fbpx

השעה הגורלית של בריסל // הטור של אלעד שמחיוף

0

אירופה היא יבשת שבעת קרבות. כבר אלפי שנים גורלה מתעצב באוויר, בים וביבשה. במפגשי חניתות, ספינות מפרש ומטוסי קרב. בעשרות השנים האחרונות, לעומת זאת, זירת הקרב היא אחרת. הקרב הזה מתנהל ברחובות בבריטניה, בקלפיות באיטליה, בעצרות המקומיות בגרמניה, בהפגנות ביוון; וגם במסדרונות המעוצבים של הפרלמנט האירופי בשטרסבורג ובבריסל.

זהו קרב דרמטי, על עתידה המשותף של היבשת המאוחדת ועל עתידן של כל המדינות המרכיבות את האיחוד בנפרד. זה קרב בין גורמים שרוצים לחזק את האיחוד, אל מולם אלו שרוצים לפרק אותו מבפנים. קרב בין אלו שרוצים לראות את אירופה ממשיכה בדרך משותפת לבין מי שחושב שהשלם קטן מסכום חלקיו. זה קרב שנמצא בשנים האחרונות בעיצומו, והגיע לשיא בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי.

שיעור המצביעים הוא האינדיקציה המרכזית לכך שמשהו קורה כאן. השיעור הגבוה ביותר ב־20 השנים האחרונות, כ־51%, לעומת 43% בבחירות הקודמות ב־2014. אירופאים רבים הרגישו הפעם מחויבות לצאת ולהשפיע, הבינו שעכשיו הקול שלהם יכול להיות מכריע יותר מאי פעם.

זה קורה לא מעט בגלל השינוי המשמעותי שחל ביחסי הכוחות. עד לאחרונה שלטו במוסדות האירופיים המפלגות המתונות. אנשי ימין־מרכז ומרכז־שמאל שהכתיבו ועיצבו את אופי היבשת כולה, דרך האיחוד ודרך הפרלמנטים המקומיים. בזמן קרב, כמו בזמן קרב, אין כמעט מקום למתינות. המעגל של אירופה הוא כזה שבו הקרב על עתיד היבשת מושך רבים לעבר הקיצון, והקיצון מעצים בתורו את הקרב. היו הערכות, בחלק מהמקרים חששות, שהימין הקיצוני יכבוש בסערה את הפרלמנט האירופי, יתחזק ויגדיל את כוחו אפילו יותר מהבחירות הקודמות. זה לא קרה. הימין הקיצוני שמר על סדר הגודל של הכוח הרב שניתן לו בבחירות האחרונות, ויתקשה להשפיע באופן דרמטי על הנעשה במוסדות האיחוד. אין בנאמר כדי לזלזל בימין הקיצוני, שהרי הוכיח גם הפעם שלא מדובר רק בטרנד חולף אלא בסנטימנט אמיתי, שכבר השריש שורשים חזקים ברחבי היבשת. מן הצד השני, את עוצמת הקרב אפשר לראות הפעם בקצה השמאלי של המפה הפוליטית. המפלגות הליברליות התחזקו משמעותית, איתן גם המפלגות הירוקות. השמאל האירופי מחפש תשובה להתחזקות הימין הקיצוני ובחר הפעם להקצין בעצמו. כל אלה באים באופן טבעי על חשבון המפלגות המתונות. הפעם גוש המרכז ימין/שמאל לא יכול להרכיב בעצמו קואליציה והוא ייאלץ להתחלק גם במינויים לתפקידים הבכירים במוסדות האיחוד.

איחוד קיצוני משמעו אירופה קיצונית. המפלגות המתונות לא יכולות להתעלם מהמגמות, וגם בכל הקשור למדיניות־פנים ייאלצו להקצין כדי לחזור להיות רלוונטיות. כך עלה ג'רמי קורבין בלייבור, כך נכשל דיוויד קמרון ובריטניה החליטה על יציאה מהאיחוד האירופי. זה קרה בממלכה, ומחלחל גם במקומות אחרים.

בתחילתו של האיחוד האירופי אחרי מלחמת העולם השנייה, מטרתו הייתה לחבר יחדיו יבשת שסועה, מפולגת, מוכת מלחמה. אין לזלזל בהישגיו של האיחוד ששמר על שלום, על שיתוף פעולה ועל יחסים הדוקים בין מדינות שונות בעלות אינטרסים שונים. עם זאת, האיחוד הרוויח את הביקורת עליו ביושר, נטל לעצמו עוד ועוד סמכויות, הכניס עצמו יותר ויותר לחייהם של האזרחים. הקרב על אירופה הוא מיקרוקוסמוס של קרב גדול יותר, הקרב בין לאומנויות לגלובליזציה. התוצאות שלו יכולות להשפיע לא רק על היבשת החשובה, אלא במידה רבה על העולם כולו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook