fbpx

השנה של הטרור האסלאמי // שמרית מאיר

0

האם ההשוואה הישראלית, הכמעט אינסטינקטיבית, בין הדוקר או הדורס הפלסטיני לבין מקבילו מדאעש היא כפויה ומאולצת, בסגנון עדות מטה ההסברה הלאומי?

לכאורה ודאי שכן. הצרפתי או הבלגי שביצעו את הפיגועים בפריז שונים באלף ואחת דרכים מהירושלמי או החברוני שביצעו פיגוע דריסה או דקירה. האחד בן מהגרים במדינה אירופית, השני בן המקום, בלב המזרח התיכון. אפילו את אותה השפה הם אינם דוברים, שכן ברבים מהמקרים הערבית אינה שגורה בפיהם של בני הדור השלישי והרביעי למהגרים לצרפת מארצות המגרב.

עם זאת, אם נחמיץ כמה מקווי הדמיון הרוחביים בין השניים, אנו עלולים להחמיץ גם את ההקשר הרחב יותר של הטרור האסלאמי בעשור השני של המאה ה־21 ואת סיפורו של דור אבוד של ערבים צעירים, שעומד על הריסותיה של ציוויליזציה כושלת, ומחפש משמעות.

*****

כמה נקודות למחשבה, אם כן:

טרור בלי מטרה פוליטית קונקרטית: בניגוד לעבר, בו השיוך הארגוני (חמאס, פת"ח וכד') היה מרכזי בהתחקות אחר דרכו של מחבל פלסטיני, וסייע יחד עם צוואה מצולמת, להבין מהם המניעים הפוליטיים העומדים מאחורי מעשיו (שחרור פלסטין, מאבק בכיבוש, נקמה על פעולה ישראלית ספציפית), המחבלים הפלסטינים החדשים ניערו מעצמם את המעטפת הארגונית הזאת. הפעולה היא פעולה של יחיד, שמגיב למציאות מתוך החלטה פרטית, גם היא תהיה לכל היותר בחינת שריטה על דפי ההיסטוריה. אני בספק אם מישהו מהמפגעים בירושלים האמין באמת שבמעשיו יגאל את מסגד אל־אקצא מנוכחות יהודית. זוהי אינתיפאדה פוסט־מודרנית במובן של היעדר מטרה קונקרטית, עיקרון מארגן או רצף. בהתאם נשאלת השאלה, מה רצו הטרוריסטים בפריז? להקים שלוחה של המדינה האסלאמית על גדות הסיין? כנראה לא. האם הטרור האסלאמי של השנים האחרונות הוא מעשה של הקרבה אולטימטיבית למען רעיון? נדמה לי שלא. הוא מעשה של אישוש זהות. של הגדרה עצמית. נוכח קריסתו הדקדנטית של הקולקטיב הערבי והמוסלמי, פיגוע טרור הוא הבלחה של האינדיבידואל.

חיכוך עם האחר: להיות מרוקאי או אלג'יראי בפריז, להיות ערבי בירושלים. אתה בחיכוך תמידי עם האחר, הזהות שלך לא מניחה לך לרגע, כל פעולה אישית הופכת טעונה פוליטית. שתי הקהילות שחיות בחיכוך הרב ביותר עם ישראלים, בחברון ובירושלים, הן שהוציאו את מרב המפגעים. רבות דובר על התפקיד המרכזי של מדיה חברתית ביצירת חממה לטרור. מעיון בדפי הפייסבוק של הדוקרים הפלסטינים עולה, בין שאר הדברים, תחושה של "חוץ" קר ומנוכר. כך גם בקהילות המוסלמיות בפרברי פריז או בריסל. מעט מאוד אינטראקציה נורמלית עם "לבנים" או "יהודים" למרות החיים באותה עיר.

מותו של העתיד: לכאורה, צעירים מוסלמים שהגיעו אל המדינה האסלאמית בראקה שבסוריה או במוסול שבעיראק מדברים במונחים שמזכירים – להבדיל, להבדיל ושוב להבדיל – את ההגירה של חלוצים ציוניים לקיבוצים בפלסטינה מאה שנה לפני. הניסיון לברוא את העצמי כאדם חדש, אחר, גאה, שלוקח את גורלו בידו, אחרי דורות של קיום משפיל ועלוב. אלא שמי שבאמת מעוניין לחיות את חייו בח'ליפות אסלאמית או מאמין שתחזיק מעמד, לא הולך להתפוצץ בפריז. מי שמאמין שמדינה פלסטינית היא אופציה ריאלית, לא הולך לדקור בידיעה כמעט ודאית שלא יחזור. האמיצים והנחושים מבין הצעירים הערבים נותנים את חייהם כדי להרוס, לא כדי לבנות, אולי כי המסגרות כה מקולקלות והשבר נראה חסר תקנה. וזו אולי הנקודה הטרגית ביותר בכל הסיפור.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019