fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

השנה של אהבת חינם // הטור של אביעד קיסוס

0

יסלח לי הרב קוק, ויסלחו לי חסידיו, אבל אני מתעב את הביטוי "אהבת חינם", על כל הטיותיו, הקשריו, משמעותו המקורית והמשמעויות שקיבל עם הזמן, ועל כל מי שמשתמש בו מסיבות טובות או מסיבות טובות פחות. "אהבת חינם" הוא מבחינתי ביטוי השנה, ועל כן זה לא מפתיע שהייתה פה חתיכת שנה שנואה.

אישה אחת למשל התכעסה על משהו שאמרתי ברדיו. "אולי די כבר עם השמאלנות המזוינת שלך?", כתבה לי, "לא טוב לך פה? לך תחיה בעזה. אני בטוחה ששם מתייחסים יפה לאנשים כמוך". ואת סופת הקלישאות שלה חתמה במילים: "מה עם קצת אהבת חינם? לא יזיק לך". יזיק לי גברת, דווקא יזיק לי מאוד. היא כמובן לא מפנטזת על כך שאשתכנע בצדקת טיעוניה, ומכאן והלאה אפיץ את אותה אהבה שהיא ממליצה עליה מעל גלי האתר ובכל מקום. היא פשוט צריכה הייתה להתנקות באיזושהי דרך מהשמאלנות שלי או מהימניות שלה, או מהמחשבה על כך שאהגר לעזה, וגייסה לעזרתה את האהבה, אהבת החינם שמחלקים בחינם ברחוב, כדי שאדע שהיא בעליה. דעותיי הן דעות של שנאה, דעותיה הן דעות של אהבה. למעשה, כותבת אליי ונוס. כמו לדחוף שלושה מסטיקים לתוך הפה המסריח שלך אחרי שעישנת כל היום. לא יהיה לך ריח טוב. יהיה לך ריח של מאפרה עם מסטיקים.

אהבת חינם. אהבה טיפשית וחלשה. אדים של אהבה. ארומה שמפיץ ספל קפה נמס, מיובש בהקפאה. התנשאות ריקה. הטפה ללא מוצא. אהבת חינם היא תמצית הסם הפטריוטי שבו מנסים כל היום להלעיט אותנו, כדי שנפסיק להתנגד. את הארץ הזו יש לאהוב אהבת חינם. את בית המקדש הבא נקים בעזרתה. אהבת חינם, כלומר כזו שלא משיבים עליה באהבה, שאין בה ציפייה לפידבק רגשי, או – לא עלינו – תקווה לשינוי. כל מה שקורה כאן הוא טוב וצודק, כי כאן הוא קורה. כאילו מעולם לא ישבנו אצל פסיכולוגים שהסבירו לנו שאהבה אמיתית היא סך כל הפגמים, האכזבות, הזיכרונות הרעים, חולשותיו של מי שאתה אוהב, שלא מרחיקים אותך, ולא דוחים אותך, אלא משאירים אותך פה, לצדו, והכיעור מונח ביניכם. כי זוהי אהבה. יש לה מחיר. היא מלאה במחירים ובמורכבויות. היא ודאי לא ניתנת בחינם.

את מי אוהבים אהבת חינם? את מי שכבר אין לו סיכוי. שאין מה לעשות מלבד לאהוב אותו. את השנאה, הנידויים והחרמות שומרים לאלה שעדיין מפעמת בהם האפשרות להשתנות. אם היה לכם ילד שסובל מפיגור, סביר להניח שלא הייתם מענישים אותו כשהיה צועק או מתנהג לא יפה. הייתם מענישים את הילד שהלקח נגיש לו. הייתם מקווים שילמד, לא משליכים עליו אהבה עיוורת ומעוורת, מקדשים אותו ומקרבנים אותו, ומסבירים לו שהעולם כולו נגדו.

אני לא אוהב את המקום שאני חי בו. אני חושב שהוא מקום רע. גם הסקרים העלובים שקובעים ש"תל אביב היא העיר הכי טובה לגייז" או ווטאבר, רק גורמים לי להרגיש עד כמה מרחב המחיה שלי כאן מצטמצם, ואין לי אוויר. אהבתי פעם מישהו בעיר הכי טובה לגייז. אהבת חינם. בסוף הלב נשבר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook