fbpx

השנה של מאבק הגז // עודד שחר

0

השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. ערפילים כיסו את העיר ירושלים. מכונית שחורה התקרבה לבית ברחוב בלפור. פנסיה אותתו, והמאבטחים לא המתינו. שערי הבית נפתחו במהירות והמכונית גלשה אל החניה שבמתחם ביתו של ראש הממשלה. האיש שיצא מן המכונית עשה דרכו במהירות לעבר שער הכניסה לבית. בפנים כבר המתינו לו בנימין נתניהו ויובל שטייניץ. לחיצת יד קצרה, והאיש מגיש לנתניהו את התיק שנשא עמו. נתניהו לא ממתין. הוא מעיף מבט בערימות של שטרי הכסף שהיו בתוכו, שטרות חדשים של דולרים ירוקים. "מילה של נובל ותשובה היא מילה" – מפטיר נתניהו לעבר האיש בחיוך. עוד לחיצת יד, והאיש כבר עושה דרכו לעבר דלת היציאה. "עשינו את זה" – אומר נתניהו לשטייניץ – "המשימה הושלמה".

תסריט הזוי? דמיוני? ברור לחלוטין. אבל כנראה לא בעיניהם של חלק מהמתנגדים למתווה הגז. רבים מהם מאמינים שעכשיו מדובר לא בנושא שנוי במחלוקת, אלא בעסקה מושחתת, אפלה, שפרטיה ייחשפו בעתיד. עסקה שלה שותפים אילי הון ופוליטיקאים חסרי בושה, תאבי בצע. הם לא ירפו עד שה"אמת" תיחשף. עד שיתגלה שכל מה שעמד לעיניהם של מקבלי ההחלטות הם שטרי הכסף שיקבלו בחשאי.

הוויכוח במה שמכונה "הקרב על הגז" כבר מזמן יצא מפרופורציות. אין יותר דרך של פשרה. יש רק "טובים" ו"רעים". עיתונאים ואנשי כלכלה שסגדו בעבר לאילי ההון, הפכו להיות "חברתיים". גורל המדינה מוטל על כף המאזניים, והם, ורק הם, יצילו אותנו מידיהם של אילי ההון והפוליטיקאים שחברו יחד. הם, שמחאו כפיים ליצחק תשובה ולנוחי דנקנר, שדרשו מהממשלה להפריט כל מה שזז, שטענו שרק הכלכלה החופשית תזניק את המשק והחברה, הם אלה שדורשים עכשיו מן הממשלה להילחם ב"כוחות הרשע", בכל מי ששותף למונופול הגז. היכן היו אותם "לוחמי חופש" כשפגעה הממשלה בקצבאות הקשישים, כשהפריטה את השירותים החברתיים, כשהפכה את הרפואה והחינוך בישראל לעשירים בלבד? מדוע אז לא נשמע קולם? מדוע כל מי שהשמיע קול חברתי הפך מיד ל"קומוניסט", "מרקסיסט", "סוציאליסט", שמאמין בכלכלה הישנה, הארכאית, כלכלה שאינה רלוונטית למרוץ אחרי הכסף הגדול?

החיים הם אמנות הפשרה. נכון, גם אני הייתי רוצה שהממשלה היא זו שתשקיע מיליארדים בחיפושי הגז (ותמצא). היא זו שתהיה הבעלים של 'תמר' ו'לווייתן' ו'כריש' ו'תנין'. אבל זה לא קרה. וכשגם חיפושי הגז הופרטו, בתמיכתם של אבירי הכלכלה החופשית, אין לנו אלא להשלים עם המציאות ולהוציא ממנה את המיטב.

האם כל מי ששותף למתווה הגז אינו מבין דבר? האם נגידת בנק ישראל וראש המועצה הלאומית לכלכלה וראש אגף התקציבים – האם כולם נרדמו בשמירה? האם שר האוצר יובל שטייניץ גילה אדישות נוכח רווחיהן של חברות הגז? האם הוא לא העלה את המסים המוטלים עליהן והבטיח הכנסות של מיליארדים לקופת המדינה? מה היינו אומרים לו הממשלה הייתה מושכת בכתפיה וממשיכה באדישות שגילו קודמותיה בכל הקשור לגילויי הגז?

אנחנו יכולים להמשיך להתווכח. לשמוע שוב את השר ואת הממונה ואת היועץ ואת המנכ"ל, לבקש עוד חוות דעת של מבקר המדינה, לכנס שוב את הקבינט ואת הכנסת ואת הוועדה, לכתוב עוד הררי מילים ברשת בצירוף רבבות תגובות והשמצות, לשדר את עצמנו לדעת בתכניות רדיו "לוחמות חופש". דבר אחד בטוח – זה ודאי לא יפריע לגז להמשיך לרבוץ במעמקי הים התיכון.

.

צילום: דודו בכר, תומר אפלבאום, הארץ

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019