fbpx

הפוליטיקה של הפוליטיקה // נדב איל

0

בספרו של נחום גוטמן על תל אביב הצעירה, 'עיר קטנה ואנשים בה מעט', הוא מספר על העבריין העברי הראשון אחרי 2,000 שנים. השנה היא 1913. העבריין הזה, מספר לנו גוטמן בסלחנות, היה מציצן לא מנוסה.

"רחל עמדה תחת מטר המקלחת, בתוך האמבטיה. […] פתאום ראתה רחל את הדמות בחלון ופרצה בצעקה. הסייד שעמד רכון בחלון הרים את רגלו הימנית; היא הסכימה לזוז ממקומה הקודם (הוי, רגל טריפה — למה הסכמת? ואם אגיד שהיה הסייד קצר ראייה, כלום יש בכך כדי להקל?) הרגל השתחלה דרך החלון, לאחר שגילתה את סוליית הנעל המתוקנת, ונשארה תלויה לפנים החדר, ובעליה רכוב אל האדן. רחל צעקה שנית; מעדה ונפלה מתעלפת באמבטיה. […] כך, רכוב על אדן החלון ומפלבל בעיניו, מצאו האנשים את הסייד כשנכנסו לקול הצעקות לחדר־האמבטיה. – מה אתה חולם! קראה אליו אמה של רחל שחשבה אותו שהוא אחד מאלה שבאו לעזרה. […] – רחל, מה קרה לך? — קראה האם בקול רם באזני בתה. רחל התעוררה, פקחה עיניים בהולות, ובהרמת אפה הקטן שהצטמק מחיוורון הטתה אותו לעבר דלת חדר הרחצה שנשארה פתוחה. – ואני הטיפשה! — קראה האם ומיהרה לחדר־האמבטיה. הסייד עדיין ישב רכוב על האדן".

גוטמן משתעשע בייסורי פרנסי העיר היכן לכלוא את הסייד, שאותו הוא מצייר כצעיר מוקסם ופותה. המציאות הייתה כמובן אחרת לגמרי; מדובר היה בניסיון אונס ממש כולל ניסיון כפיתה של הנערה. אך הסיפור הזה מדגים את אחד החלומות הציוניים המודגשים ביותר, "הגנב העברי הראשון" כלשונו של ביאליק. השאיפה שביטא הייתה בנורמליות של עם ככל העמים, כולל החטאים הקטנים והמתבקשים של אומה כזו. זאת אומרת, לא רק שביאליק וגוטמן וכל השאר לא לקו בנאיביות לגבי החברה שתיבנה כאן, הם היו משוחררים אפילו ממליציות בסגנון בן־גוריוניסטי. הפוליטיקאים בני דורם ואחריהם נאמו על "כיבוש השממה" ו"אחרי 2,000 שנים", אבל הם ראו לנגד עיניהם את המציאות האזרחית הפשוטה. הרחובות, הפרדסים, העבודה, העיר, עבריינות. זו הייתה משאת נפשם.

******************

אך אנחנו רחוקים מזה, עדיין, למעלה מ־100 שנה מאז שנתפס העבריין העברי ההוא. ממשלות קואליציוניות יכולות ליפול על עניינים עקרוניים כמו התקדמות מדינית בלתי רצויה על ידי חלקי הקואליציה, נניח כפי שקרה מעשית לאהוד ברק בשנת 2000, או לחלופין נפילת ממשלת רבין בשל חילול השבת בשעתו. הן יכולות ליפול בגלל חקירות וכתבי אישום; זו ההתרחשות שרדפה את אולמרט והובילה לעליית נתניהו. והן יכולות לקרוס לתוך עצמן בגלל דינמיקה פוליטית סיעתית, יחסים עכורים, כישלונם של דילים ופוליטיקה של פוליטיקה. אך על נושא אזרחי ממש, מובהק וחד־משמעי, טרם נפלה פה ממשלה.

ראש הממשלה שקל בשבועות האחרונים בחירות בגלל התאגיד, וזהו לכאורה נושא אזרחי ממש, אבל לכולם ברור לגמרי שלא בתאגיד מדובר, אלא בשליטה פוליטית נוקדנית, בהכפפת התקשורת ובאויבים שמשפחת נתניהו רואה בכל צל חולף או ערוץ טלוויזיה אקראי. זו עוד פעם, במילים אחרות, הפוליטיקה של הפוליטיקה. היא ממחישה את אחת הנקודות הכאובות והיסודיות ביותר בהבנה של המציאות הישראלית; שבאופן אמיתי, מנגנוני הכוח שלה אינם חוששים ופוחדים ורוצים לרצות את צורכי הציבור. בכל מקום בעולם מנגנוני כוח שואפים לשמר את עצמם, אבל הדרך לעשות זאת, הם יודעים, היא באמצעות ריצוי מתמיד של הציבור. קחו לדוגמה את רפורמת הבריאות שהעביר אובמה וניסה החודש, ללא הצלחה, הנשיא הנוכחי לבטל. החוק שהציע פול ראיין ונתמך על ידי טראמפ היה לא פופולרי בעליל. הימין הקשה לא אהב אותו. הימין הרך לא אהב אותו. חבר בית נבחרים עמד בראיון טלוויזיה וספר את שיחות הטלפון שמשרדו קיבל כדי להדגים מדוע יצביע נגד. הוא היה רפובליקני.

סוג השיחה הזה פשוט איננו מתקיים כאן. הצרכים הקרתניים של מדינה קטנה ופריפריאלית קטנים על הפוליטיקאים שלנו. פועלי הבניין נהרגים באתרי הבנייה בעשרות, בשיעורים גבוהים במאות אחוזים מכל מקום אחר במערב. מי שחוסך ולא מקפיד על חיי אדם באתר, ספק אם יקפיד בתקני הבטון במרפסות; זו אמירה מתבקשת, והיה מתבקש שישמיע אותה אחד, יואב גלנט. הוא שר השיכון. אבל גלנט עשה את דרכו לאיפא"ק, אתם מבינים, כי עיניו נשואות הרחק מתיק השיכון. הוא כנראה רוצה להיות שר הביטחון הבא מטעם הליכוד (ראו כתבה בגיליון זה). פועלים באתרי בנייה הם דבר קטן על מנהיגינו, כמו כל מגע אזרחי ממש.

******************

יהיו שיגידו שזו הכללה גסה. יש בזה משהו, הרי המדינה מתנהלת במישורים אזרחיים כל העת כמובן. אבל בהכללה הזו ישנה האמיתה הבאה: כל העניינים האזרחיים חשובים לפוליטיקאים אצלנו הרבה פחות, הרבה־הרבה פחות, מההזמנה הבאה לאיפא"ק, או לחלופין מהסיכוי שיצליחו לבטא רעיון "דרמטי" בתחום מדיני או ביטחוני. כרטיס הכניסה הקבוע שלהם למועדון של הגדולים בפוליטיקה הוא העיסוק בענייני חוץ, ולא בריאות או חינוך, מערכות מורכבות ומאתגרות בהרבה ממשרד החוץ. בישראל פושה יתוש הנמר האסייתי. הוא יכול להעביר מחלות, ולבסוף הוא יעביר כאן מחלות – כולל נגיף הזיקה. כל עונה כבר כמה שנים הוא משבש לגמרי את חייהם של כל מי שיוצאים לגינה ציבורית, מאמהות צעירות ועד להורים עם ילדים או גמלאים. יש פתרונות מתקדמים בעולם לעניין הזה, נניח פיזור של יתושים עקרים שהם תוצאה של מחקר גנטי, ומדינות מפגרות למדי כמו איי קיימן מיישמים אותם. אבל המערכת הישראלית ממתינה למצב החירום כדי לפעול, לכותרות הענק על שני מקרי זיקה ראשונים, לפאניקה הציבורית על בריאותן של נשים בהריון; כאשר זו תפרוץ, יעסקו הגורמים המתאימים בכסת"ח אופייני ויעלו לשידור, ימרחו ויימרחו. התדר האזרחי או הביטחוני שדרכו פועלת המערכת הממשלתית כאן הוא כולו חירום, חירום, חירום.

זה עניין של התניה. התנינו את הפוליטיקאים שלנו שהם אינם מקבלים קרדיט על הצלחה אזרחית. למען האמת, ואני מכסה את התחומים האלה די הרבה זמן, אין לי מושג על מה הם כן מקבלים קרדיט. זאת אומרת, איך פוליטיקאי אצלנו בעמדת ביצוע יכול לקבל מחמאות על דברים שהצליח לעשות ממש, מחמאות שהוא יכול לתרגם להצלחות אלקטורליות? אם הפוליטיקאים לא יעברו התניה ציבורית לפעול בעניינים אזרחיים, התניה שלילית וחיובית, אז התוצאה תמשיך להיות ירידה במספר מיטות בתי החולים, הידרדרות מהירה או מעט איטית יותר בחינוך הממלכתי, יתושים בגינות ופועלים נהרגים באתרי בנייה. כל הדברים האלה יכולים לקרות במדינה נורמלית, כמובן, אבל השאלה היא מה ספקטרום התגובה הציבורית ואם הוא נגמר בכך שמישהו משלם מחיר. מחיר אמיתי. פרויקט ההקמה של מדינת ישראל יסתיים כאשר ממשלה תיפול על תחבורה, חינוך או רפואה; אחרי שייסדנו תרבות עברית עבריינית מפוארת, אפשר להמשיך הלאה לנושאים מעט פחות אקזוטיים.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

צילום: אוליבייה פיטוסי, אייל טואג, 'הארץ', chip somodevilla ,kate green ,imagebank

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019