fbpx

הרווח וההפסד של הנשים בישראל 2015 // שרון כידון

0

הנה שאלה מאתגרת: האם 2015 הייתה שנה טובה עבור הנשים בישראל? בסך הכול, נדמה לי שכן. אני סבורה שזו הייתה שנה טובה, שנה שבה הושגה התקדמות בשיח החברתי הנוגע לנשים, ועדיין עומד פער בלתי מבוטל בין המציאות בפועל, בדרך בה הדברים מתרחשים ברחוב, במקומות העבודה ובבתי האנשים, לבין הדרך בה הם נשמעים ונאמרים בשיח. אדרבה, נמתין בסבלנות. זה בסדר. תהליכים לוקחים זמן. בואו ננסה לתת בהם סימנים ולחלק אותם לתתי־תחומים.

.

משל המגל | זירת ההטרדות המיניות

אין ספק שבנושא הזה, על אף מורכבותו, הנשים בישראל צעדו צעד אחד קדימה. אמנם מקומות העבודה לא נהיו סטריליים ונושא ההטרדות המיניות – מילוליות ופיזיות – רחוק מלעזוב את חיינו, אבל נדמה שהגבולות הפכו השנה יותר ויותר ברורים. ולראיה בשטח: מי שלא בקי בהם ונצמד אליהם, משלם מחיר יקר.

מפרשות ופרישות הניצבים במשטרה, דרך פרשת אלנבי 40 המזעזעת והמבישה, ועד למקרה של ינון מגל – הציבור בישראל המשיך להפנים השנה, במנות גדושות ובריאות, את השיעור החשוב הזה: אמירה והתנהגות מיניות בוטות הן עבירות והן באחריות המבצע.

אין נסיבות מקלות, אין אחריות של הצד השני, אין אווירה משוחררת ואין תרגום לא נכון של ההתנהלות. המצפן הפנימי של כל אדם חייב להעמיד בפניו תמרור אין כניסה ברור מאוד, בכל הקשור לניצול או לפגיעה בגופן של נשים. החוק עצמו לא תמיד יכול להדביק את פער הנורמות ולא תמיד יכול להקיף את כל המקרים (ומספרם עדיין גבוה), אבל הנורמות הציבוריות עוברות ויעברו שינוי עד שמקומות העבודה יטוהרו ויחוטאו מפגיעה ומניצול מיני. כן, כמו באמריקה.

.

"מועדון הבנים" מתערער | ייצוג נשים במרחב הציבורי

בנושא הזה, כך נראה, באה לידי ביטוי ה"אבולוציה הטבעית", אבל זו לא מספקת. החדשות הטובות הן שהשנה אנחנו נהנים מהכנסת הנשית ביותר מאז קום המדינה: אם בשנת 2000 כיהנו רק תשע נשים בכנסת, כיום מכהנות 32 נשים, בפרלמנט הכי דמוקרטי במזרח התיכון. זו התקדמות מעודדת, אבל עדיין רחוקה מאוד משוויון בייצוג. מדובר בקצת יותר מרבע מהסך הכולל של נבחרי הציבור. זה בהחלט נחמד. אבל עם נחמד לא משנים את המציאות.

בשלטון המקומי המצב קשה בהרבה: הרשעות פליליות, חשדות להטרדות ורחוב אחד באור יהודה בשם "באלי" (זוכרים את החרפה הזאת?), ומיעוט מבוטל של נשים שמובילות רשויות מקומיות. מתוך 255 רשויות מקומיות, שש נשים בלבד (!) עומדות בראש המועצה המקומית. כ־2%. הנתון המחפיר הזה הוא עוד שיפור לעומת קודמו, המחפיר עוד יותר. אם 2% ייצוג לנשים בלשכות ראשי העיריות והמועצות זה שיפור, אזי אתם מבינים את חומרת המצב. והוא חמור. חמור לא רק בגלל תת הייצוג, אלא דווקא מתוך הצורך לנער את השלטון המקומי ולהפכו למקום יותר מקצועי, יותר שקוף ופחות מושחת. ונשים, רבותיי, הן פחות מושחתות. ההוכחה היא נוכחותן הנמוכה על דוכני הנאשמים בבתי המשפט ובבתי הכלא. גם כאן, המספרים לא משקרים.

במגזר העסקי המצב אינו שונה באופן משמעותי: כולנו שמחנו לגלות שהנהלות בנקים גדולים נכבשו בשנים האחרונות על ידי נשים, אבל עדיין, הנתונים של כלל המגזר מצביעים על עלייה לא מספקת.

לפי נתוני עמותת 'כוח נשים', רק 18% מהדירקטורים בחברות ציבוריות הן נשים. גרוע מכך, אין כיום אף אישה המנהלת חברה ממשלתית. אפילו לא אחת. האם הנתון בו לא נמצאה ולו אישה ראויה אחת לנהל חברה שהיא בבעלות המדינה, בה מחצית מהאזרחים הן נשים, נשמע סביר באוזני מישהו? ברור שלא.

ומה עם תפקידי מפתח בציבוריות הישראלית? השנה נוספה לנו ראשת שב"ס חדשה (מזל טוב); היא אינה הראשונה, אולם הראשונה שצמחה בשורות הארגון. בשאר המינויים, כמו מנכ"לים של משרדים ממשלתיים, רגולטורים ועוד, ראינו יותר נשים בצמרת. עם זאת, בתחומים המדיניים־ביטחוניים, אפילו לא מתחילה להיסדק ההגמוניה הגברית; טרם יצא מפס הייצור המסטינג שגם נשים יאכלו ממנו במשותף.

.

תפוזינה לא תשוב | המרחב התקשורתי

תפקידה של התקשורת אינו רק לשקף שוויוניות ולעודד אותה במאמרים ובכתבות, אלא להוביל שינויים בשטח. השנה נראה כי הרדאר הציבורי מתחיל לזהות חריגות ואנומליות. החל משערים סקסיסטיים של מגזינים, עבור בשימוש בסטריאוטיפים ודימויים בפרסומות, דרך זהותם המגדרית של העיתונאים המובילים בתכניות האקטואליה. השיפור בתחומים הללו הפך להיות תו תקן מחייב. העין הפסיקה לקבל בהבנה פאנלים בנושאי ביטחון מוצפי טסטוסטרון ופרסומות גדושות בסטריאוטיפים שוביניסטיים. עורכי העיתונות בישראל (ולצערנו מספר העורכות הבכירות עדיין נמוך, נמוך מדי) מודעים לאחריות לאיזון מגדרי, אפילו שלא תמיד עולה בידם ליישמה – אם בגלל נסיבות ואם סדר עדיפויות לקוי.

גם הפרסומאים הגברים (גם כאן, שוב, לא מספיק גברות) מבינים שעולם הדימויים של עקרת הבית או אובייקט המין הבוטה למול הגבר החזק והמפרנס, הוא בפשטות עולם שעובר מן העולם. זה תהליך, ויש רגעים שהוא נדמה מהיר ומתגבר, ויש ימים ששוב קופצת פרסומת שגורמת להיאנח בייאוש ולמלמל "הם עדיין לא למדו שום דבר". אבל הרכבת יצאה מהתחנה. והיא תגיע ליעדה, על כך כבר אין אף איש – ואפילו לא אישה – שחולק.

*****

בסך הכול, 2015 הייתה שנה מעודדת יחסית, עם עלייה מתונה בלא מעט נתונים ומדדים חשובים. אבל אל תטעו, אנחנו עוד לא "שם". אפילו לא קרוב ליעד של שוויון. אבל היי, רומא לא נבנתה ביום אחד. יש לנו סבלנות ונחישות ומיקוד מטרה. ולא סתם נקבתי ברומא. כי בכל זאת, תאהבו את זה או לא, רומא היא אישה.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook