במאמרו של דוב גרינבוים בגיליון 'ליברל' הקודם, מצאתי את המשפט המגוחך והשקרי הבא: "מי שמחפשים רפורמות בהלכה הם הנוצרים…". רוצה אני להשיב: ללא מחדשי פני היהדות וההלכה, אלו שעזרו לה להתמודד עם אתגרי הזמן והחיים, עדיין היינו סוקלים חוטאים בכיכר העיר, ונשים היו עדיין לכודות בנישואים פוליגמיים.
היהדות, בניגוד לדברי גרינבוים, היא סיפור של גיבורים ששמרו על האמונה וחידשו אותה לאורך הדורות, לאור הזמן והמקומות שבהם חיו: הלל הזקן תיקן את הפרוזבול ובכך איפשר קיום משק כלכלי שמקל על השכבות החלשות. רבן יוחנן בן זכאי גאל את היהדות משעבוד לחיי המקדש והקורבנות, והעניק לעם המוכה חיות ורלוונטיות. כאלה היו התנאים, האמוראים וממשיכיהם, מחדשי החגים, סידורי התפילה ועוד.
לאורך הדורות ידעה היהדות להכיל שונות וריבוי דעות. אך דווקא במדינת ישראל, מי שלכאורה אמון על התלמודים מנסה למכור ליושבי ציון, שבויי הממסד המונופוליסטי הרבני, את התזה המופרכת לפיה יש רק דרך אחת להיות יהודי. גרינבוים וחבריו אלו אמורים להכיר את בית הלל ובית שמאי, שלמרות מחלוקות בדיני אישות לא פסקו מלהינשא ביניהם, ואת המחלוקות בין מתנגדים לחסידים שביקשו להעיר היהדות מקיפאונה.
פנים רבות ליהדות, ומתחים רבים ביניהם, אולם כולם חוסים בצילה של היהדות הגדולה. ציונות דתית לצד שורפי דגל המדינה, יהודים שיישאו תפילה לשלום המדינה ויראו בחג העצמאות חג דתי הכולל אמירת הלל, ואחרים כאנשי סאטמר שרואים בישראל אסון ליהדות.
ראוי שנשתחרר מהסיפור שמנסים להכתיב לנו כאילו היהדות היא דת ותרבות שלא ידעה חידוש, מחלוקת ותמורה – כאשר ההיסטוריה מלמדת אותנו כי גדולי ישראל הם שידעו להוליך את העם בימי שבר ואתגר אל חידושים משמעותיים. יהדות אינה רק הלכה חדגונית וקפואה. היא מכילה קולות של "ואהבת לרעך כמוך", של אחריות חברתית, צדק ומוסר. זהו קולם של הנביאים, ולא של בעלי ה"דתומטר", ששופטים ומחלקים ציונים.
מי שקודחים חורים ומרבים שנאה בספינת היהדות, הם שמובילים אותנו לימים האפלים שבהם חידושים ומהפכות זכו להתנגדות: כך היו בריונים שחבטו בימי הבית השני בפרושים, שביקשו לחדש וליטול את הבלעדיות מכוהני המקדש המושחתים. אחרים שרפו את ספרי הרמב"ם והחרימו את שפינוזה. אלה הם מעט מהמחדשים שכמעט נדחקו אל מחוץ ליהדות.
ראוי להודות שיש פינות חשוכות ביהדות שצריך להאירן: הדרת נשים מחלקים מחיי הקהילה, המוסברת כ"כבוד האישה", היחס לגר ולזר, מידת הגזענות שלעיתים שופעת, היחס לשונה, היחס למדע ולתרבות העולם. מי שחפץ ביהדות הדוגלת בשוויון מעמד האישה, בהכרה בחידוש ובתמורה חייב גם הוא לחוש בבית במדינת ישראל. האבסורד לפיו נשיאת בית המשפט העליון – בהיותה אישה – פסולה לעדות, או שאישה אינה יכולה לחתום על כתובת חברתה, איננו סביר למרבית הישראלים. צריך להכיר באופציה של יהדות רפורמית הולכת וגדלה, ואנו מעניקים בעשרות הקהילות שלנו, מדן ועד אילת, שירותי דת למספר גדל והולך של ישראלים. כאלה הבוחרים בחתונות שוויוניות, תפילות ללא מחיצות והנהגה רוחנית ללא הפרדה בין המינים.
הישראלי יכול לאמץ יהדות מכילה ולא הלכתית בלבד, הפתוחה לאתגרי הזמן. האם יעקב ליצמן, אריה דרעי ואיתמר בן גביר הם הקול היהודי הבלעדי שהציבור הישראלי ראוי לו? אל תיתנו להם לקרוע רבים מעמנו מאיתנו ואל תסתפקו במועט. לא הרפורמים מובילים להתבוללות, אלא רבנות קשוחה, חסרת מעוף, שאיננה מוכנה להמשיך מסורת מפוארת של התחדשות.
הכותב הוא ראש מרכזי דניאל ליהדות מתקדמת, לשעבר מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל
–
- אז מה יש לנו נגד הרפורמים? // מאת דוב גרינבוים
- כותל אחד לכולנו // אברהם דב גרינבוים
- החרדים והחילונים: נקודת המפגש הסמויה // הטור של גרשון הכהן
- הגיע הזמן להתגרש // דת או מדינה // מאת רן אדליסט
