fbpx

השנה של אבו מאזן // אוהד חמו

0

זו לא הייתה עוד פגישה. הנוף האנושי הפעם היה אחר, כזה שהמוקאטעה לא ממש מורגלת אליו. כמו צלם בהיכל, נכנסו אל שערי מקדש הפוליטיקה הפלסטינית הפתחאווית־חילונית קבוצה של דתיים, עבדקנים, כולם מזוהים עם חמאס, כולם מצולקים וחבולים משנים של רדיפות, אם לא על ידי ישראל אזי על ידי מנגנוני הביטחון של האיש שאיתו ייפגשו בעוד דקות. הימים ימי גישושים על ממשלת אחדות ברשות, לפני קצת יותר משנה. אחרי המתנה קצרה הם הוכנסו לחדר הפגישות עם בעל הבית, אבל שום דבר לא הכין אותם למה שישמעו. אחד המשתתפים בפגישה מספר כי רוח הדברים ששמעו הייתה נוקבת, אפילו חריפה. "תפסיקו לשחק משחקים", נזף בהם. "הלכה למעשה אתם, חמאס, תומכים בשתי מדינות אבל הצהרתית אתם מסמאים את עיני העם. על חמאס להכיר במדינת ישראל", המשיך לנזוף בבני שיחו. "אם חמאס תלך בדרך המו"מ יחד איתנו, אהיה מוכן למסור את השלטון בבחירות דמוקרטיות, במקרה ואפסיד". כמה חודשים לפני כן, בפגישה סגורה במוקאטעה, הפעם עם אנשי תיירות, נשאל אבו מאזן כיצד הוא מתכוון לנצח את ישראל. אין לנו דרך חוץ מתרבות השלום, אמר. הדיפלומטיה והמו"מ החליפו את הרובה. ואיתם ננצח.

כשנה אחר כך, בספטמבר האחרון, עמד אותו אדם על הבמה בעצרת הכללית של האו"ם. הפעם, מול עיני העולם ולאוזניו, דיבר כבר בשפה אחרת לגמרי. מהנאום המכונן שהעניק יזכרו כנראה רק את הסיפא, כשהבטיח שהפלסטינים לא ימלאו אחר ההסכמים עליהם חתמו עם ישראל מאז אוסלו. ספק אם המעטים שהטריחו עצמם להגיע לכיכר ערפאת ברמאללה ולצפות בנאום המנהיג על מסכי ענק (הפעם בפת"ח אפילו לא ניסו ליצור מראית עין של תמיכה ציבורית) הבינו את משמעות הדברים בזמן אמת. מה שבעצם אמר שם הנשיא הפלסטיני הוא – נכשלתי. אך לא מדובר בכישלון אישי – הדרך נכשלה. הדוקטרינה. זו שהחזיק בה והוביל את הפלסטינים על פיה במשך עשור. ובגיל 80, מתברר, לא פשוט להבין שטעית. מי שאמור היה להיות האב המייסד, בן־גוריון הפלסטיני, ראה את מלחמת העצמאות ככזו שמתנהלת בחדרי המו"מ, ואת היילוד, מדינה פלסטינית, יוצא לאוויר העולם בעזרת מיילד ישראלי ומנהל מחלקה אמריקאי. אבו מאזן גילה לחרדתו כי הוא יפנה בקרוב את במת ההיסטוריה מבלי שהשיג דבר. התהליך המדיני שבו דגל הגיע למבוי סתום – ואפילו מסמך עקרונות אמריקאי לא השיג. אך הבעיה הגדולה ביותר היא שאין לו תכנית אלטרנטיבית. מה שנותר הוא לשרוד, לשמר את הסטטוס קוו שהפך – יהיה מי שיאמר בתמונת ראי לנעשה מהצד השני של הקו הירוק – מקודש עבורו. 

לפיכך אולי מוזר יהיה לגלות שחסיד המו"מ שותק כבר יותר מחודש וחצי. האיש שגינה לאורך שנים פיגועים, אלימות ושימוש בנשק חם, ועשה זאת בערבית, לא מוצא לנכון לדבר אל עמו בנקודת המשבר הנוכחית, שבשטחים מוגדרת בפשטות – אינתיפאדה. הוא לא מגיב, לא מדבר, מסתגר במוקאטעה, מקסימום מגיח לחו"ל. ככה זה כשאין מה לומר, כשהוא אף לא מנסה להעמיד פנים שיש פתרון או אפילו כיוון שאליו צריך להשיט את הספינה. אלימות וטרור מציפים את הגדה, חמאס מנסה ללבות את האש מעזה – והוא נאלם דום. בחדרי חדרים ההנחיות לכוחות הביטחון שלו ברורות: מלחמה ללא פשרות בנשק חם ובהסתה, זימון פגישות עם מנהיגי התנזים והתראות לבל ייכנסו למעגל האלימות. אבל העם, המשווע ליד מכוונת ומנסה להבין לאן כל זה הולך, ממתין למוצא פיו. לשווא. משבר המנהיגות שלו הגיע לשיא.

יתר על כן, מי שמנסה לרדת לשורשי האלימות הנוכחית לא יכול להתעלם מהדמיון בתחושות של רבים כלפי ישראל וכלפי הרשות הפלסטינית, גם אם האחרונה עדיין סמויה מן העין. "העם רוצה להפיל את השלטון" לצד "אבו מאזן בוגד" זעקו מאות בני מחנה הפליטים דהיישה רק לפני כמה חודשים. גם אנשי ג'נין החרו החזיקו אחריהם. זיכרון קהיר ותוניס התעורר פתאום. הכעס על הדרך שהכזיבה, על הכלכלה המדשדשת, על השחיתות, שיתוף הפעולה עם ישראל, על היעדר הרלוונטיות או היכולת להזדהות עם הרשות ועם העומד בראשה – כל אלה הם חלק מן השיח השקט בשטחים. האביב הפלסטיני מתדפק על הדלת. "מזל" גדול שהכיבוש עדיין כאן ויש לאן להפנות את האש.

הוא עבר תהליך דומה לזה שעבר הראיס הקודם, אומר בכיר בפת"ח. עם הזמן פשוט איבד את האמון בקיומו של פרטנר בצד הישראלי. הוא עדיין מנסה להיאחז בשוליו של מחנה השמאל הלא רלוונטי, מקפיד להיפגש עם דמויות פוליטיות שכבר מזמן הפסיקו להשפיע בישראל, אבל לא מאמין שניתן להקים מדינה באמצעות מו"מ. מאז רצח רבין, אומרים בסביבתו, הדבר היחיד שקיבל מישראל היה עוד ועוד מתנחלים. פי ארבעה מאשר לפני 20 שנה (כמעט 400 אלף איש). הוא למוד אכזבה מהאמריקאים, אבל בעיקר לא מאמין לנתניהו ולממשלתו, שמושפעת לדעתו בעיקר מלובי מתנחלי־משיחי. הוא מאמין, כך אומרים, שאם לא תקום מדינה פלסטינית בעוד כמה שנים, תהפוך מדינה דו־לאומית עם מאפייני אפרטהייד לכורח מציאות דטרמיניסטי.

*****

האם היה יכול לחתום על הסכם? ברמאללה משוכנעים שכן. שוב ושוב נשמעת הסברה שמדובר בפספוס היסטורי ענק. לפלסטינים, כמו גם לנו. התנאים די ברורים. מדינה בגבולות 67' עם חילופי שטחים של עד 2% כבר הפכה לקונצנזוס ברשות. לגבי ירושלים, מסבירים, הוא עבר שינוי מהותי, ובסופו של דבר הסכים לבנאם את האגן הקדוש או לחלופין לנהלו במשותף עם ישראל ללא ריבונות מוכרעת, ובמקביל לזכות בריבונות על השכונות הערביות בבירה – אלה שיקנו לה את ההגדרה "בירת פלסטין". ומה לגבי אבן הנגף הנקראת זכות השיבה? פרגמטי ממנו לא תפגשו, אמר לי פרשן פלסטיני המבקש לשמור על עילום שם. כל שהוא מבקש זו רק הכרה ישראלית באחריות לנכבה. המימוש כבר יהיה סמלי לגמרי, במספרים שישראל תוכל ותסכים לעמוד בהם. גם ההצהרה שנתן לעמיתי אודי סגל ולפיה ישוב לצפת רק כתייר תומכת ברעיון הזה. מי שמסכים עם הדברים הוא פרופ' מנחם קליין מהחוג למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן וחבר ביוזמת ז'נבה, שחקר את מורשת אבו מאזן. לדבריו, נרטיב הנכבה חזק מאוד בציבור הפלסטיני ואין לאף מנהיג סיכוי לוותר עליו. "טועה מי שחושב שבגלל הדיבור הרך, הרטוריקה העדינה והחזות של מנהל בנק או איש עסקים הוא ייאות לוותר על האתוס שלפיו הנכבה היא עוול היסטורי. לא חד־פעמי, אגב, אלא כזה המשוכפל גם לעימותים האחרונים ונמשך הלכה למעשה עד היום". הישראלים, אומר קליין, לא יודעים לקרוא במדויק את אבו מאזן. "מסתכלים עליו ורואים את עצמם, לא אותו. הימין רואה בו דמון, זאב בעור של כבש, שונה לגמרי מהחזות הנחמדה שהוא מציג. המרכז רואה בו חדל אישים או פשוט אפרוח בלי נוצות. ואילו השמאל טועה בחושבו שהוא בבואה של השמאל הציוני, כזה שיוותר על זכות השיבה או על הר הבית".

אז זירת הפעולה שלו עברה לאו"ם. למוסדות בינלאומיים. נדמה שכל מה שנותר לו הוא להעניש את ישראל ולנקום בה, ובאותה הזדמנות גם לעצבן את ארה"ב. אבל ספק גדול אם בגיל 80 היושב במוקאטעה מאמין שיזכה לתואר נשיא מדינה ריבונית. אז הוא מסתפק בטקס הנפת דגל באו"ם. זה מה שנותר לו כנראה. וכמו במודל קובלר־רוס, נדע שאבו מאזן הגיע לשלב החמישי, הקבלה וההשלמה, רק כשיפנה את הבמה, ונדמה שהיום הזה קרוב מתמיד.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019