fbpx

זו השיטה, טמבל // מאת יונתן שם־אור

זה לא רק המלכוד של נתניהו, אלה לא הגושים, זה אינו רק האיום העולמי על דמוקרטיות בכל מקום. לפני הכל, זו שיטת הבחירות והממשל בישראל. ואותה צריך לשנות – מיד

0

רוח שנות ה־60 לא נקברה מפני ששנות ה־70 טיפסו עליהן והגחיכו את כל בשורות וודסטוק. סערת הצעירים שביקשו לשנות את העולם, וקראו לא לבטוח בשום אדם מעל גיל 30, הייתה חיננית ורבת־משמעות. אבל הם לא הצליחו להסביר נגד מה, בעצם, הם יוצאים. דיברו אז על "השיטה" כאויב המין האנושי, כדמון שלוקח מכולם את הנפש, הכסף והחירות, אבל ההמון זקוק לאויב ברור ומיידי כדי לפעול. "שיטה" הוא מושג מעורפל ומכליל מכדי לייצר איזשהו סנטימנט רגשי שמוליד פעולה קונקרטית. כאשר המילה "שיטה" מופיעה בשיח הפוליטי, האזרחים נכנסים למצב של פיהוק.

עד שהכל מתפוצץ. עד שהמבנה הדמוקרטי קורס. עד שהשיטה שבתוכה וממנה פועלים כל הזמן, מפסיקה לתפקד. כי לפני שמחליטים על מות הדמוקרטיה – זה הדחף המיידי מול ממשל פרלמנטרי שלא מצליח לעשות דבר – רצוי מאוד לבדוק את השיטה שבה מתקיים אותו משטר דמוקרטי שכשל.

ברוב המקרים, גם כאשר בוחרים בשיטה יחסית וגם כאשר נותנים למנצח את כל השלל – מחלקים את המדינה להרבה אזורי בחירה. זו הדרך הטבעית שבה בוחרים רוב אזרחי המדינות הדמוקרטיות את הנציגים

ההנחה כי דמוקרטיה היא סוג של משטר שבו האזרחים בוחרים במועדים קבועים את הנציגים שלהם, נכונה רק בחלקה. זה רק עונה על ה"מה זה". החלק החשוב באמת הוא "איך". איך האזרחים מבצעים את הפעולה הפשוטה הזאת, של בחירת הנציגים. באיזו שיטת בחירות פועלת אותה דמוקרטיה. ועל השאלה הזאת היו כבר הרבה מאוד מאבקים ומלחמות. כי השיטה, שיטת הבחירות, קובעת יותר מכל דבר אחר לא רק את מבנה השלטון, אלא מעצבת באופן כמעט מוחלט את החיים במדינה. השיטה קובעת הרבה יותר ממועמד כזה או אחר. השיטה היא כמעט הכל. ובישראל, כמעט מההתחלה, השיטה היא באמת האויב הגדול של כולנו.

המלחמות על שיטת הבחירות התנהלו – ועדיין מתנהלות – במדינות רבות. מה שהתחיל עם "המחוז הרקוב" באנגליה של המאה ה־18 – כאשר מספר הנציגים שכל מחוז שולח לפרלמנט לא השתנה גם כאשר במחוז אחד נותרו עשרה אנשים ובערי התעשייה החדשות כבר התגודדו מאות אלפים – ממשיך עכשיו כמעט בכל תוכנית אירוח של ביל מאהר. כל סנאטור או חבר קונגרס שמגיע אליו ממדינה קטנטונת כמו דלאוור או דקוטה הצפונית, נשאל: כמה אנשים אתם שם? פחות ממיליון, עונה נבחר הציבור. וכמה סנאטורים אתם שולחים לסנאט? שניים. כן, עונה מאהר, שהוא עצמו תושב קליפורניה, אנחנו כאן 40 מיליון, וגם אנחנו שולחים שני נציגים. בדיוק כמוכם. זה נראה לך הוגן?

המשחק הפוליטי בישראל הוא תמיד דרבי לוהט, אוהדים קנאים, אבל המשחקים מסתיימים בתיקו אפס. אף אחד לא מעוניין באמת לכבוש שערים

התשובות צפויות כמו השאלות. המבנה הפדרטיבי של ארה"ב, החוקה, האבות המייסדים. אבל בפועל, השיטה האמריקאית לא פוגעת רק בייצוג בסנאט, מבחינת הלימה בין מספר התושבים לנציגים – גם שיטת הבחירה המורכבת לנשיאות מביאה לא פעם לתוצאה שבה רוב הבוחרים הצביעו למועמד שמפסיד את אותה הנשיאות. זה קרה פעמיים ב־20 השנים האחרונות. אל גור קיבל חצי מיליון קולות יותר מג'ורג' וו. בוש. וזה קרה בבחירות האחרונות. כ־3 מיליון אנשים יותר הצביעו עבור הילרי קלינטון, אבל השיטה הביאה לאמריקאים, וגם לכורדים, את דונלד טראמפ.

אוהבים לומר כי אין שיטת בחירות מושלמת, כי לכל שיטה מעלות וחסרונות, בדיוק כמו הדמוקרטיה עצמה. אומרים כי שיטות הבחירות השונות הן תוצאה של תהליכים ותנאים ייחודיים לכל מדינה ומדינה. זה בוודאי נכון, אבל המון מדינות שינו את השיטה, וחלקן יותר מפעם אחת. מאז שנוסדה לפני 71 שנה, ישראל ניסתה לשנות רק פעם אחת, וב־1996 ו־1999 הצבענו בשני פתקים, אחד לראשות הממשלה ואחד לכנסת (ועוד פעם רק לראשות הממשלה, ב־2001); עד שהתחרטה וחזרה בה.

המשפט האחרון עבר לכם בלי שהתעכבתם, מפני שהוא בנוי מניסוחים מקובלים בתקשורת, וגם באקדמיה, שהתעסקה בלי סוף עם שיטת הבחירות. זה משפט שקרי. ישראל לא החליטה דבר. איש לא שאל את האנשים. שינוי השיטה והחזרה ממנה היו עסקאות בין עסקנים פוליטיים, שניסו למקסם את כוח המפלגות הגדולות. ישראל מעולם לא עשתה דבר כדי לשנות את שיטת הבחירות שלה. כאשר העם התבקש להצביע עבור מפלגה שהניפה את הדגל הזה למרומי המצע וקמפיין הבחירות שלה, העם שמע את המילה "שיטה", פיהק, ונתן לרפ"י של בן־גוריון רק עשרה מנדטים ב־1965.

 

אלוהים של בן־גוריון

דוד בן־גוריון, מקים המדינה, איש הספר הפרגמטי, הסוציאליסט שהשליט כאן משטר ריכוזי כמעט סובייטי וסגנון חיים ספרטני שמקדש את הלאומיות – היה אדם מאמין. הוא באמת האמין באלוהים. הוא אומר זאת בקולו, בהקשרים שונים, ויותר מפעם אחת. אני מאמין באלוהים בכל ליבי, הוא אומר למראיין אחד, אין לי כלל ספק בקיום האלוהים. בהזדמנות אחרת הוא משיב למראיין שמנסה לעמת אותו בין ההצהרה שלו על טענת הציונים שתובעים זכות על הארץ מכוח קושאן היסטורי בן אלפי שנים וכמיהה לשוב שלא חדלה מעולם, ומתעלמים מהזכות האלוהית, המוענקת ליהודים מהתורה. בן־גוריון גם עוקף את המוקש וגם מתפוצץ עליו. כל מעשי האדם, הוא משיב בנחרצות, הם תוצאה של החלטה אלוהית. כולם.

הוא האמין באלוהים, לא קיים את מצוות הדת, אבל אולי האמונה הזאת מסבירה את רפיון המעשה שלו מול המפלגות הדתיות, עוד מימי המדינה הראשונים. בכנסת הראשונה, שנבחרה בינואר 1949 כ"אסיפה המכוננת" בימי מלחמת העצמאות, כלל לא היו נציגים של מפלגות דתיות. ובכל זאת, האסיפה הזאת, שהייתה אמורה להגיש חוקה תוך שישה חודשים, התחמקה מביצוע המשימה. הדתיים התנגדו לחוקה באופן מוחלט.

לבחירות לכנסת השנייה, ב־1951, הגיעו כבר מספר רשימות דתיות. שלוש נכנסו לכנסת, עם 13 מנדטים בלבד. אמנם בשלב הראשון הקואליציה של מפא"י הייתה תלויה בנציגים הדתיים, אבל אחרי שנה הוקמה באותה כנסת ממשלה חדשה יחד עם הציונים הכלליים ומפ"ם. לבן־גוריון היו 87 חברי כנסת בקואליציה, ויכולת לעשות כמעט כל מה שרצה. חוקה לא נכתבה. גם שינוי שיטת הבחירות, שבן־גוריון רצה כל הזמן, לא קרה, מפני שגם לזה הדתיים תמיד התנגדו. ובן־גוריון, שפירק ושבר את הפלמ"ח יחד עם לב אלפי הלוחמים שבגללם קמה המדינה, שהפגיז בלי חשש את אוניית הנשק של האצ"ל, אלטלנה, למרות שידע כי זה עלול להביא למלחמת אזרחים בעיצומה של מלחמת השחרור, התקפל בפני דרישות הדתיים. לא רק בעניין החוקה.

גם הפטור מגיוס לתלמידי ישיבות ניתן אז. גם קללת הסטטוס קוו הוטלה עלינו. גם הכרזת הזרם האורתודוקסי כמייצג היחיד של היהדות. וגם קיבעון וקיפאון בשיטת הבחירות הפרימיטיבית, שאולי הייתה לה הצדקה בפעם הראשונה; למי יש זמן ואנרגיה להתעסק עם שיטות מורכבות כאשר הצבא נלחם בגליל ובנגב. הדתיים הפכו לילד המפונק של הפוליטיקה הישראלית בימיו של בן־גוריון, ובגללו. האיש העיקש איבד מולם את כל הקשיחות שלו. להם נענה, מהיום הראשון. אולי מפני שהאמין באלוהים.

אומרים כי שיטות הבחירות השונות הן תוצאה של תהליכים ותנאים ייחודיים לכל מדינה ומדינה. זה בוודאי נכון, אבל המון מדינות שינו את השיטה, וחלקן מספר פעמים. ישראל ניסתה לשנות רק פעם אחת

עכשיו, כאשר המערכת הפוליטית מרוכזת בבניית נרטיבים סותרים שיסבירו כי היריב אשם בבחירות השלישיות בתוך שנה אחת, שמאיימות לשתק את המדינה, רצוי ללכת מעט אחורה ולראות. כן, זה נתניהו שמתמרן את כל המערכת הפוליטית, זה ליברמן ששם אותו על צלב המטרה, אבל כמו מהיום הראשון של החיים המדיניים בישראל – מי שדופק את כל המערכת הם הנציגים של המפלגות הדתיות. בגללם אנחנו מחזיקים עדיין בשיטת הבחירות המפגרת ביותר בכל הדמוקרטיות בעולם. הן, המפלגות הדתיות, הן השיטה.

 

לבד בעולם

יש הרבה מאוד שיטות בחירה, אבל כולן מתמיינות לשני סוגים עיקריים: בחירות יחסיות ובחירות רוביות. כאן מתחיל הפיהוק. כל אדם שאינו עוסק בתחום מתחיל לחשוב מה בעצם אומר כל מושג, כמו שכל אחד מחשב את השעה בניו יורק לפני שהוא פשוט ניגש לשעון העולמי בנייד ורואה מי קודם, אנחנו או הם. אבל למרות ההגדרות האקדמיות, העניין די פשוט. בשיטת בחירות יחסית, המושבים בפרלמנט מתחלקים בין הרשימות השונות לפי מספר המצביעים שבחרו במפלגה מסוימת. 10% בחרו במפלגת הסוס הירוק. היא תקבל, בפרלמנט של 100 מושבים, עשרה נציגים. הדרך השנייה נקראת השיטה הרובית. הרוב מנצח, וזוכה בכל הקופה. אם מפלגת הסוס הירוק מקבלת 51% מכלל קולות המצביעים, או אפילו אם היא מקבלת 50% ועוד פתק אחד בלבד – היא המנצחת היחידה. היא זוכה ל־100 מושבים בפרלמנט.

זה הבסיס. מכאן נגזרות הרבה מאוד טכניקות ופרקטיקות שנועדו ליישם את אחת משתי השיטות האלה. חלק מהן מורכבות מאוד. אבל ברוב המקרים, גם כאשר בוחרים בשיטה יחסית וגם כאשר נותנים למנצח את כל השלל – מחלקים את המדינה להרבה אזורי בחירה. זו הדרך הטבעית שבה בוחרים רוב אזרחי המדינות הדמוקרטיות את הנציגים. יש מדינות שאוהבות ערבובים. חלק, בדרך כלל מחצית הנבחרים, מגיעים מהמחוזות, והמחצית השנייה נכנסת ברשימה ארצית. מתוך למעלה מ־150 משטרים דמוקרטיים, רק שבע מדינות מתייחסות אל הארץ כולה כאזור בחירה אחד, ומבין אלה, רק שתיים נחשבות לדמוקרטיות מלאות בסגנון המערבי. ישראל והולנד.

אבל גם בהולנד זה לא עד כדי כך פשוט כמו בישראל. שם מצביעים בשיטת "הפתק החצי פתוח". הבוחר מסמן בפתק של הרשימה שבחר מספר שמות של מועמדים הראויים בעיניו. בחירת נציגים בצורה כזאת נעשית במדינות רבות, וזו שיטת הפתק הפתוח. בהולנד זה רק חצי פתוח, מפני שהבוחר שם רשאי לא לסמן איש, ואז הרשימה תורכב לפי קביעת המפלגה. רק בישראל לבוחר אין אפילו חצי אפשרות לקבוע, במשהו, את הנציגים שלו בכנסת. ואפילו השפעה עקיפה כבר כמעט לא קיימת כאן. רק כשליש מחברי הכנסת נבחרו באמצעות פריימריז של חברי המפלגות.

ישראל משתמשת בשיטת הבחירות הפרימיטיבית ביותר בעולם. שינוי השיטה עשוי להציל את הדמוקרטיה, ואת המדינה עצמה, שתתקשה לשרוד אחרת. הבעיה היא שברגע זה אין אף אחד שיכול לעשות את זה

אם נבנה מדד שבודק את השפעת האזרחים על מבנה המפלגות והרכב הנציגים שלהם באמצעות שיטת הבחירות, ישראל תופסת, בלי שום מתחרים, את המקום האחרון בעולם. זו השיטה. השיטה הפשוטה. השיטה השוטה.

מי מכיר את רם שפע?

אם ישראל הייתה מחולקת ל־120 אזורי בחירה שכל אחד מהם היה שולח נציג אחד לכנסת, רם שפע (34) ממפלגת כחול לבן היה זקוק ל־20 אלף איש שיצביעו עבורו כדי לגבור על שאר היריבים במחוז הבחירה שלו. חלוקה סכמטית של 4.5 מיליון הקולות הכשרים בבחירות האחרונות מייצרת 120 אזורי בחירה של כ־40 אלף איש בכל אזור. אבל שפע נכנס לכנסת רק כי בני גנץ החליט להציב אותו במקום ה־29 של המפלגה.

לו היו כאן בחירות אזוריות ורוביות, הוא היה זקוק למחצית וקצת ממספר הקולות במחוז שלו כדי להגיע לפרלמנט. בתור פוליטיקאי מיומן – הוא עסקן סטודנטים זה שנים ואפילו כיהן כיו"ר ההתאחדות הארצית – יש להניח שהיה חורש את האזור שלו, טוחן את הראש לכל אחד, ובסוף הקמפיין כולם שם היו מכירים אותו. אבל ממש לא בטוח שהיה נבחר. מי מכיר אותו בכלל?

יש לו רק 4,000 עוקבים בדף הפייסבוק, וקשה להאמין כי אפילו הצ'ייסר היודע־כל בכאן 11 היה יודע מיהו. הנבחר הישראלי מנותק מהבוחרים שלו. הוא לא תלוי בהם. הוא קשוב לבוסים המפלגתיים, אלה שקובעים את גורלו הפוליטי, לא לציבור שהוא היה אמור לייצג.

המפלגות נדחפות לעסוק בנושאים שאמורים לעניין את כולם. עניינים תיאורטיים. יהודים או ישראלים, דת ומסורת, היחס לערבים, כאלה. נושאים טעונים, שמעוררים הרבה רגשות, אבל מייצרים כמעט אפס מהלכי אמת

בשיטה הישראלית, שבה כולנו אזור אחד גדול, השיח הפוליטי מקבל צורה ייחודית והרסנית. כדי להבין את מלוא המשמעות אפשר לראות מה קורה כאן בבחירות לעיריות. אלה נערכות בשני פתקים, אחד לראשות העיר ואחד למועצה, והשיח הוא על נושאי חיים אמיתיים שבהם ראש עיר אמור לטפל. גנים, כבישים, פארקים, בינוי, איכות סביבה. כך, דב חנין הקומוניסט, חבר חד"ש, הגיע להישג גדול מול רון חולדאי כאשר התמודד מולו. לבוחרים ממש לא אכפת מה חנין חושב על הסכסוך הישראלי־ערבי, או על המבנה המועדף בעיניו של המשק והכלכלה. אוהבים את היושר שלו ומתחברים לתפיסות האורבניות שהציג. מעטים מאוד מבין אלה שבחרו בו לראשות העיר, הלכו אחריו גם בבחירות הארציות.

מכיוון שכולנו אזור אחד, ומפני שהבחירות הן יחסיות, המפלגות נדחפות לעסוק, באופן טבעי, בנושאים שאמורים לעניין את כולם. ואלה, בדיוק כמו היחס לכוכבי הריאליטי והכדורגל, עניינים תיאורטיים, לא קונקרטיים. יהודים או ישראלים, דת ומסורת, מזרחים־אשכנזים, היחס לערבים, כאלה. נושאים טעונים, שמעוררים הרבה מאוד רגשות, אבל מייצרים כמעט אפס מהלכי אמת. אבל הם גורמים לפילוג ושנאת חינם. חינם, מפני שאין כמעט תוצאה לדעה זו או אחרת. קרב בין אוהדי כדורגל שלעולם לא משפיע על תוצאת המשחק.

פוליטיקאים מתים על השיטה היחסית. זהו אזור מחיה רקבובי, שבו עסקנים מטפסים למעלה על ריר החנופה שהם מפרישים, בהנמכת קומה והשפלת הרוח מול אלה שקובעים את הגורל שלהם. גם במפלגות הפריימריז המועטות שנותרו כאן, הנבחר מחויב לאיש מהסניף שהצביע עבורו או לחבר המרכז העוצמתי, ולא לבוחר ששם את הפתק של המפלגה. והם משלמים, הנבחרים. אם לא במשרה אז בפתיחת דלת, אם לא בסידור השירות הצבאי לבן הדוד אז בהגעה כקישוט לבר־מצווה. וזה במפלגות הכמו־דמוקרטיות. בשאר המפלגות, ברובן, הנבחרים פטורים מהמטלות האלה, והם יכולים להתמסר לליקוק כנוע למנהיג המפלגה שהביא אותם, ויכול להעיף אותם מהחיים הפוליטיים בציוץ אחד בטוויטר.

 

תיקו אפס

השיטה היחסית לא רק מנתקת את הבוחרים מהנבחרים שלהם. היא בונה ממשלות חלשות. לא משנה מאיזה צד הגיעו. הסיבה היא חוק הבורסה. השווי נקבע לפי תחזית ביצועי העתיד. והעתיד, בפוליטיקה, הוא לעולם הבחירות הבאות.

מצדדי השיטה היחסית אוהבים לומר שהיא מעניקה ייצוג למיעוטים חלשים ומוחלשים בחברה, שלא מרוכזים במקום אחד, כפי שהשיטה האזורית מחייבת. הדתיים. המתנחלים. ההתיישבות העובדת, שבימי שלטון המערך שלחה לכנסת הרבה מאוד נציגים, שרק כך היו יכולים להגיע לשם. גמלאים. ערבים. קומוניסטים. כל הקבוצות האלה היו נפגעות מאוד משיטת בחירות אזורית. מגיני השיטה היחסית הקיימת בישראל אומרים שהיא מעניקה ייצוג הוגן לנשים, כזה שלא ניתן להשגה בשיטה רובית. אבל זה טיעון כוזב. בארה"ב האזורית, כמו בישראל היחסית, אחוז הנשים בבית המחוקקים כמעט זהה, כ־25%, נמוך מאוד ביחס למערב, עם 40%, 50%, ואפילו יותר בחלק ממדינות סקנדינביה. ייצוג נשים הוא תוצאה של מצב השוויון שלהן במדינה, שוויון ממשי ותודעתי, בשכר ובחברה, ולאו דווקא בשיטה שבה בוחרים בהן.

התוצאה המיידית של שיטת הבחירות היחסית באזור ארצי אחד נראתה כבר בבחירות הראשונות אחרי קום המדינה. כדי להקים ממשלה מוכרחים להקים קואליציה. ומכיוון שכל פעולה קיצונית עלולה גם לפורר מיד את הממשלה וגם לפגוע במפלגה המפוררת בבחירות הבאות, תמיד הלכו כאן עקב בצד אגודל. שינויים בוצעו רק כאשר לא הייתה שום ברירה אחרת. המשחק הפוליטי בישראל הוא תמיד דרבי לוהט, אוהדים קנאים, אבל המשחקים מסתיימים בתיקו אפס. אף אחד לא מעוניין באמת לכבוש שערים. לך תדע מה זה יעשה לנו בבחירות הבאות. לך תעשה כאן היום נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת, הסכם שלום, קביעת גבול או סיפוח – ותחפש את השותפים לקואליציה שלך בבחירות הבאות, שתכף יגיעו. השיטה לא מאפשרת שינוי. לפחות יש להם פייסבוק וטוויטר, יש איפה לשפוך את הרעל ולהוציא קיטור ועצבים.

גיבורות השיטה היחסית, אלה שיכולות להתקיים רק בתוכה, הן תמיד מפלגות קטנות ורבות־עוצמה. הכוח שלהן מייצר וקטור עוצמתי בהרבה מגודלן, וגם כאשר אינן מושכות את הסירה לכיוון שלהן – הן מונעות הפלגה בנתיב אחר, שבו הרוב מעוניין, וגם דואגות מאוד לקבלת נתחים גדולים במיוחד מהקופה הציבורית, שזה, למי ששכח, לב העניין של כל שיטה פוליטית. לוקחים כסף מכל האזרחים, ומחלקים אותו מחדש לכל מיני צרכים.

בכנסת הראשונה כלל לא היו נציגים של מפלגות דתיות. ובכל זאת, האסיפה הזאת, שהייתה אמורה להגיש חוקה תוך שישה חודשים, התחמקה מביצוע המשימה. הדתיים התנגדו לחוקה באופן מוחלט

מנהיגי המפלגות הגדולות בישראל, שמאסו בסחטנות הלא נגמרת הזאת, התכנסו במושב החכמים של חלם והחליטו כי הפתרון איננו שינוי שיטת הבחירות היחסית, שרק מיטיבה איתם, אלא העלאת אחוז החסימה מעת לעת, שתמנע מכל קבוצה זעירה יכולות מיקוח אדירות.

התוצאה הייתה הרסנית. הסיעות הזעירות התאגדו למפלגות קטנות. לפני שהתאחדו המפלגות הדתיות, הערביות ומפלגות הימין, הן מנו כעשר רשימות שונות. בגלל אימת אחוז החסימה הן הפכו לארבע בלבד. מי הפסיד? הגדולות. כדי להרכיב קואליציה מספיק, לפעמים, כמו שגנץ ונתניהו נוכחים לדעת, בעוד מפלגה אחת קטנטונת. לו היו מפורדות, אפשר היה לשחק ביניהן. זו באה, השנייה לא. עכשיו, כשהן יחד, זה כבר אבוד. הניסיון לשמר את השיטה היחסית תוך תיקון הפגעים שהיא יוצרת, הוליד בעיה גדולה עוד יותר. עכשיו אפילו קואליציה חדלת כוח כבר לא ניתן להקים.

משותקות ככל שהן, הממשלה לעומת הכנסת היא כמו גוליבר והצל שלו. המבנה הקלאסי של שלטון דמוקרטי הצועד על שלוש רגליים שוות כוח, מדדה כאן על רגל וחצי בלבד. הרשות המחוקקת, הכנסת, היא רק עוד גוף הוצאה לפועל של הרשות המבצעת, הממשלה. חברי הכנסת, שממילא לא מחויבים לשום ציבור בוחרים ספציפי, יכולים לחוקק רק מה שעבר את ועדת השרים לחקיקה. מה שהממשלה מאשרת. לא פלא שבמצב כזה הרשות השופטת לוקחת על עצמה את תפקיד המחוקק, בעיקר בנושאים הקשורים בזכויות הפרט והאדם. פסיקת העליון זהה בעוצמתה לחוק הכנסת, ומחייבת יותר ממנו. פסיקה יכולה לבטל חוק, אבל באין פסקת התגברות, מהלך הפוך לא קיים.

הכנסת הישראלית, הגוף שאמור לייצג את האינטרס של האזרחים, לא את דעות הפייסבוק שלהם – לא יכול לעשות את זה בשיטה הקיימת. עוד קדנציה אחת של הימין, וגם המגן האחרון של זכויות האזרח היה מחוסל כאן. כך נראית עכשיו הדמוקרטיה ברוסיה. גם שם יש בחירות. גם שם השיטה יחסית. גם שם כל הארץ הענקית הזאת, הגדולה בתבל, 17 מיליון קילומטרים רבועים, יותר מפי 800 מישראל, היא אזור בחירה אחד. ושם בית המשפט תופס בחורה ישראלית ותוקע אותה לשנים בכלא כקלף מיקוח, עבור השלטון שרוצה כי ישראל לא תסגיר לאמריקה עבריין מחשבים שתפסה. הרשות הרביעית, זו שאיש לא מינה אבל היא קיימת, התקשורת החופשית, לא קיימת ברוסיה. גם כאן היא נעלמת ומתאדה, כמו ים המלח שהשלטון מסר לטייקונים. זו השיטה היחסית.

 

ניידים, נייחים ונחנחים

דמוקרטיה, בכל שיטה שהיא, איננה פשוטה. היא דבר חדש על הפלנטה. רוב ההיסטוריה האנושית התנהלה במבנים שלטוניים שונים לגמרי. היא התחילה ללבלב בסוף המאה ה־18 רק אחרי שתי המהפכות הגדולות, הצרפתית והאמריקאית, בקצבים שונים ובמקומות שונים בעולם. חירויות האזרח שהושגו נקנו בדם, בזיעה, בבתי כלא, בשנות חיים של מאבקים מתישים וסוחטים. הדמוקרטיה, כמו כל מבנה חברתי לא טבעי, מצויה בסכנה מתמדת, בכל מקום שבו היא נמצאת. הדחפים לחיסולה, או לפחות לצמצומה, פועלים עליה כל הזמן. מימין ומשמאל. כל משבר שמתרחש מציב אותה על צלב המטרה. מלחמה, קריסה כלכלית, משברי זהות, גלי הגירה, שינויי אקלים. בעיה קשה, אומר האינסטינקט, מחייבת פתרון נמרץ, כזה שמשיגים בכפייה, בהוראה אחת מלמעלה, לא בדיוני פרלמנטים.

הדמוקרטיות רועדות עכשיו במקומות רבים בעולם, מסיבות שונות ודומות. גורמים לא דמוקרטיים מנצלים את המשברים ומשתמשים במערכת הדמוקרטית כדי להשיג את הכוח שיוכל לחסל אותם. הדוגמה של היטלר, שבאמת הגיע לשלטון רק בסיועה של השיטה היחסית, שאיפשרה למפלגה הקטנה שלו דריסת רגל ברייכסטאג, היא דוגמה מוקצנת וברורה. המטורף עם השפם תמיד דיבר אמת. אומרים לי, הוא צווח במערכת הבחירות שלו, שאני מתכוון לחסל את הדמוקרטיה כאשר אגיע לשלטון – והם צודקים. אני אחסל את כל המפלגות האחרות.

השיטה האמריקאית לא פוגעת רק בייצוג בסנאט, מבחינת הלימה בין מספר התושבים לנציגים. גם שיטת הבחירה לנשיאות מביאה לא פעם לתוצאה שבה רוב הבוחרים הצביעו למועמד שמפסיד למעשה

כוחות העזר במלחמה נגד הדמוקרטיה הם אינטלקטואלים מהימין. לא במקרה הם נסמכים על הטיעון שהקשבה לרצון העם הוא הביטוי העליון שלה; ומה לעשות שהעם, הם אומרים, איננו האליטה. ככה זה דמוקרטיה, לא? הנציג הישראלי של התיאוריה המיובאת מארה"ב, גדי טאוב, מדברר לשוק המקומי את עקרון הניידים והנייחים. יש בעולם אליטה קטנה של אנשים שיכולים לזוז ולחיות בכל מקום, בגלל הון תרבותי, פיננסי ומקצועי, אלה הניידים. ויש את כל השאר, נייחי האומות, אלה שתקועים במקום שלהם מאחורי חומת שפה, עוני ומקצוע שאין לו שום תמריץ יצוא. המאבק, הם טוענים, הוא בין הניידים לנייחים. אליטות לא פטריוטיות, אלה שהעולם כולו הוא ביתן, והן נלחמות למשל בחקלאים המקומיים שמבראים יערות כדי לייצר מזון, בשם "הגנה על כדור הארץ".

זו תיאוריית הבל, ולא רק מפני שהיא בנויה על אדני שקר פשוט. הניידים הגדולים בכדור הארץ הם תמיד הנרדפים, העניים, נטולי השפה והמקצוע, הפליטים שמגיעים כדי לשרת את המקומיים בארצות אחרות ולעבוד עבורם במלאכות הפחותות, המלוכלכות והפחות מתגמלות מכולן, רק כדי לחיות ולהעניק סיכוי לדור הבא. דווקא אותו מעמד המכונה "אליטות", די כבול למקום שלו. עורכי דין, מורים, עיתונאים, רוב רובו של מעמד הביניים יכול להתפרנס ולחיות רק במקום שלו. רק חלק קטן מהמדענים, הרופאים, ההייטקיסטים ואפילו אנשי העסקים יכולים באמת לפעול במקומות שונים בעולם.

אבל החטא הממשי בקידום התזה הוא בקעקוע נוסף של חומות הדמוקרטיה הרופפות ממילא. עוד דחיפה אחת, והכל נופל. והם דוחפים. ניידים ונייחים שהומצאו בראשם של נחנחים, חנונים חנפנים המסתפחים אל כוחות ההרס, אל הימין החזק שמנצל את תקופות השבר, כדי להימלט מחומות הדמוקרטיה וזכויות האזרח שכל כך מפריעות לו לחיות.

 

לדפוק את השיטה

אין תרופה אחת לכל מכאובי הדמוקרטיה בכל המקומות בעולם. מול הטענה כי המערכת הפוליטית בישראל מתמוטטת בגלל השיטה, אפשר להביא מיד דוגמאות של מדינות אחרות המצויות במצב משברי דומה שבהן קיימת שיטת בחירות שונה משלנו. רבות ממדינות מערב אירופה לא מצליחות לייצב עכשיו ממשלים מתפקדים. בספרד נערכות בחירות כל שנה. בריטניה, שבה השיטה היא אזורית רובית, כלומר בכל אזור מנצח רק זה שזכה ברוב הקולות שם, לא מסוגלת להוציא לפועל את הברקזיט, שהעם החליט עליו במשאל. ההחלפה של דיוויד קמרון בתרזה מיי, ושלה בבוריס ג'ונסון, לא נראית כמועילה, אבל גם במפלגת האופוזיציה, הלייבור, אין מישהו שמסוגל לנצח בבחירות. בריטניה מצויה במצב פוליטי כאוטי, עם פרלמנט דו־מפלגתי שלא מסוגל לגבש רוב לשום הצעת פירוד מהאיחוד.

אם נבנה מדד שבודק את השפעת האזרחים על מבנה המפלגות והרכב הנציגים שלהם באמצעות שיטת הבחירות, ישראל תופסת, בלי שום מתחרים, את המקום האחרון בעולם. זו השיטה. השיטה השוטה

אלא שכאן בישראל מדובר במצב שונה. המדענים שעוסקים ברפואה ויתרו מזמן על מציאת זריקת הפלא שמחסלת את כל התחלואים. גם בלי להיכנס אל הטיפולים השונים הנדרשים למחלות אוטו־אימוניות, אפילו לשפעת יש הרבה מאוד מופעים, שמחייבים טיפולים שונים. סרטן הערמונית איננו סרטן הדם, ושפעת זיקה היא לא שפעת אסייתית. כשם שחולים שונים זקוקים לטיפולים שונים, כך גם דמוקרטיות. הכל בהתאם לחולי, ובהתאמה לגוף החולה. הכל לפי הדמוקרטיה, העם, המדינה, המשבר, והטיפול שבא בחשבון.

ישראל, כאמור, משתמשת בשיטת הבחירות הפרימיטיבית ביותר בעולם. ברור כי שינוי השיטה עשוי להביא מזור לחלק גדול מהחולי. זה ממש הפתרון המתבקש, הראשוני והיעיל ביותר בדרך להחלמה. שינוי השיטה עשוי להציל את הדמוקרטיה, ואת המדינה עצמה, שתתקשה לשרוד בדרך אחרת. הבעיה היא שברגע זה אין אף אחד שיכול לעשות את זה.

המפלגות, מאגר של עסקנים פוליטיים מזן מסוים שלמד לחיות רק במי האפסיים של השיטה היחסית, זו שמנתקת אותו מהציבור, לא ילכו לשם, מפני שכך יחוסלו. הדגל הרעיוני של שינוי השיטה מאופסן במחסנים. אבל זו דווקא הזדמנות. בישראל זו הזדמנות של השמאל. במערב, ובעיקר בארה"ב, הכוחות הליברליים עוסקים בהבלים של שיח זכויות ותקינות פוליטית, נושאים שלא יכולים לגייס המונים, ולכן עקרים לגמרי. השמאל בישראל שאימץ, מתוך רפלקס, את אותו מערך ערכים, התרסק בדיוק בשל הסיבה הזאת. אבל הנה, מונח כאן דגל קונקרטי. שינוי שיטת הבחירות. זו לא החזרת הכוח לידי האזרח. הכוח הזה מעולם לא ניתן לו בישראל. זו הפעם הראשונה שבה יקבל את הכוח.

הכנסת, הגוף שאמור לייצג את האינטרס של האזרחים, לא את דעות הפייסבוק שלהם – לא יכול לעשות את זה בשיטה הקיימת. עוד קדנציה אחת של הימין, וגם המגן האחרון של זכויות האזרח היה מחוסל כאן

כדי להוביל קרב פוליטי מוצלח יש צורך בשלושה דברים. אויב, דגל ומנהיג. הנה האויב. שיטת הבחירות. הנה הדגל. שיטה אזורית רובית. עכשיו צריך רק מנהיג שיקום ויוביל – ובישראל, כידוע, בכל קבוצה של שניים יש שלושה מאלה. בדיוק כמו בשנות ה־60, צריך לצאת החוצה ולהרים את הדגל. ריסוק שיטת הבחירות המפגרת הזאת והחלפתה בטובה ממנה, ישנו כאן את המציאות. יותר מאיזושהי קואליציה לרגע שאולי תקום כאן בסוף ותנציח, כמו תמיד, את מצב הקיפאון הנורא שבו כולנו לכודים.

הגיע הזמן לדפוק את השיטה.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook