כאויב המין האנושי, כדמון שלוקח מכולם את הנפש, הכסף והחירות, אבל ההמון זקוק לאויב ברור ומיידי כדי לפעול. "שיטה" הוא מושג מעורפל ומכליל מכדי לייצר איזשהו סנטימנט רגשי שמוליד פעולה קונקרטית. כאשר המילה "שיטה" מופיעה בשיח הפוליטי, האזרחים נכנסים למצב של פיהוק.

עד שהכל מתפוצץ. עד שהמבנה הדמוקרטי קורס. עד שהשיטה שבתוכה וממנה פועלים כל הזמן, מפסיקה לתפקד. כי לפני שמחליטים על מות הדמוקרטיה – זה הדחף המיידי מול ממשל פרלמנטרי שלא מצליח לעשות דבר – רצוי מאוד לבדוק את השיטה שבה מתקיים אותו משטר דמוקרטי שכשל.

ברוב המקרים, גם כאשר בוחרים בשיטה יחסית וגם כאשר נותנים למנצח את כל השלל – מחלקים את המדינה להרבה אזורי בחירה. זו הדרך הטבעית שבה בוחרים רוב אזרחי המדינות הדמוקרטיות את הנציגים

ההנחה כי דמוקרטיה היא סוג של משטר שבו האזרחים בוחרים במועדים קבועים את הנציגים שלהם, נכונה רק בחלקה. זה רק עונה על ה"מה זה". החלק החשוב באמת הוא "איך". איך האזרחים מבצעים את הפעולה הפשוטה הזאת, של בחירת הנציגים. באיזו שיטת בחירות פועלת אותה דמוקרטיה. ועל השאלה הזאת היו כבר הרבה מאוד מאבקים ומלחמות. כי השיטה, שיטת הבחירות, קובעת יותר מכל דבר אחר לא רק את מבנה השלטון, אלא מעצבת באופן כמעט מוחלט את החיים במדינה. השיטה קובעת הרבה יותר ממועמד כזה או אחר. השיטה היא כמעט הכל. ובישראל, כמעט מההתחלה, השיטה היא באמת האויב הגדול של כולנו.

המלחמות על שיטת הבחירות התנהלו – ועדיין מתנהלות – במדינות רבות. מה שהתחיל עם "המחוז הרקוב" באנגליה של המאה ה־18 – כאשר מספר הנציגים שכל מחוז שולח לפרלמנט לא השתנה גם כאשר במחוז אחד נותרו עשרה אנשים ובערי התעשייה החדשות כבר התגודדו מאות אלפים – ממשיך עכשיו כמעט בכל תוכנית אירוח של ביל מאהר. כל סנאטור או חבר קונגרס שמגיע אליו ממדינה קטנטונת כמו דלאוור או דקוטה הצפונית, נשאל: כמה אנשים אתם שם? פחות ממיליון, עונה נבחר הציבור. וכמה סנאטורים אתם שולחים לסנאט? שניים. כן, עונה מאהר, שהוא עצמו תושב קליפורניה, אנחנו כאן 40 מיליון, וגם אנחנו שולחים שני נציגים. בדיוק כמוכם. זה נראה לך הוגן?

המשחק הפוליטי בישראל הוא תמיד דרבי לוהט, אוהדים קנאים, אבל המשחקים מסתיימים בתיקו אפס. אף אחד לא מעוניין באמת לכבוש שערים

התשובות צפויות כמו השאלות. המבנה הפדרטיבי של ארה"ב, החוקה, האבות המייסדים. אבל בפועל, השיטה האמריקאית לא פוגעת רק בייצוג בסנאט, מבחינת הלימה בין מספר התושבים לנציגים – גם שיטת הבחירה המורכבת לנשיאות מביאה לא פעם לתוצאה שבה רוב הבוחרים הצביעו למועמד שמפסיד את אותה הנשיאות. זה קרה פעמיים ב־20 השנים האחרונות. אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר מג'ורג' וו. בוש. וזה קרה בבחירות האחרונות. כ־3 מיליון אנשים יותר הצביעו עבור הילרי קלינטון, אבל השיטה הביאה לאמריקאים, וגם לכורדים, את דונלד טראמפ.

אוהבים לומר כי אין שיטת בחירות מושלמת, כי לכל שיטה מעלות וחסרונות, בדיוק כמו הדמוקרטיה עצמה. אומרים כי שיטות הבחירות השונות הן תוצאה של תהליכים ותנאים ייחודיים לכל מדינה ומדינה. זה בוודאי נכון, אבל המון מדינות שינו את השיטה, וחלקן יותר מפעם אחת. מאז שנוסדה לפני 71 שנה, ישראל ניסתה לשנות רק פעם אחת, וב־1996 ו־1999 הצבענו בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה ואחד לכנסת (ועוד פעם רק לראשות הממשלה, ב־2001); עד שהתחרטה וחזרה בה.

המשפט האחרון עבר לכם בלי שהתעכבתם, מפני שהוא בנוי מניסוחים מקובלים בתקשורת, וגם באקדמיה, שהתעסקה בלי סוף עם שיטת הבחירות. זה משפט שקרי. ישראל לא החליטה דבר. איש לא שאל את האנשים. שינוי השיטה והחזרה ממנה היו עסקאות בין עסקנים פוליטיים, שניסו למקסם את כוח המפלגות הגדולות. ישראל מעולם לא עשתה דבר כדי לשנות את שיטת הבחירות שלה. כאשר העם התבקש להצביע עבור מפלגה שהניפה את הדגל הזה למרומי המצע וקמפיין הבחירות שלה, העם שמע את המילה "שיטה", פיהק, ונתן לרפ"י של בן־גוריון רק עשרה מנדטים ב־1965.

 

אלוהים של בן־גוריון

דוד בן־גוריון, מקים המדינה, איש הספר הפרגמטי, הסוציאליסט שהשליט כאן משטר ריכוזי כמעט סובייטי וסגנון חיים ספרטני שמקדש את הלאומיות – היה אדם מאמין. הוא באמת האמין באלוהים. הוא אומר זאת בקולו, בהקשרים שונים, ויותר מפעם אחת. אני מאמין באלוהים בכל ליבי, הוא אומר למראיין אחד, אין לי כלל ספק בקיום האלוהים. בהזדמנות אחרת הוא משיב למראיין שמנסה לעמת אותו בין ההצהרה שלו על טענת הציונים שתובעים זכות על הארץ מכוח קושאן היסטורי בן אלפי שנים וכמיהה לשוב שלא חדלה מעולם, ומתעלמים מהזכות האלוהית, המוענקת ליהודים מהתורה. בן־גוריון גם עוקף את המוקש וגם מתפוצץ עליו. כל מעשי האדם, הוא משיב בנחרצות, הם תוצאה של החלטה אלוהית. כולם.

הוא האמין באלוהים, לא קיים את מצוות הדת, אבל אולי האמונה הזאת מסבירה את רפיון המעשה שלו מול המפלגות הדתיות, עוד מימי המדינה הראשונים. בכנסת הראשונה, שנבחרה בינואר 1949 כ"אסיפה המכוננת" בימי מלחמת העצמאות, כלל לא היו נציגים של מפלגות דתיות. ובכל זאת, האסיפה הזאת, שהייתה אמורה להגיש חוקה תוך שישה חודשים, התחמקה מביצוע המשימה. הדתיים התנגדו לחוקה באופן מוחלט.

לבחירות לכנסת השנייה, ב־1951, הגיעו כבר מספר רשימות דתיות. שלוש נכנסו לכנסת, עם 13 מנדטים בלבד. אמנם בשלב הראשון הקואליציה של מפא"י הייתה תלויה בנציגים הדתיים, אבל אחרי שנה הוקמה באותה כנסת ממשלה חדשה יחד עם הציונים הכלליים ומפ"ם. לבן־גוריון היו 87 חברי כנסת בקואליציה, ויכולת לעשות כמעט כל מה שרצה. חוקה לא נכתבה. גם שינוי שיטת הבחירות, שבן־גוריון רצה כל הזמן, לא קרה, מפני שגם לזה הדתיים תמיד התנגדו. ובן־גוריון, שפירק ושבר את הפלמ"ח יחד עם לב אלפי הלוחמים שבגללם קמה המדינה, שהפגיז בלי חשש את אוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה, למרות שידע כי זה עלול להביא למלחמת אזרחים בעיצומה של מלחמת השחרור, התקפל בפני דרישות הדתיים. לא רק בעניין החוקה.

גם הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות ניתן אז. גם קללת הסטטוס קוו הוטלה עלינו. גם הכרזת הזרם האורתודוקסי כמייצג היחיד של היהדות. וגם קיבעון וקיפאון בשיטת הבחירות הפרימיטיבית, שאולי הייתה לה הצדקה בפעם הראשונה; למי יש זמן ואנרגיה להתעסק עם שיטות מורכבות כאשר הצבא נלחם בגליל ובנגב. הדתיים הפכו לילד המפונק של הפוליטיקה הישראלית בימיו של בן־גוריון, ובגללו. האיש העיקש איבד מולם את כל הקשיחות שלו. להם נענה, מהיום הראשון. אולי מפני שהאמין באלוהים.

אומרים כי שיטות הבחירות השונות הן תוצאה של תהליכים ותנאים ייחודיים לכל מדינה ומדינה. זה בוודאי נכון, אבל המון מדינות שינו את השיטה, וחלקן מספר פעמים. ישראל ניסתה לשנות רק פעם אחת

עכשיו, כאשר המערכת הפוליטית מרוכזת בבניית נרטיבים סותרים שיסבירו כי היריב אשם בבחירות השלישיות בתוך שנה אחת, שמאיימות לשתק את המדינה, רצוי ללכת מעט אחורה ולראות. כן, זה נתניהו שמתמרן את כל המערכת הפוליטית, זה ליברמן ששם אותו על צלב המטרה, אבל כמו מהיום הראשון של החיים המדיניים בישראל – מי שדופק את כל המערכת הם הנציגים של המפלגות הדתיות. בגללם אנחנו מחזיקים עדיין בשיטת הבחירות המפגרת ביותר בכל הדמוקרטיות בעולם. הן, המפלגות הדתיות, הן השיטה.

 

לבד בעולם

יש הרבה מאוד שיטות בחירה, אבל כולן מתמיינות לשני סוגים עיקריים: בחירות יחסיות ובחירות רוביות. כאן מתחיל הפיהוק. כל אדם שאינו עוסק בתחום מתחיל לחשוב מה בעצם אומר כל מושג, כמו שכל אחד מחשב את השעה בניו יורק לפני שהוא פשוט ניגש לשעון העולמי בנייד ורואה מי קודם, אנחנו או הם. אבל למרות ההגדרות האקדמיות, העניין די פשוט. בשיטת בחירות יחסית, המושבים בפרלמנט מתחלקים בין הרשימות השונות לפי מספר המצביעים שבחרו במפלגה מסוימת. 10% בחרו במפלגת הסוס הירוק. היא תקבל, בפרלמנט של 100 מושבים, עשרה נציגים. הדרך השנייה נקראת השיטה הרובית. הרוב מנצח, וזוכה בכל הקופה. אם מפלגת הסוס הירוק מקבלת 51% מכלל קולות המצביעים, או אפילו אם היא מקבלת 50% ועוד פתק אחד בלבד – היא המנצחת היחידה. היא זוכה ל־100 מושבים בפרלמנט.

זה הבסיס. מכאן נגזרות הרבה מאוד טכניקות ופרקטיקות שנועדו ליישם את אחת משתי השיטות האלה. חלק מהן מורכבות מאוד. אבל ברוב המקרים, גם כאשר בוחרים בשיטה יחסית וגם כאשר נותנים למנצח את כל השלל – מחלקים את המדינה להרבה אזורי בחירה. זו הדרך הטבעית שבה בוחרים רוב אזרחי המדינות הדמוקרטיות את הנציגים. יש מדינות שאוהבות ערבובים. חלק, בדרך כלל מחצית הנבחרים, מגיעים מהמחוזות, והמחצית השנייה נכנסת ברשימה ארצית. מתוך למעלה מ־150 משטרים דמוקרטיים, רק שבע מדינות מתייחסות אל הארץ כולה כאזור בחירה אחד, ומבין אלה, רק שתיים נחשבות לדמוקרטיות מלאות בסגנון המערבי. ישראל והולנד.

אבל גם בהולנד זה לא עד כדי כך פשוט כמו בישראל. שם מצביעים בשיטת "הפתק החצי פתוח". הבוחר מסמן בפתק של הרשימה שבחר מספר שמות של מועמדים הראויים בעיניו. בחירת נציגים בצורה כזאת נעשית במדינות רבות, וזו שיטת הפתק הפתוח. בהולנד זה רק חצי פתוח, מפני שהבוחר שם רשאי לא לסמן איש, ואז הרשימה תורכב לפי קביעת המפלגה. רק בישראל לבוחר אין אפילו חצי אפשרות לקבוע, במשהו, את הנציגים שלו בכנסת. ואפילו השפעה עקיפה כבר כמעט לא קיימת כאן. רק כשליש מחברי הכנסת נבחרו באמצעות פריימריז של חברי המפלגות.

ישראל משתמשת בשיטת הבחירות הפרימיטיבית ביותר בעולם. שינוי השיטה עשוי להציל את הדמוקרטיה, ואת המדינה עצמה, שתתקשה לשרוד אחרת. הבעיה היא שברגע זה אין אף אחד שיכול לעשות את זה

אם נבנה מדד שבודק את השפעת האזרחים על מבנה המפלגות והרכב הנציגים שלהם באמצעות שיטת הבחירות, ישראל תופסת, בלי שום מתחרים, את המקום האחרון בעולם. זו השיטה. השיטה הפשוטה. השיטה השוטה.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון נובמבר 2019 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook