fbpx

השנה של הדילול האנושי בפוליטיקה // נדב איל

0

הידיעות האחרונות על ראש לשכתו לשעבר של נתניהו לא הפתיעו אף אחד; אני חושש שגם ראש הממשלה לא הופתע, בהתחשב בהאשמות אחרות שעלו בעבר. הן כמובן מצטרפות לעוד שורה של בכירים בלשכתו, שהסתבכו בהווה או בעבר בפרשיות כאלה ואחרות (סקירה נרחבת על כישלונות המינויים שלו לתפקידים בכירים הובאה כאן, ב'ליברל', לפני כמה חודשים). וזה לא שלשכת נתניהו בעייתית במיוחד, אלה הרי תופעות שראינו – גם אם בעצימות נמוכה יותר – גם אצל קודמו בתפקיד.

יש עיסוק גובר בחברה הישראלית בצורך בהטרוגניות. בעיקר מופעל הלחץ הזה על התקשורת, שתהיה מגוונת יותר בהרכב האנושי שלה, שתייצג יותר את החברה הישראלית בדעותיה ובקבוצות האוכלוסייה שלה.

באורח מעשי, כמובן, לתקשורת יש אינטרס רב בכך, והיא לא עושה טובה לאף אחד. תעשיית התוכן הישראלית מוכרת מוצרים שנזקקים להזדהות; והזדהות כזו קשה ליצור אם התקשורת כולה נראית כמו מחזור של בוגרי עירוני ד' בתל אביב. כאן יקפוץ הקורא הביקורתי ויגיד שזה בדיוק המצב; אני, בכבוד, חולק על כך. מאז שנות ה־90 והגעת הערוצים המסחריים התקשורת הישראלית עוברת תהליך בריא מאוד של גיוון, בעמדות ובזהות מתווכיה. הוא איננו מספיק. ודאי שלא מושלם. אך הוא ניכר מאוד – בין אם כאשר פותחים את גלי צה"ל ובין אם מציצים בגלריית הפרשנים והכתבים של חדשות 10.

לשם השוואה, אני מציע לטלטל את עצמנו למחוזות האקדמיה או לתעשיית ההיי־טק הישראלית, ולנסות לגלות שם הדגשה על גיוון. זה יהיה קשה יותר. נכון, זו השוואה פגומה משום שתקשורת איננה מוכרת מוצר כמו חברת תוכנה, אבל תעשיית ההיי־טק היא הקטר של המשק הישראלי, הקונצנזוס של פוליטיקאים נוטפי חנופה. ולא, היא רחוקה מאוד ממאמץ לשלב קבוצות אוכלוסייה שאינן בין חדרה לגדרה. אני מכיר אנשים עם שם משפחה שאינו אשכנזי, שיודעים היטב כי שיגור קורות חייהם עם שמם הוא עניין שעלול להיות בעייתי.

****************

יש תחום אחד שבו כבר אין הטרגוניות רעיונית, שנים רבות – הממסד הציבורי פוליטי. זה מוקד שלא מדברים עליו מספיק, וראוי לדבר עליו לנוכח האיכות האנושית המצומצמת שסובבת את ראש הממשלה זה זמן.

אז ככה: עד שנות ה־90 בערך, הממסד הפוליטי היה מורכב מאנשים מימין ומשמאל. זו הייתה תוצאה של עשור ממשלות האחדות בשנות ה־80 ושלטון רבין־פרס בשנות ה־90. עוזרי שרים, מנכ"לים ומנהלי לשכות, דוברים ויועצים פוליטיים. הכרתי את האנשים האלה, מהליכוד והעבודה. הם היו אמביציוזיים, חלקם ציניים, אחרים חדורי שליחות. היו טובים יותר ופחות משני הצדדים, אבל כהכללה, שרי הליכוד התלוננו שקשה להם לגייס אנשים טובים, והתחלופה הייתה גבוהה יותר. אחד המתלוננים הראשיים, שעד היום ישמח לספר לכם עד כמה קשה לגייס אנשים טובים, היה בנימין נתניהו. כהכללה, הפוליטיקאים הבכירים בעבודה החזיקו צוותים שהלכו איתם שנים ארוכות, אבל הכל היה קשור כמובן לממשלה.

אתם מבינים – עוזרים ויועצים ומנהלי לשכות שרוצים להתקדם צריכים שהבוס שלהם יהיה בממשלה או חלק מקואליציה. הם יכולים לספוג שנות אופוזיציה, אבל פה בישראל אין מכוני מחקר מרפדים כמו בוושינגטון, מוכנים לעת הבצורת הפוליטית. שנות אופוזיציה ארוכות פולטות דורות של אנשים פוליטיים שמבינים שאין להם יכולת להשפיע או להשתכר.

אהוד ברק היה ראש הממשלה האחרון מטעם השמאל, ומאז הלכו ונעלמו העוזרים והיועצים המיומנים בצד ההוא של המפה. הרבה הלכו להיות יועצים אסטרטגיים מצליחים או בעלי משרדי יחסי ציבור, אחרים הפכו בעצמם לפוליטיקאים; כשרובם לא הצליחו להיבחר. כל מי שעבדתי מולו אז ככתב פוליטי נעלם מהזירה הציבורית והלך לעשות לעצמו הון קטן. רובם הצליחו. ואלה שנשארו בזירה הציבורית? הם ניסו בקושי לשרוד בשוק המתכווץ ששמו השמאל הישראלי.

יש כוחות ביצועיים טובים מאוד בימין הישראלי, המרכזי והאידיאולוגי־דתי, גם אם חולקים על מטרותיהם. אבל הזירה הפוליטית שלנו התרוקנה כמעט לגמרי, במשך כמעט 20 שנה ובצורה איטית (העבודה הרי הייתה חלק מהממשלה, חלק מהזמן), מהכוחות הטובים מאוד בצד השני של הזירה.

לפעמים ההתרוקנות הזו היא טיהור ממש. לפני כשנה נפגשתי עם צעיר שעבד עבור מוסד ביטחוני חשוב כחוקר, והוא ביקש לבוא לעבוד בערוץ 10, כחוקר. הסברתי שאין לנו תקן לזה, אבל התעניינתי מדוע בחור מבריק עם תארים מתקדמים, כזה שהיה מתדרך את מנהיגינו, ירצה לעבור לתקשורת. הוא ענה לי שיש לו שתי ברירות: או לעזוב, או לשנות את ההערכות שלו באופן קבוע. אם הוא יאמר את מה שהוא חושב בתחומים הרלוונטיים, הוא יסומן כשמאלני וסיכויי הקידום שלו יפחתו. אז בשקט, ובלי סקנדל, הוא מחפש עבודה אחרת.

****************

בעיניי זה די טרגי. יש יועץ לשעבר של נתניהו, שנהג לכנות את סביבתו "חבורת הזבל", ומובן שאפשר לחשוד שבביטוי הזה יש יותר משמץ סנטימנט אישי. אבל הפוליטיקה ומנגנוני קבלת ההחלטות שלנו זקוקים לאנשים טובים מכל התחומים והדעות, והאמת היא שככל שהשלטון מתמצק בידי הימין או מפלגות מרכז־ימין כמו קדימה, התוצאה היא חלק מהאנשים שמקיפים את נתניהו היום. ככל שהשיחה הפוליטית שלנו הופכת ל יותר מורכבת מזהויות ופחות מטיעונים ענייניים ורציונליים, כך מתבצע סינון טבעי של אנשים עם "דעות לא נכונות".

במובנים פשוטים מאוד של איכות ביצועים והאתגרים שעומדים בפני ישראל, זו תוצאה נוראה. הכישרון של אנשי חירות לא בא לידי ביטוי בממשל הישראלי לפני 1977, אבל כאשר בגין הביא את אנשיו, מיחיאל קדישאי ועד חבורת הצעירים שסבבה אותו, התברר שישראל כמעט החמיצה הון אנושי אדיר, שאכן הביא את ישראל להישגים גדולים; בגין לא נרתע כמובן מהתנגחות בתקשורת ובשמאלניותה – אבל בסביבתו הקפיד לשמור על האנשים הטובים ביותר, לא משנה מה הפוליטיקה האישית שלהם. סוג הענייניות הזה אבד לגמרי כמובן.

ככל שאני כותב על זה יותר, ממשלת אחדות נראית רעיון טוב יותר. וזו, כנראה, סיבה טובה מאוד להפסיק לכתוב מיד.

.

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019