fbpx

הפחד שמלכד את קואליציית המיעוטים | ניצן הורוביץ

0

שעה ארוכה ישבתי באצטדיון בפילדלפיה, צופה בהשתאות באירוע הפתיחה המבולגן מעט של הוועידה הדמוקרטית. לא היה צריך יותר מכמה דקות כדי לעמוד על ההבדל העצום בין מה שהיה שם על הבמה לבין המופע הרפובליקני המהוקצע בקליבלנד, שבוע קודם לכן.

תחילה עלתה בפילדלפיה מזכירת המפלגה הדמוקרטית, סטפני רולינגס־בלייק, ראשת העיר בולטימור, אישה שחורה. אחריה בירכה יו"ר הוועידה, מרשה פאדג', חברת בית הנבחרים מאוהיו, אישה שחורה. אז התכבדה הכומר סינתיה הייל לשאת את תפילת הפתיחה. כן, אישה שחורה. לשירת ההמנון הופיע בובי היל ממקהלת הנערים של פנסילבניה. נער שחור. בשלב הזה הגיע סוף־סוף תורו של הנואם הראשון: וולינגטון ווב, ראש העיר לשעבר של דנבר. שחור, כמובן. ואז, אתנחתה מוזיקלית עם להקת 'בויז טו מן' שכל חבריה, הו בהחלט כן, שחורים.

דבר מכל זה לא היה בוועידה הרפובליקנית. כאילו לא מדובר רק במפלגה אחרת, אלא במדינה אחרת. בקליבלנד, הקהל, הצירים, הנואמים, היו כמעט כולם לבנים. בפילדלפיה היה צבעוני לגמרי: שחורים, אינדיאנים והיספנים – חלק מהנאומים היו בכלל בספרדית – עם נוכחות להט"בית בולטת מאוד, כולל נואמת טרנסג'נדרית ראשונה, והמוני יהודים. לפעמים זה הרגיש כמו אירוע של הסוכנות. אפילו דוכן כשר היה שם, שהפך לנקודת מפגש תוססת.

ההבדל האתני בין שתי המפלגות אינו חדש. כבר 70 שנה ויותר, מאז קואליציית המיעוטים הגדולה של פרנקלין רוזוולט, המפלגה הדמוקרטית היא הבית של אמריקה השחורה, הלטינית, היהודית, ועדיין במידה מסוימת גם הקתולית. יחד עם ארגוני הנשים וארגוני העובדים, היא בעלת אחיזה כלל־אמריקאית, חוצת קהילות. הרפובליקנים מגזריים הרבה יותר. הם השבט הלבן, הוואספי. בגלל השינויים הדמוגרפיים העצומים בארה"ב, יש לכך משמעות פוליטית קריטית. למעשה, הדמוקרטים זוכים בשנים האחרונות לנקודת פתיחה שהרפובליקנים יכולים רק לחלום עליה. לכן גם סיכויי הניצחון של הילרי קלינטון, על הנייר, טובים יותר. 39% מאזרחי ארה"ב הם היספנים, שחורים, אסייתים, יהודים ואינדיאנים. שיעור ההתנגדות שלהם לטראמפ הוא גורף, מוחץ. אמנם בקרב השאר, הלבנים הנוצרים, יש לטראמפ יתרון; אך הצירוף של המיעוטים יחד עם חלק מהלבנים, בעיקר הנשים, מעניק לקלינטון מקפצה אידיאלית לניצחון. למעשה, כשמסתכלים על המספרים האלה, טראמפ לא יכול לנצח.

אלא שבין הנייר למציאות יש פער מסוים, וזה מרווח התמרון של טראמפ. רבים מהמיעוטים תומכי קלינטון מתרכזים במדינות מסוימות, בעיקר בדרום, שבהן יש רוב רפובליקני מוצק. שם גם נמשכים ללא הרף המאמצים, לפי מיטב המסורת הגזענית, לצמצם את הצבעת השחורים, שממילא איננה גבוהה במיוחד עקב פערים חברתיים עצומים. בצפון קרוליינה, למשל, מדינה בעלת חשיבות פוליטית גדולה, הוחמרו כללי ההצבעה: הצטיידות בתעודה עם תמונה, רישום מוקדם ומניעת אפשרות להצביע באזור אחר. בית המשפט הפדרלי לערעורים קבע לאחרונה שזו חקיקה גזענית מובהקת במטרה להקטין הצבעה, וביטל את ההגבלות. בהתחשב בכך ששיעור התמיכה בקלינטון בקרב הקהילה השחורה הגדולה במדינה עולה על 90%, זו פסיקה משמעותית מאוד.

ב־2008 ניצח ברק אובמה בצפון קרוליינה, לאחר עשרות שנים של ניצחונות רפובליקניים. לראשונה בתולדות ארה"ב נרשם אז שיעור הצבעה עצום בקרב השחורים, שבאו בהמוניהם כדי לתמוך במועמד השחור הראשון. קלינטון לא מעוררת אפילו מקצת התזזית שעורר אובמה. מי שעושה את זה הפעם בשבילה הוא טראמפ. צריך היה לראות את הזעם של צירים שחורים (ויהודים) נגד תומכי סנדרס, שהתעקשו בוועידה בפילדלפיה על "ברני או כלום", כדי להבין שיותר מאהבת מרדכי, הדמוקרטים מלוכדים עכשיו בשנאת המן. ושנאה ופחד הם דבק פוליטי חזק מאין כמוהו.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: אימג'בנק

שתף