fbpx

הצאר האחרון // מאת יותם ירקוני

איש לא צפה לו גדולות, לא בקרב חבריו ולא בקרב מנהליו בקג"ב. כשהגוש הסובייטי החל להתפורר הוא נאלץ לחזור לרוסיה. פוטין כבר נשק לגיל 40, והיה נראה שהוא הימר לא נכון בחיים

0

לפני 20 שנה בדיוק הפך במפתיע ולדימיר פוטין האנונימי והאפרורי לנשיא רוסיה. איש לא חזה שהוא יהפוך שוב את הארץ הגדולה בעולם לדיקטטורה ניאו־סובייטית, ושדווקא פקיד הקג"ב חסר הברק הזה יהפוך לשליט כה אכזר וכה אפקטיבי. כך נראתה הדרך שלו אל הכוח.

אם הגעתם לגיל שבו נדמה לכם שכבר פספסתם את הרכבת – תחשבו על ולדימיר פוטין. אם נראה לכם שהשיא שלכם מאחוריכם, שהרבה יותר מזה כבר לא יהיה – תזכרו את פוטין. אם אתם חיים בתחושה שאת הפוטנציאל שהיה לכם בעולם הזה כבר מימשתם ושבזה זה נגמר – תחלמו על פוטין. כי האיש הזה, המנהיג החזק ביותר כיום מבחינת שליטה טוטאלית במדינת ענק, וכנראה גם אחד האנשים העשירים בהיסטוריה האנושית, הוא במובן מסוים משל לתקווה על הגשמה עצמית: זה באמת אף פעם לא מאוחר מדי.

נכון שלא כל מוזיקאי מוכשר היה ילד גאון כמו מוצרט, שהלחין סימפוניות בגיל שמונה, ולא כל מתעמלת אולימפית זכתה במדליות זהב כבר בגיל 14 כמו נדיה קומנץ'. אבל נדמה שבשדה ההנהגה הפוליטית, הכישרון מתפרץ בגיל מוקדם יחסית. אלכסנדר מוקדון יצא למסע כיבושים בגיל 18 והספיק לכבוש חצי מהציוויליזציה עד גיל 32. אוגוסטוס קיסר הנהיג את רומא בגיל 20. שמעון פרס היה מנכ"ל משרד הביטחון ויד ימינו של בן־גוריון לפני גיל 30. אפילו אדולף היטלר, שהיה יצור כושל למדי בבחרותו, כבר הספיק להנהיג את המפלגה הנאצית ולנסות לתפוס את השלטון בכוח עוד לפני שמלאו לו 35 שנים.

אבל כשולדימיר פוטין היה בן 35, נדמה היה שזה הזמן שלו להתפכח מאשליות על גדולה. חלומו להיות מרגל סובייטי מעבר לקווי האויב נגנז סופית. הוא אמנם התברג לקג"ב ואפילו התקדם לאיטו בסולם הדרגות, עד שהפך לסגן מנהל התחנה בדרזדן שבגרמניה המזרחית, אבל עבודתו הייתה משרדית בעיקרה, ודרזדן לא נחשבה להצבה יוקרתית במיוחד. איש לא צפה לו גדולות, לא בקרב חבריו ולא בקרב מנהליו בארגון הביון. וכשהגוש הסובייטי החל להתפורר הוא נאלץ לחזור לרוסיה, רק כדי לגלות שגם בבית קיומו של המשטר נמצא בסכנה, וכך גם משלח ידו בקג"ב: פוטין כבר נשק לגיל 40, ונראה היה שהוא הימר לא נכון בחיים.

אבל אז הכל השתנה.

——

נשיא רוסיה אוהב להציג את עצמו כאדם רב־כישורים ויכולות. הנה פוטין דג דגים בסיביר, פוטין רוכב על סוס ללא חולצה, פוטין משיט בעצמו צוללת, פוטין מטיס בעצמו מסוק, פוטין נאבק בנמר, פוטין כובש שערים בהוקי קרח, פוטין מוצא במקרה כד ארכיאולוגי נדיר בלב ים, וכמובן: פוטין מפיל יריבים צעירים וחזקים ממנו על מזרן הג'ודו.

מאחורי הפסאדה הזו של רמבו פינת ג'ון מקליין, האמת היא שמדובר באדם די אפור. מי שכישרונו הגדול ביותר עד לעלייתו לשלטון לפני 20 שנים בדיוק, היה להיות חסר פנים. יותר קל להגיד מה הוא לא: הוא לא אידיאולוג ולא איש חזון גדול, אין לו כריזמה מיוחדת או יכולת נאום כובשת, הוא לא גאון מניפולטיבי, לא בא מרקע אליטיסטי ואפילו לא גיבור מלחמה.

אז מה הוא כן? קשוח. ומחושב. ונחוש. ונאמן מאוד. ומזהה מצוין את מוקדי הכוח. אבל בראייה לאחור, נדמה שמה ששיחק לידו יותר מכל דבר אחר בחיים ואיפשר לו להפוך לאחד המנהיגים החזקים בעולם – הוא התזמון. או כפי שפוטין סיפר בעצמו בשנה שעברה, לנערה עיוורת בת 17 בשם רגינה שזכתה להיפגש עם מושא הערצתה (לעיני המצלמות, כמובן) ושאלה אותו כיצד הגיע לאן שהגיע: "זה לא מה שחלמתי, זה לא מה שתכננתי. הכל קרה בגלל נסיבות מסוימות".

הישרדות משפחתית

ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין, 67, בא מרקע פשוט מאוד. פרולטריון רוסי. הוריו לא נמנו עם האליטה הפוליטית הישנה, וגם לא היו חלק מהאינטליגנציה הסובייטית החדשה. הם היו שני פועלים חסרי השכלה: האב, ולדימיר ספירידונוביץ' פוטין, אדם קשה וקפדן, עבד במפעל לייצור קרונות רכבת. האם, מריה, ניקתה בתים.

היא ילדה את פוטין בגיל מבוגר מאוד יחסית לתקופה ההיא, 41, אחרי שכבר שכלה את שני בניה הראשונים בגיל צעיר. בכלל, הישרדות הייתה מילת המפתח בבית פוטין, כמו ברבים אחרים. שני ההורים כמעט ולא שרדו את "המלחמה הפטריוטית הגדולה", ואיבדו באותה מלחמה, זו ששאר האנושות מכנה מלחמת העולם השנייה, גם הורים וגם אחים.

האב ולדימיר נשלח לחזית סמוך לגבול אסטוניה, וכל היחידה שלו הושמדה. לא ברור איך, אבל הוא הצליח להתחבא בתוך מימי ביצה ונשם דרך קנה סוף, עד שהגרמנים הלכו משם. הנקוו"ד (ארגון הביון והביטחון הפנימי הישן של ברית המועצות) חקר אותו ארוכות. כשנמצא שלא ערק משדה הקרב הוא נשלח שוב לחזית, הפעם ללנינגרד. רימון גרמני התפוצץ לידו, הרג את חברו, ופצע אותו קשה ברגל. הניחו אותו פצוע ומדמם על גדת נהר הנייבה, ושם כנראה גם היה מוצא את מותו אילולא זיהה אותו שכן וסחב אותו משם על כתפו עד לבית החולים. הוא צלע בייסורים עד סוף ימיו.

גם האם מריה כמעט קיפחה את חייה בימי המצור הקשים על לנינגרד. יום אחד איבדה את הכרתה ברחוב, והונחה באדישות הולמת לצד ערימת גופות קפואות שהמתינה לאיסוף. במזל, מישהו שמע את גניחותיה וחילץ אותה מתוך הקרחונים האנושיים. חייה ניצלו.

אלה לא היו סיפורים יוצאי דופן ברוסיה של אחרי המלחמה, אבל הם בהחלט השפיעו על האווירה בבית. ההורים גוננו מאוד על ולדימיר הקטן, שנולד שבע שנים לאחר סיום המלחמה, אבל לא הרבו לחבק אותו. גם לא אחד את השני. אביו הצליף בו בחגורה, אבל רק כשהתנהג לא יפה.

למרות שזה לא היה מקובל ברוסיה הקומוניסטית, מריה הייתה דתייה אדוקה. כשהיה ולדימיר בן שבעה שבועות לקחה אותו באישון לילה לכנסיית הטרנספיגורציה בלנינגרד והטבילה אותו בחשאי לנצרות. כעבור חצי מאה היא תיתן לו את הצלב ששימש בטקס הטבילה הסודי ותבקש ממנו לקדש אותו בכנסיית הקבר בירושלים, במסגרת ביקורו הראשון בישראל כנשיא רוסיה.

 חוליגן, לא פיוניר

שלושת הפוטינים חיו בחדר בשטח של 17 מטר רבוע. חדר שהיה חלק מדירה משותפת ומוזנחת שחלקו עם עוד שתי משפחות, אחת מהן יהודית. הדירה הייתה בקומה חמישית, בלי מעלית, וחדר המדרגות היה עדיין מנוקב קליעים מימי המלחמה, אפוף ריחות זיעה, טחב וכרוב מבושל, ושורץ עכברושים. בדירה לא היו מים זורמים או מקלחת, והחצר הפנימית של הבניין הייתה מקום מפגש לשיכורים ובריונים שכונתיים.

פוטין עצמו היה נער רזה ונמוך, שברירי למראה. אולי בגלל זה, ואולי בגלל שעד גיל שמונה לא נכנס למסגרות אלא גדל בבית עם ההורים, לא היו לו כישורים חברתיים מוצלחים במיוחד, וכנראה גם סבל מאלימות בבית הספר. הוא היה תלמיד די אדיש, עקשן ואימפולסיבי, ונחשב לגורם מפריע. עד מהרה התחבר עם בריוני השכונה ונקלע לקטטות רבות. פעם אחת אפילו נתפס עם סכין בילקוטו.

פעם אחרת הואשם על ידי ועד השכונה בהתנהגות עבריינית, מה שמנע ממנו להתקבל לשורות הפיונירים, הארגון הצעיר של המפלגה הקומוניסטית. מתוך 45 תלמידים בכיתה ג', פוטין היה הילד היחיד שלא היה פיוניר. לימים יטען שהיה זה חלק ממרד באביו הקומוניסט, ששימש נציג המפלגה במפעל הקרונות שבו עבד. "הייתי חוליגן, לא פיוניר", סיפר פוטין. זו לא תהיה הפעם האחרונה שבה מזגו החמום יאיים על הצלחתו בתוך המנגנון הסובייטי.

האב רצה שפוטין יתאמן באגרוף, אבל פוטין העדיף את ה"סמבו" – מעין שילוב סובייטי בין ג'ודו והיאבקות. זה שינה את חייו. המשמעת והקשיחות של תרגילי הסמבו עוררו אותו יותר מכל דבר אחר. לדבריו, הסמבו היה מה שהוציא אותו מהרחוב. "זה היה מכשיר יעיל מאין כמוהו לבטא את עצמי בחבורה", סיפר. מבחינתו, אמנויות הלחימה לא היו רק ספורט, הן היו פילוסופיה שלמה ודרך חיים שנתנה לו סדר ומשמעות.

מועדון הלחימה שבו התאמן פוטין דרש מהנערים שיהיו להם גם ציונים טובים בבית הספר. וכך, בסוף כיתה ו', נאלץ הילד להשתפר, עד שבסופו של דבר הסכימו למחול לו על חטאי העבר ולצרפו לארגון הפיונירים. תוך שבועות ספורים נבחר למנהיג הסניף הבית ספרי. בכיתה ח' כבר עמד להצטרף לקומסומול, תנועת הנוער של המפלגה. זה היה חשוב להמשך הדרך.

 חלומות על ריגול

כשהיה בן 13 ציינה ברית המועצות 20 שנים לניצחון על הנאצים. אחד הספרים הפופולריים ביותר שיצאו לאור במסגרת חגיגות הנוסטלגיה היה 'המגן והחרב'. זו לא הייתה ספרות גדולה, המחבר היה הכתב הצבאי של עיתון המפלגה, 'פרבדה'. אבל עבור נער מתבגר כמו פוטין זה היה מדהים: גיבור הספר היה רב־סרן אלכסנדר בלוב, סוכן חשאי שחדר לגרמניה הנאצית והתחזה לקצין אס.אס בשם יוהן וייס. המרגל היה יפה וחכם ואמיץ וגיבור, וכשהספר עובד לסרט קולנוע (באורך חמש שעות!) פוטין וחבריו צפו בו שוב ושוב. עד היום יודע השליט הרוסי לצטט את מילות שיר הנושא של הסרט.

פוטין זנח את חלומות הילדות שלו להפוך למלח או לטייס. מעכשיו היה לו חלום חדש: הוא רצה להיות מרגל כמו יוהן וייס. "מה שהדהים אותי יותר מכל היה כיצד מאמציו של אדם אחד מסוגלים להשיג מה שאין ביכולתו של צבא שלם לעשות. מרגל אחד יכול להכריע גורל של אלפים".

אמר – ועשה. או לפחות ניסה. בגיל 16 הוא פשוט התייצב יום אחד בשערי "הבית הגדול", מטה הקג"ב בשדרת ליטייני שבלנינגרד, וניסה להתנדב. זה היה מאוד תמים מצידו. הסבירו לו שהקג"ב לא מקבל מתנדבים, ובטח לא בגיל כזה. אמרו לו: לך תלמד משהו. הוא שאל לאיזה תחום אקדמי כדאי לו לפנות אם המטרה שלו היא קריירה בעולם הביון. התשובה הייתה משפטים.

את השיחה הזו שמר בסוד מפני משפחתו וחבריו, אבל מאותו רגע החל להשקיע מאוד בלימודים כדי להתקבל לפקולטה למשפטים במוסד האקדמי היוקרתי של המדינה – אוניברסיטת לנינגרד. רק אחד מכל 40 מועמדים התקבל, ופוטין הצליח. הוא היה סטודנט שקדן אך לא מבריק, ובחלוף השנים באוניברסיטה נראה שהשלים כבר עם העובדה שלא יהיה מרגל. הוא התחיל התמחות בפרקליטות ונראה היה שהוא בדרך לקריירה משפטית.

אבל אז, אחרי ארבע שנות לימודים, ניגש אליו גבר מסתורי וגייס אותו לקג"ב. פוטין היה מאושר. הוא חרג ממנהגו להתנזר מאלכוהול, והרשה לעצמו ללגום כוסית של ליקר מתקתק בחברת חבר קרוב.

 הבירוקרט המשועמם

בשנה שבה הצטרף פוטין לקג"ב, 1975, הארגון כבר היה מדינה בתוך מדינה. הרבה יותר מאשר משטרה חשאית, או גוף כמו השב"כ והמוסד המוכרים לנו. זה היה מנגנון בירוקרטי עצום, שפיקח כמעט על כל היבט בחיי ברית המועצות ואזרחיה: מודיעין פנים וחוץ, חתרנות פוליטית, יזמות כלכלית, שמירת הגבול והמכס, מתקני הממשלה, אתרי הגרעין, אמצעי תקשורת ההמונים, שיחות טלפון ממשלתיות ופרטיות, ועוד ועוד.

תחילה הוצב פוטין במחלקת כוח האדם של מטה הקג"ב בלנינגרד, באותו "בית גדול" שאליו ניסה להתנדב בצעירותו. זה היה די משעמם. הוא היה בן 23, בירוקרט שמטפל בניירת וגר עדיין אצל ההורים.

אחרי הכשרה אינטנסיבית של שישה חודשים, שבמהלכם למד שיטות חקירה ומודיעין, הוצב במחלקת הריגול הנגדי. זה כבר היה קצת יותר מעניין, ופוטין רכש שם חברים שילכו איתו עוד הרבה שנים. אבל הוא עדיין לא הפך למרגל כפי שחלם. רק כשנודע לו שהתקבל לדירקטורט היוקרתי של הקג"ב, הגוף שאחראי למבצעים בחו"ל – בין השאר בזכות השפה הגרמנית שלמד באוניברסיטה – החל לחלום מחדש. אבל גם זה לא קרה בסופו של דבר: ההכשרה שלו כמרגל נקטעה כבר אחרי שנה (מתוך שלוש), בגלל ששוב הסתבך בקטטה עם שיכורים ברחוב. פוטין חזר לשנים של ניירת אפרורית.

הממונה עליו כתב כי אין לו אמביציה יוצאת דופן, שהוא מסוגר ולא קומוניקטיבי, שאמנם יש לו מוח חריף אבל גם נטייה לפדנטיות. לבסוף, זכה בכל זאת לראות קצת עולם. דוברי הגרמנית בקג"ב חלמו על הצבה חשאית בגוש המערבי: גרמניה המערבית או לפחות אוסטריה או שווייץ. גרמניה המזרחית נחשבה להצבה פחות יוקרתית, אם כי ברלין המזרחית עדיין תססה כבירת ריגול עולמית. אבל אפילו לשם לא שלחו את פוטין. הוא הוצב בדרזדן המנומנמת, סמוך לגבול צ'כוסלובקיה. השנה הייתה 1985, ומשני צידיו של מסך הברזל כבר החלו לנשב רוחות של שינוי.

לבד מול המהפכה

חמש שנים בילה פוטין בדרזדן. במהלכן הפסיק להתאמן בג'ודו, התחיל לשתות בירה, והעלה 12 קילוגרמים. הוא לא היה מטאור, אבל עשה את העבודה כמו שצריך, ולאט־לאט התקדם בסולם הדרגות עד שמונה לסגן מנהל המשרד בדרזדן. לכולם היה ברור, וגם לפוטין עצמו, שאת חייו יעביר כבר כדמות זוטרה מאחורי הקלעים. יוהן וייס מאותו ספר נערץ ­- הוא כבר לא יהיה.

כמו שאר חבריו לקג"ב בסוף שנות ה־80, גם פוטין הבין שהיעלמותה של מזרח גרמניה היא בלתי נמנעת. הוא רק לא שיער כמה מהר היא תגיע. הוא ראה את הממשלה המרקסיסטית של אריך הונקר מאבדת תמיכה בציבור, וראה את ההפגנות של המזרח גרמנים צוברות תאוצה ואומץ. האירועים התקדמו בקצב מסחרר. בנובמבר 89' הופלה החומה בברלין. אחר כך פרץ ההמון למטה השטאזי בברלין. וגם בדרזדן.

קבוצת מפגינים אחת התפצלה מההמון שפרץ למשרדי השטאזי בדרזדן, והחלה להתקדם לעבר מטה הקג"ב בעיר. באותו לילה פוטין היה הקצין הבכיר ביותר בבניין. זה היה הרגע הדרמטי ביותר בקריירה שלו עד אותו יום: הוא הורה לשומרים להתכונן להסתערות והתקשר למטה הצבא האדום בדרזדן לבקש תגבורת. "אבל אין הוראות ממוסקבה", אמר לו הקצין התורן. כעבור כמה דקות ניסה שוב, וקיבל שוב את אותה תשובה. הוא היה המום. הוא היה לבד. בחוץ התקהל ההמון ולא היו לו הנחיות כיצד לנהוג. "הייתה לי תחושה שהמדינה לא קיימת עוד, שהיא נעלמה", סיפר לימים.

לקראת חצות יצא פוטין לבדו מהבניין, לבוש מדים ובלתי חמוש. הוא התקרב לעבר השער, לקראת המפגינים. כשהגיע לשער נעמד ושתק. גם הם השתתקו. הוא לא צעק ולא איים, רק אמר בקול רגוע בגרמנית הרהוטה שלו: "הבית הזה שמור היטב. החיילים שלי חמושים ונתתי להם הוראות: אם מישהו ייכנס למתחם, עליהם לפתוח באש". אמר, הסתובב וחזר לבניין. וזה הספיק. המפגינים התפזרו משם. רק כעבור כמה שעות הגיעה התגבורת הסובייטית בדמות שני משוריינים עמוסי חיילים. אבל כבר לא היה בהם צורך. פוטין רשם ניצחון קטן, כשפתר את הבעיה לגמרי לבדו. אבל את הבעיה הגדולה לא היה בכוחו לפתור: ברית המועצות החלה להתמוטט.

 גבר הולך לאיבוד

הקג"ב החזיר אותו לרוסיה, כמו שהחזיר מחו"ל אלפי שליחים אחרים באותם ימים של תחילת שנות ה־90. הוא הסתובב ברחובות חצי מובטל, במשך שלושה חודשים לא קיבל משכורת. רעייתו לודמילה חשה שבעלה "איבד את הקשר עם המטרה האמיתית של חייו". הוא היה כמעט בן 40, גבר אבוד. אבל עד מהרה פוטין יוכיח שיש לו כישרון להמציא את עצמו מחדש.

הוא קיבל תפקיד חדש: עוזר הרקטור לעניינים בינלאומיים באוניברסיטת לנינגרד, שבה למד בצעירותו. המשימה הייתה בעצם לעקוב אחרי הסטודנטים והמרצים. לאחד המרצים קראו אנטולי סובצ'ק. הוא היה גבוה וכריזמטי, אינטלקטואל שיכול לצטט בעל פה שירה קלאסית, והוא היה ליברל ודמוקרט שביקר בחריפות את המשטר הסובייטי. בשורה התחתונה, סובצ'ק היה ההפך מפוטין. אבל עכשיו, כשרוסיה החלה להשתנות, וסובצ'ק נבחר למועצת העיר לנינגרד (ובהמשך לראש העירייה), הוא מינה את פוטין ליועצו המיוחד. בהתחלה פוטין לא האמין ברעיונות הדמוקרטיים של סובצ'ק, אבל לקג"ב היה נוח מאוד שיש להם אדם בלשכה של אחד מבכירי המתנגדים לקרמלין; ופוטין שירת את סובצ'ק באותה נאמנות שבה שירת את הקג"ב. למעשה, פוטין עבד בו זמנית עבור המשטר הישן – ועבור אלה שעומדים להפיל אותו.

העתיד של רוסיה היה מאוד לא ברור, ובמשך זמן רב פוטין ישב על הגדר וניסה לשמור לעצמו את כל האופציות פתוחות. כשמיכאיל גורבצ'וב נטה לפרק את ברית המועצות, התארגן ניסיון הפיכה של נאמני הקומוניזם שנשען על בכירי הקג"ב. זה היה הרגע, באוגוסט 91', שפוטין היה חייב לבחור בין סובצ'ק לבין שירות הביון, שהיה כל עולמו. ברגע האחרון הוא החליט להתפטר מהקג"ב בתום 16 שנות שירות. אם ההפיכה הייתה מצליחה, הוא כנראה היה נאסר. לכל הפחות היה נותר מובטל. אבל ההפיכה נכשלה, ובן רגע עבר פוטין לצד המנצח. תזמון הוא הכל בחיים.

– נולד ב־1952 בלנינגרד (כיום סנקט פטרבורג)
– מצב משפחתי: התגרש מלודמילה (בחשאי, ב־2014), ואב לשתי בנות, המוסתרות
– דתו היא נצרות אורתודוקסית
– הוא שינה את החוקה הרוסית כדי להיבחר שוב (ושוב) לנשיאות, – כשבתקופת הביניים ניהל את הנשיא שמעליו, מדבדב, מכס ראש הממשלה
– לאג'נדה ולאופי שלטונו ניתן הכינוי 'פוטיניזם'. על פי ההגדרה הזו, פוטיניזם היא אוטוקרטיה שמרנית, פופוליסטית ופרסונליסטית
– פוטין הוא כנראה האיש העשיר בעולם, בכסף שחמס מנכסי המדינה. יש המעריכים את הונו (החבוי ברובו) בכ־200 מיליארד דולר. לשם השוואה, מי שמככבים בצמרת הטבלאות הרשמיות, ביל גייטס וג'ף בזוס, שווים כ־110 מיליארד דולר כל אחד

מבצע יורש

הקומוניזם קרס. בוריס ילצין נבחר בבחירות חופשיות לנשיאות רוסיה. עידן חדש החל. פוטין מילא שורה של תפקידים פוליטיים בלנינגרד, שהפכה שוב להיות סנקט פטרבורג, עד שפטרונו סובצ'ק מינה אותו למנכ"ל העירייה. זה היה זינוק בלתי נתפס כמעט של אדם צעיר יחסית, מרקע אפרורי ולא מרשים בקג"ב, לניהול העיר השנייה בגודלה במדינה. כשסובצ'ק הפסיד בבחירות 96', עבר פוטין למוסקבה ומילא תפקידי מנהלה שונים אצל ילצין בלשכה.

לקראת סוף שנות ה־90 החל שלטונו של ילצין להירקב. המצב הכלכלי החריף מאוד, האינפלציה דהרה, והציבור שכל כך האמין בעתיד החדש שיביא ילצין לרוסיה – החל להתרחק ממנו. אוליגרכים לא השאירו זכר כמעט מנכסי המדינה, הפערים הכלכליים צמחו מיום ליום, החסכונות נעלמו. כל אלה הביאו לחוסר ביטחון אדיר בחברה הרוסית.

שלטונו של ילצין התפורר בקצב מסחרר. הוא מינה אנשים ופיטר אותם במהרה, מינה ופיטר, עד למצב שבו רוב ראשי הסוכנויות הפדרליות היו צעירים בינוניים שפשוט נבעטו לצמרת. ולדימיר פוטין לא עשה טעויות בזמן הזה, וכך מצא את עצמו ממונה ב־97' לסגן ראש הסגל בקרמלין, וב־98' כבר לראש שירות הביטחון הפדרלי, הפס"ב, אחד מיורשיה של סוכנות הביון האימתנית הקג"ב.

מקורביו של הנשיא ילצין הלכו והתמעטו, עד שהתקשורת הרוסית כינתה אותם "המשפחה". חלקם היו באמת בני משפחה, כמו בתו של ילצין טטיאנה, ובעלה שהיה ראש הלשכה של הנשיא; חלקם חברים ללא קשר דם, כמו האוליגרך היהודי בוריס ברזובסקי, היחיד מבין ששת האוליגרכים המרכזיים שהעלו את ילצין לשלטון ושנותר נאמן לו גם בשלב הזה. ברזובסקי היה דוקטור למתמטיקה, שהפך לסוחר מכוניות, שהפך לטייקון בנקאי עם אחזקות בנפט, ומי שניהל את ערוץ 1 הרוסי – שזכה באותם ימים ל־98 אחוזי רייטינג. הוא טיפח לעצמו דימוי של ממליך מלכים, ועכשיו הוא היה מודאג.

"המשפחה" הבינה שסוף שלטונו של ילצין הולך ומתקרב, וחששה שמתנגדיו יכניסו את הנשיא, וגם אותם כחוג מקורביו, לתקופת מאסר ממושכת, או לפחות להפשטתם המוחלטת מנכסים ומכוח. הם חיפשו יורש שאפשר יהיה להעביר אליו את השלטון באופן שקט, שאפשר יהיה לנווט ולנהל אותו, והכי חשוב: שלא יכניס אותם לכלא. וכאן נכנס פוטין לתמונה.

מלחמה, לא חשוב על מה

ברזובסקי הכיר את פוטין עוד כשזה היה עוזרו של סובצ'ק בעיריית סנקט פטרבורג. פוטין עזר לו להקים תחנת שירות למכוניות בעיר. הדבר המדהים היה שפוטין סירב אז לקבל מברזובסקי שוחד, פרקטיקה מקובלת מאוד בימים הפוסט־סובייטיים. "הוא היה הבירוקרט הראשון שסירב לקחת שוחד. זה הרשים אותי מאוד", סיפר ברזובסקי.

כעת חיזר ברזובסקי אחרי פוטין נמרצות. דמותו האפורה נראתה לו ולשאר חברי "המשפחה" אידיאלית עבור מטרותיהם. הם היו נפגשים כמעט כל יום בפיר של מעלית מושבתת, מאחורי המשרד של פוטין בפס"ב. פוטין חשש מהאזנות בכל מקום אחר, כולל בלשכתו. לדברי ברזובסקי, פוטין היה בהתחלה סקפטי מאוד לגבי רעיון הירושה, אבל הסכים להקשיב.

בוריס ילצין לא התפעל במיוחד מהאיש, שמינה באופן אגבי כמעט לראשות הפס"ב. "הוא נראה בסדר אבל הוא די קטן", אמר הנשיא לברזובסקי (לפי מאשה גסן בספרה 'האיש ללא פנים'). אחרי שילצין החליף לא פחות מארבעה ראשי ממשלה תוך שנה וחצי, הוא מינה ב־9 באוגוסט 1999 את פוטין לתפקיד. מינויו של הפקיד האנונימי, שהיה עכשיו בן 47, לא עורר כל התנגדות. עוד אחד על הכיסא הרעוע, למי אכפת.

השלב הבא של הקבוצה היה לבנות את דמותו של פוטין כמנהיג. באותם ימים החל המיעוט הצ'צ'ני לבצע שוב פיגועים נגד מטרות רוסיות; כחודש לאחר מינויו של פוטין לראשות הממשלה, הפיגועים הגיעו לבנייני מגורים בבירה מוסקבה. מאות נהרגו בפיגועים האיומים, אלפים נפצעו. רוסיה הרגישה במלחמה.

לימים, נפוצו שמועות שלפיהן הפס"ב עצמו הוא שפוצץ את הבניינים במוסקבה, כדי לקדם מלחמה בצ'צ'ניה ולאחד את השורות סביב פוטין; הדבר מעולם לא הוכח. כך או כך, סמכויותיו של פוטין הורחבו, והוא הורה לצבא לתקוף בצ'צ'ניה ולמעשה להחריב את חבל הארץ במה שיכול היה בקלות להיחשב לפשע נגד האנושות. זו הייתה גם אחת מהופעותיו התקשורתיות הראשונות. "אנחנו נלכוד אותם", הבטיח לרוסים מול מצלמות הטלוויזיה, "נחסל אותם בכל מקום שבו נמצא אותם, גם אם נמצא אותם בשירותים. נוציא אותם מכלל שימוש גם בבית השימוש". זה היה הסגנון החדש. וזה עבד. המוכרות והפופולריות של פוטין נסקו.

ואז במשפחה עלה רעיון מבריק: ילצין יתפטר מתפקידו לפני הזמן, וכך לפי החוק יהפוך ראש הממשלה הצעיר פוטין לממלא מקום הנשיא, ויוכל להתמודד על הנשיאות מעמדת כוח. ביום האחרון של האלף השני לספירה, כשהעולם כוסס ציפורניים לקראת באג 2000 שלא הגיע אף פעם, הודיע ילצין בטלוויזיה הרוסית על התפטרותו: "רוסיה צריכה להיכנס למילניום החדש עם פוליטיקאים חדשים, עם פנים חדשות, עם אנשים חדשים, פיקחים, חזקים ונמרצים. לשם מה לי להיאחז בכיסא עוד שישה חודשים, בשעה שיש אדם חזק הראוי להתמנות לנשיא המדינה ואשר בו תולים בעצם הרוסים כולם את תקוותיהם לעתיד?".

בחצות הופיע גם ולדימיר פוטין על המסך. תחילה היה נראה עצבני ומגמגם מעט. אבל לאט־לאט תפס ביטחון. המעשה הראשון שלו כנשיא זמני היה חתימה על צו נשיאותי שהעניק לילצין ולמשפחתו חסינות מפני הליכי חקירה ומאסר. ילצין, שנתפס בתחילה כלוחם בשחיתות, כבר היה מרכזם של סיפורים רבים שנפוצו על שחיתותו שלו. הוא גם היה חולה ותשוש מאוד.

העסקה לכאורה הושלמה. הבחירות הוקדמו בשלושה חודשים והתקיימו בסוף מרץ 2000. פוטין ניצח בסיבוב יחיד, לאחר שזכה ב־53% מהקולות. האיש האפור והאנונימי הזה הפך לשליטה הנבחר של הארץ בעלת השטח הגדול בעולם. אז אם הגעתם לגיל שבו נדמה לכם שכבר פספסתם את הרכבת – תחשבו על ולדימיר פוטין.

הדיקטטור הבלתי מנוצח

מאז הזינוק המסחרר הזה אל הכוח חלפו בדיוק 20 שנה. כעת, שלטונו של פוטין נראה כעובדה נצחית, לפחות עד שיחזיר את נשמתו לבורא.

את האוליגרכים שתמכו בו, ביניהם ברזובסקי, הוא גירש או כלא (ברזובסקי ימצא את מותו "בנסיבות מסתוריות" בגלותו בלונדון, 13 שנה לאחר מכן) כדי שמקורביו יתפסו את מקומם. את אמצעי התקשורת הוא הגביל ואת העיתונאים שלא סרו למרותו לא היסס לרצוח. האופוזיציה, שהיא נשמת אפה של כל דמוקרטיה באשר היא, היא סוג של בובה על חוט ברוסיה. סמכויות הפרלמנט צומצמו, בתי המשפט הפכו כפיפי הממשל, חותמת גומי ריקה מתוכן ואכזרית מאוד. המוסדות הלאומיים סורסו.

פעם בכמה שנים יוצא פוטין למלחמה. למרות שהוא לא כפוף למגבלות של דעת קהל כמו מדינות אחרות בעולם, המלחמות שלו אף פעם לא ממש נגמרות. הוא עשה זאת בצ'צ'ניה, ואחר כך בגיאורגיה, אוסטיה ואבחזיה. הוא סיפח את חצי האי קרים ונלחם בתוך אוקראינה, ואז יצא למערכה להצלת שלטונו של אסד בסוריה. והצליח.

מעמדה של רוסיה בעולם ומעמדו של פוטין עצמו איתנים מאוד, למרות הזוועה שהיא רוסיה בת־ימינו, למרות הסיפורים שמגיעים ממנה בכל יום, למרות צפצופו על החוק הבינלאומי. הוא מנהל קשרים ענפים עם מדינות כמו טורקיה ואיראן, וגם עם אויבתה הגדולה של איראן, סעודיה, איתה הוא גם מתאם את מחירי הנפט שעליו נשענת הכלכלה הנחשלת של המדינה. הוא לוטש עיניים לאפריקה, משמש קבלן משנה של הסינים במקומות מסוימים, מתערב במשאל העם הבריטי, מתסיס בשיטות מתוחכמות את הציבור המערבי נגד ממשלותיו, ומטה בעורמה ובאופרציית ענק את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב. גם אם טראמפ נבחר בזכות פוטין וגם אם לא – את הסחורה לכאורה הוא לא סיפק. הסנקציות של אובמה על רוסיה לא רק שלא הוסרו, הן הוחרפו והודקו.

אבל ככל שמעמדו הבינלאומי נוסק – וכך גם מעמדה של רוסיה כמעצמה עולמית בחסות קריסת הסדר הגלובלית – המצב אצלו בבית הולך ומחמיר. השנים הראשונות לשלטונו הביאו שגשוג כלכלי לרוסיה, בין השאר בגלל מחירי הנפט הגבוהים באותן שנים. אבל מאז המחירים צללו, העולם עובר לצרוך אנרגיה ממקורות נוספים, והסנקציות הכלכליות בעקבות הפלישה לקרים נותנות את אותותיהן.

רוסיה היא כיום אחת המדינות המושחתות בעולם. הכלכלה שלה במצב נורא. היא מייצרת נשק ומפיקה נפט וגז טבעי משטחה העצום, אבל לכלכלה המתועשת והיצרנית של ברית המועצות, שייצרה כמעט כל דבר שעולה על הדעת – אין כמעט כל זכר. ברוסיה מתים כל שנה יותר אנשים מאשר נולדים. תוחלת החיים הממוצעת לגבר רוסי היא 67 (הממוצע הישראלי, לשם השוואה, 80.5). מערכת הבריאות בקריסה, ורק האליטה יכולה להרשות לעצמה טיפולים פרטיים. שכר המורים נמוך. יוקר המחיה עולה. הפנסיה לא מספיקה לקיום בכבוד, ובשנה שעברה נאלצה הממשלה להעלות את גיל הפרישה באופן משמעותי. אגב, את העונג לבשר זאת לאומה הרוסית, ביום פתיחת המונדיאל (השערורייתי והמושחת לכאורה בפני עצמו) ברוסיה, בקיץ 2018, פוטין נתן דווקא לראש הממשלה שלו, מדבדב.

מישהו להשתחוות לו

אז איך פוטין עדיין בשלטון?

ראשית, כי הוא מנהיג חכם ואכזר, שמעקר באופן שיטתי את היכולת לאיים עליו, גם כשהפופולריות שלו נמצאת בירידה. הוא יסודי, שיטתי, מחזיק בנכסים אדירים ודואג שהמעגלים הקרובים אליו, וגם הפחות קרובים, ימשיכו להיות מפוחדים מאוד – אבל גם מתוגמלים מאוד.

הצעירים ברוסיה שנולדו לתוך עידן פוטין חושבים ברובם קצת אחרת מהאיש שמתגעגע לסדר הסובייטי, בלשון המעטה. הם רוצים להיות ירוקים ולמחזר אשפה, רוצים יותר חופש מיני ויותר חופש בכלל. הם כבר כמעט ולא צופים בטלוויזיה המפוקחת על ידי השלטונות, אלא מעלים בעצמם תכנים חתרניים ליוטיוב, חלקם אפילו מעיזים ומסתכנים ביציאה להפגנות ברחוב.

אבל לפי כל הסקרים, רוב הרוסים עדיין חושבים שהחלופה היחידה לשלטון הברזל של פוטין היא תוהו ובוהו. מבחינתם, יש לרוסיה רק שתי אפשרויות: או רודנות קשה או התפרקות איומה. רבים מאמינים שהאליטה של פוטין כבר שבעה, היא גנבה את שלה, ושאם יופל השלטון תבוא במקומו קבוצה רעבה יותר שתתחיל לגנוב מחדש. מה זה משנה אם פוטין מחזיק בנקודות עלומות מחוץ לגבולות רוסיה 200 מיליארד דולר או רק 70 מיליארד? כמה כבר עוד הוא ייקח? עדיף להישאר עם הקיים. כך שגם אם פוטין יתעקש לשנות שוב את החוקה כדי להתמודד לנשיאות אחרי 2024, לא בטוח שנראה את הרוסים מסכנים את החופש שלהם או את חייהם ועולים על בריקדות.

בספר 'הצאר החדש' מאת סטיבן לי מאיירס שיצא לאור ב־2015 (עם עובד), מופיע ציטוט מתוך 'האחים קרמאזוב' מאת פיודור דוסטויבסקי (בתרגום נילי מירסקי) שאולי ממצה את העניין כולו: "הו, יפה יפה הבין שנפשו הכנועה של הרוסי הפשוט – המותשת כולה מעמל ויגון, ובעיקר מן העוול המתמיד ומן החטא המתמיד שלו ושל הציבור – לנפש כנועה זו אין צורך גדול יותר ונחמה רבה יותר מלזכות בדבר קדושה או באיש קדוש לכרוע לפניו ולהשתחוות לו".

– במהלך 2018 לבדה דנו בתי המשפט ברוסיה בעניינם של 4,500 עצורים בגין "הפגנות לא חוקיות".
– מאות נעצרים על עבירות סמים, אצל רבים מהם נמצאת בדרך כלל בדרך פלא כמות הסם המדויקת המצוינת בחוק ושדינה גזר הדין הרצוי.
– כל ארגוני זכויות האדם וגם האיחוד האירופי קובעים שנה אחר שנה כי רוסיה ממוקמת גבוה ברשימת המדינות הפוגעות בזכויות אדם באופן אנוש, עם דיכוי, מעצרי שווא ועד עינויים. יחד איתה בצמרת מדינות כמו קמרון, פקיסטן, ערב הסעודית, סודן וזימבבווה.
– חוקים נגד קהילת הלהט"ב מביאים לרדיפות ממוסדות, אבל גם להתססה המביאה לאלימות בריונים נפוצה נגד גייז במדינה, בעידוד השלטונות. במקומות כמו הרפובליקה הצ'צ'נית האלימה והמושחתת, שהיא מחוז רוסי לכל דבר, כבר מדובר ברציחות המוניות.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook