ווינסטון צ'רצ'יל טבע כמה מהביטויים הזכורים והמצוטטים ביותר בהיסטוריה הפוליטית. אחד המפורסמים שבהם כוון כלפי יריבו, מנהיג הלייבור קלמנט אטלי ("מכונית ריקה עצרה מול דאונינג 10, ומתוכה יצא אטלי"). צ'רצ'יל היה מנהיג דגול, בעיקר הודות לחישולם של העיתוי והנסיבות הטרגיים שהפכו אותו כזה. ההיסטוריה פחות זוכרת שהוא היה גם אדם קטנוני, די בלתי נסבל, נרקיסיסט. אדם ששנוא על הרוב המכריע לא במחנה הפוליטי שמנגד, אלא גם על ידי בכירי מפלגתו שלו.
ועדיין, בזמן מלחמת העולם השנייה אותו אטלי הצטרף ללא היסוס לממשלת חירום בראשות צ'רצ'יל. ולמרות שהאחרון חזר לסנוט בו ברשעות לאחר מכן (בעיקר בשל העובדה שאטלי ניצח אותו בבחירות), במהלך המלחמה הם שיתפו פעולה בצורה מופלאה; לפרק זמן מסוים הפכו אפילו לחברים קרובים. השותפות בין אטלי וצ'רצ'יל, כמו גם ההתפכחות של המנהיג שמעבר לאוקיינוס, פרנקלין רוזוולט, היו ה"אחריות שלפני עידן האחריות", העידן שיחל לאחר ספירת הגופות ואומדן הנזקים של המלחמה הגדולה בתולדות האנושות. זה שנדב איל מיטיב לתאר טוב כל כך את התפרקותו האיטית והמדאיגה בימינו.
נכון לזמן כתיבת שורות אלה, בנימין גנץ ובנימין נתניהו לא הקימו ממשלת חירום. שבועות ארוכים בתוך משבר הקורונה וכשבחוץ סגר כמעט מוחלט, מספר המובטלים מדגדג את המיליון מלמטה ואומה שלמה נמצאת כפסע לפני קשירה קולקטיבית בכותונת משוגעים גדולה אחת. מצב שבו כל אופוזיציה (לא שיש אופוזיציה, או קואליציה. יש לנו רק כנסות זמניות, ממשלות מעבר ומערכות בחירות בתדירות של שיעולים למרפק) הייתה מצטרפת לממשלת אחדות.
במבט היסטורי, קשה למצוא מייסדי דתות שהצליחו ליצור בזמן קצר אמונה משותפת ויוקדת למיליונים, ובו בזמן לאחד מיליונים אחרים ליצירת דת נגדית – כזו שנשבעת לחסל את זו שהוקמה, על פגעיה הרבים והרעים. במובן הזה, הנביא נתניהו הוא ייחודי. "דת הביביסטים" ו"דת האנטי־ביבי" הוקמו והתעצבו שתיהן כמעשה ידיו. ככל שהתעצמה האחת, התעצמה השנייה. הוא הפך את הראשונה לעיוורת כמעט למציאות, למעין דת של "נעשה – ואין שום צורך לשמוע, כי הכל שקרים מלבד דברי האלוהים החיים שלנו". הריאקציה המיידית בשנייה, הפכה אותה במקביל ליותר מספקנית או בת פלוגתא. היא הפכה גם אותה לפנאטית, רוויית שנאה (ומיואשת לפרקים). פונדמנטליזם מול פונדמנטליזם. הפוליטיקה הישראלית הייתה פעם פאזל מאתגר, אך בר הרכבה וערבוב של חלקים שונים. עם הזמן היא הפכה ל"גושים", ובחסות אותו נביא שקר, אותם גושים הפכו ל"בלוקים". שום דבר טוב לא יצא מזה.
סיפורו ייחודי. הוא מרתק כמו שהוא מפחיד. פוליטיקאי מחונן, ציניקן מוחלט, אדם שהוא נאשם בפלילים, מתעקש לעשות טרנספורמציה לשחיתותו והתנהלותו הפוליטית המחפירה ותכונותיו המביכות – ולהפוך את אלה לדגל ממש; כזה המתנוסס בראש מחנה ההמונים שהולכים אחריו. בה בעת הוא מתבצר בתפקידו, תוך יצירת משבר פוליטי וחוקתי מתמשך.
בניגוד לצ'רצ'יל, הוא שופך לקדירת המשבר הקולוסאלי הנוכחי את מאווייו הפוליטיים, כשהמחוג במד האמינות שלו ממשיך להצביע, נואש, על "אפס". כך שקשה לבוא בטענות נגד מתנגדיו ונגד מי שלא מוכנים לשתף איתו פעולה במישור הפוליטי. אלה יישבעו לסיים את הפרק שלו בהיסטוריה הישראלית, גם אם למשבר הקורונה יצטרפו מלחמה אזורית ורעידת אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר.
מדינת ישראל מתנהלת, איכשהו, כשבגופו של מנהיגה נותרו שרידים אחרונים של דמוקרטיה ואחריות. אלה מתכלים בקצב מהיר, ככל שדינו הפוליטי, המשפטי והאישי קרב. באמת שאי אפשר להאשים את מי שמסרבים להאמין לו ולשתף איתו פעולה. הוא האשם הבלעדי, ואם התדהמה שלו אותנטית מול ההתנגדות לכל שיתוף פעולה עמו, נגיד רק: טול קורונה מבין עיניך.
כשמנהל מבריק הופך לחאפר
כשייכתבו הספרים והתסריטים על תקופת הקורונה, נבין עד כמה ישראל אינה אקסמפלר מול אומות אחרות. חוקרי גנטיקה טוענים שחוויות מעצבות של ההורים שלנו מספיקות כדי לקודד בנו אינסטינקטים מיידיים, בהפרש של דור אחד וללא צורך במאות או אלפי שנים של אבולוציה. כך שאצל היהודים, ואחר כך הישראלים, טבוע מלכתחילה דנ"א למצבי חירום. גם מי שלא נולד בזמן שצבעו פנסים בשחור, בהמתנה החרדה שלפני מלחמת ששת הימים – הטמיע במהרה את כללי מסכת האב"כ ומזרק האטרופין במלחמת המפרץ.
יש עוד צד לגן החירומי הזה. הוא הופך את המארג החברתי־פוליטי, וגם התקשורתי, לכזה הנוטף מדרמה בואכה היסטריה. בישראל קיים שילוב ייחודי, של ערוצים מסחריים שמנוע הפריים טיים שלהם הוא חדשות – בניגוד לכל מדינה מערבית אחרת – יחד עם מנהיג שמנצל את המשבר כדי לזרוע היסטריה (מבוקרת לכאורה), בין השאר לצורכי הישרדותו הפוליטית.
כאן פוגשות התקשורת והפוליטיקה של עידן נתניהו מקרה מבחן מעניין, שבו כולם מקבלים ציון נכשל. בצד האחד, תנזוף כתבת חמורת סבר בצופים ותגיד שאין שום מחסור במוצרי מזון, והתוצאה תהיה דווקא התנפלות נוספת על רשתות השיווק. בצד השני, יחמיר ראש ממשלת מעבר לא־נבחרת את ההגבלות, יתריע מהסכנות, והתוצאה תהיה קהלים גדולים שמהלכים בהתרסה ברחובות.
אנחנו לא סומכים על המדינה בניהול המשבר, ולא מאמינים לאיש בתיווך האזהרות הנובעות ממנו. "טוב שההגה בידיים של ביבי", צייץ דוברו של נתניהו עם פרוץ עידן הקורונה בישראל. אין לי ספק שהוא באמת מאמין בזה. קל להסתכל על נתניהו, על יכולת הריכוז וההספקים האדירים שלהם הוא מסוגל, ולהתפעל. קשה לחשוב אחרת, כשאתה צעיר ואין לך דוגמה אחרת להיאחז בה.
אך המציאות הפוכה. נתניהו הוא מנהל כושל. על גבול החאפר. משבר הקורונה הוא המחשה רעה, מפחידה, כמעט מושלמת לכך. התכנון לקוי, הניהול קפריזי, המנהיגות נגועה במניעים לא כשרים. מוכרים לנו שקרים על המוכנות היתרה שבה העולם מתקנא לכאורה, על מצבנו הכלכלי החסון, על ההתנהלות המופתית שתמנע כאן אסון. ושוכחים לספר שההיסטריה נובעת דווקא מהליקויים במערכת החיסון של המגזר הציבורי, ובפרט במערכות הבריאות והכלכלה.
בשעתו סיפר לי אדם שהיה בכיר בחברה גדולה שנשלטה על ידי המדינה, על התנהלותו מול נתניהו כשזה החזיק את תיק האוצר, בתחילת המילניום. השר נתניהו חזר לא מכבר לחיים הפוליטיים. האחריות הוטלה על ראש הממשלה אריאל שרון, שלמרות סלידתו העמוקה מהאיש נתן לו ארגז כלים גדול וגיבוי מוחלט לפעולותיו. במצב הזה, נתניהו פרח. אותו אדם עבד מול שר האוצר נתניהו בעניין הפרטה מורכבת של אותה חברה. הוא מספר על אדם מבריק, אנליטי, מרוכז ומכיל. אדם שניהל תהליכים באופן מעורר קנאה. ממוקד, ענייני, חף כמעט משיקולים אישיים או פוליטיים. האיש הפך מעריץ.
שנים אחר כך הגיע המעריץ אל נתניהו, כשזה שב לכס ראש הממשלה. פגשתי נתניהו אחר לגמרי, סיפר כמעט בחלחלה. הנסיבות: מיודענו היה מועמד לתפקיד ציבורי בתחום התקשורת. הוא גילה התנהלות קפריזית, חשדנית, מבחילה ממש. הציבורי התערבב בניהולי, שהתערבב בפוליטי ובאישי, בשאלות על נאמנויות ונקמנויות, בהתערבות בוטה של הבית בבלפור. מיותר לציין שאותו אדם מוכשר, כמו רבים אחרים, ברח מסביבת ראש הממשלה החדש־ישן נתניהו כל עוד נפשו בו.
זן ואמנות ההישרדות בתפקיד
טעות קשה בידינו אם אנחנו חושבים שעיצובה המעוות של המפה הפוליטית הישראלית בעידן נתניהו השני משפיע רק על השיח המפלג, על אובדן הערכים, על הידרדרות מוסרית ושחיקה דמוקרטית. ההשפעה נמצאת בכל מקום, ומחלחלת למה שהגדיר המשיח מקיסריה כ"החיים עצמם". קחו למשל את הניהול הכלכלי. נתניהו יכול היה להיות מטובי המנהיגים הכלכליים בעולם. הוא באמת מבין בזה. הוא אינו ניאו־ליברל קיצוני, אלא קפיטליסט אדוק, אך גם אנליטי ומפוכח.
אבל נתניהו כראש הממשלה, לשם שרידותו, הוא מנהיג כלכלי נורא. מצד אחד, הוא פוחד להיכנס לעימות עם מערכות ענק, אותן "מדינות בתוך מדינה", כמו המגזר הציבורי או מערכת הביטחון. וכך הוא נותן לאיש השמן להמשיך לשבת על כתפי האיש הרזה, לכופף את עמוד השדרה שלו ולהכשיל את רגליו.
מתוך תורת הגושים שלו, הוא ממצק את תבנית הישרדותו באמצעות מתן שלמונים לאינטרסים של מגזרים קטנים אך הדרושים לו פוליטית. הוא מאפשר להם להפוך את ישראל לשבטית ומפולגת לא רק במובן החברתי־זהותי, אלא גם בהיבט של האינטגרציה החברתית־כלכלית. הוא פוגע בכושר הייצור וביכולתנו לצמוח כלכלית לטווח ארוך, תוך חלוקת נטל סבירה, רק כדי לזכות בעוד שנה ועוד שנה במקומו ברחוב בלפור. מספר מיטות האשפוז ומכונות ההנשמה בישראל הוא תוצאה ישירה של זה. מדיניות המנע של הקורונה היא תוצר של הכשל המתמשך שלו. כשל שנמשך כעת, כשהוא מהסס אם להכניס יד לרזרבות מטבע החוץ של ישראל, למשל, ולהציל עסקים קורסים ומשפחות שעוברות במהירות שיא אל מתחת לקו העוני. בנימין נתניהו קמצן על הקופה, אלא אם מדובר בתשלומים פוליטיים הנוגעים ישירות לשרידותו בראשות הממשלה.
——
צילום: אמיל סלמן, 'הארץ'
ההיסטריה והחובבנות שבהן מנוהל המשבר הנוכחי, מאפיינות היטב את ההנהגה בעידן נתניהו. הזינוק הנוכחי בפופולריות שלו ובמספר המנדטים של הליכוד בסקרים, ניבט דרך פריזמה פוליטית מתעתעת. רצונו בממשלת חירום מהול בניצול הזדמנות משברית, כדי לנסות לפרק את יכולותיה של כנסיית ה"אנטי־ביבי", שחשמניה הנוכחיים הם בכירי כחול לבן. הוא גם מגיע מתוך הידיעה שהכשלים ייחשפו במלואם, כשמתי הקורונה ייערמו ומאות אלפי ישראלים יישארו מחוץ למעגל העבודה זמן רב. כשגם השאר חווים על כיסם ובשרם מיתון מתמשך. או אז, גם קוסם הבריחה מאחריות יתקשה למכור את האשליה הידועה ביותר שלו, ויזיע אל מול מחאה חברתית נרחבת. את זו האחרונה שהייתה פה, הוא מרח עם ועדה שהעניקה הטבות ספורדיות למעמד הביניים ושינוי סדר היום בדמות "עסקת שליט" המבישה.
בישראל של נתניהו, אחרי כתב האישום ושלוש מערכות בחירות שבהן הפסיד הלכה למעשה ואינו יכול להקים ממשלה, יש ערך עליון אחד שמשליך על כל היבט בהתנהלות הכללית: לדאוג שאדם אחד יישאר במעון ראש הממשלה. לדאוג שהישארותו תדחה את ההליך המשפטי האישי שלו בכל מחיר, תוך קיעקוע כל הנורמות ורמיסת כל הערכים.
זה מה שיש. מה אין? אין ממשלה נבחרת, אין שיתוף פעולה מינימלי ברשות המחוקקת, אין תקציב מדינה, אין פרקליט מדינה, אין מפכ"ל קבוע, אין חמ"ל רציני למשבר הקורונה, אין פנים רציניות שידבררו אותו. וגם אין שלטון חוק חזק מספיק, אין מספיק ציוד מגן לרופאים, אין באמת מספיק בדיקות לגילוי הנגיף, אין מיטות טיפול נמרץ ואין מכונות הנשמה. אין אמון ואין אמונה.
אנו הופכים מומחים בעל כורחנו למונחים רפואיים ובקיאים במושגים אפידמיולוגיים. בתוך כך אנחנו מבינים שהמשבר שקדם למשבר הקורונה, זה שנקרא הידרדרותו של בנימין נתניהו, גדל גם הוא בקצב אקספוננציאלי. ושקשה לצפות שנצליח לשטח איזושהי עקומה, כשההתנהלות מלמעלה כל כך עקומה.
