fbpx

זהותו הדתית של המרחב הצה"לי // גרשון הכהן על השנה של ההדתה

0

 

נוכחותם של חובשי כיפה בצה"ל בשורות הלוחמים ובשדרת הפיקוד אכן הפכה בעשורים האחרונים לתופעה בולטת ובעלת השפעה ניכרת על האווירה ביחידות. אולם ההתנגדות לנוכחותן הגוברת של הכיפות אינה המניע למאבק בהדתה, כמו החשש מאובדן אופיו של הצבא כמרחב ציבורי ממלכתי. לשיטתם הליברלית, מרחב ממלכתי פירושו מרחב חילוני, או לכל הפחות ניטרלי מתוכני דת. ביטוי פומבי לתכנים "יהודיים דתיים" בשיח צבאי "מקצועי" רב־תרבותי, נחשב להפרת כללים. כאן תמצית ההסבר לגל הביקורת שחולל הדף הקרבי של מח"ט גבעתי עופר וינטר, ב'צוק איתן', קיץ 2014. פרופ' יגיל לוי, בספרו 'המפקד האליון', היטיב למקד את גורמי התרעומת. הוא השווה בין שני חובשי כיפה שפיקדו על חטיבות חוד בלחימה: אל"מ עופר וינטר ומח"ט הצנחנים אל"מ אליעזר טולדנו. מחד, וינטר כחובש כיפה שמביא את אלוהיו לעבודתו המקצועית, מאידך טולדנו, כחובש כיפה המשמר את ההפרדה הנכונה בין זהותו הדתית לבין זהותו המקצועית. את וינטר מפרש לוי כ"ניסיון להעניק משמעות דתית למשימה צבאית (…) ובניסיון להנחיל משמעות זו לכלל החיילים". ואילו טולדנו מוצג כמופת: "נתן לפעולה משמעות רחבה של הגנה על חיי האזרחים, משמעות שאינה דתית, והולמת את משמעותו של הצבא כמוסד מדינתי".

לוי מסכם את ההבדל ביניהם: "ההבחנה בין קצין שהדת מעצבת את זהותו המקצועית, לבין קצין שהוא חובש כיפה, אבל לדת תפקיד משני בעיצוב זהותו המקצועית" (עמוד 157).

בהחלט אפשרי שההבחנה ביניהם אינה מובהקת ומתמצה בסך הכל בכך שטולדנו, בניגוד לוינטר, היה מספיק רגיש וזהיר ביחס לקוד הביקורתי של לוי וחבריו. אולם ראוי להכיר כי עצם ההבחנה של לוי נכונה ומהותית: יותר משמדובר בהבחנה בין קצינים חובשי כיפה לקצינים חילונים, מדובר בהבחנה בין קצינים, או משרתי ציבור, הבאים לעבודת יומם עם אלוהיהם, לבין אלה המשכילים לכאורה להשאיר את אלוהיהם ואמונתם במרחב הפרטי או בבית הכנסת. ביקורתם של לוי וחבריו מצייתת כאן לאמות המידה שנעשו מקובלות מאז המהפכה הצרפתית, בדרישה ממשרת ציבור לקיים הפרדה קפדנית בין מומחיותו המקצועית לבין דתו ואמונתו, אחרת ייחשד בניגוד עניינים ובנאמנות כפולה. ואמנם, מאז האמנציפציה במערב אירופה, גם יהודים דתיים היטיבו להסתגל לדרישה זו. לכן חובשי כיפה רבים הסכימו עם ביקורתו של לוי על הפרת הכללים של וינטר.

מעניין לגלות שדווקא בן־גוריון, שממש לא חבש כיפה, הביא לעבודתו הציבורית־ממלכתית את מלוא אמונתו היהודית. לדוגמה: בעיצומה של מלחמת העצמאות, אפריל 1948, בנאום לוועד הפועל הציוני, הסביר את שיקוליו למיקוד מאמץ הלחימה העיקרי בירושלים: "השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם, אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל" ('בהילחם עם', עמ' 91).

בן־גוריון, כמנהיג יהודי, העז לחבר יחד ארבעה ממדים: הלאומי, הדתי, הצבאי והפוליטי. ייתכן כי היום היה מוקע, יחד עם וינטר, כמחולל הדתה. אם זו נקודת המוצא לדיון, ראוי לצטט את הסוציולוג הצרפתי ברונו לאטור, שאמר: "מעולם לא היינו מודרנים".

צילום: דובר צה"ל

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019