fbpx

העיתון האחרון // הטור של יונתן שם־אור

על החגיגה העצובה של יום ההולדת ה־100 של 'הארץ'

0

בעמוד הראשון של העיתון המגולגל בפתח הדלת שלי מצוין מתחת ללוגו, בשולי שורת התאריך, עוד נתון. VOL 101/30457. הגיליון ה־101 שיצא בשנת 2019, עוד אחד מתוך יותר מ־30 אלף שנכתבו, נערכו הודפסו והופצו כאן ב־100 השנים האחרונות.

 

יש עוד שלושה עיתונים יומיים גדולים יחסית, שניים מהם נפוצים בהרבה מ'הארץ', אבל 'ידיעות', 'מעריב' ו'ישראל היום' מקבלים V רק בחלק קטן מאוד מהצ'ק ליסט, שאמור להגדיר את מכלול התכונות הרצויות לפלטפורמת מידע חופשית. למרות שאנחנו עוסקים בעיתון בעל מאפיינים מובהקים של נאורות, הרשימה כוללת ביקורת מתמדת, הטלת ספק, היצמדות לאמת, האדרת האיכות, הגנה על זכויות וחירויות הפרט. מדובר בנס מקומי. הפלא מתעצם כשעומדים מול העיתון הזה ונוכחים כי הזמן דילג עליו. זקוף, איתן, צלול כביום הראשון, ומעצבן את הממסד כמו תמיד. 'הארץ' ממוקם במוחות הימין השולט כצלע בתוך משולש הקונספירציה העמוקה ששולטת כאן ממעמקי הדיפ סטייט. שתי הצלעות הנוספות הן בית המשפט העליון והקרן החדשה. משולש השטן בתוך המגן דוד, שמאיים להרוס אותו.

 

אבל זהו העיתון האחרון. חדש כבר לא יקום כאן, וגם ימי 'הארץ' קצובים. אפילו ה'ניו יורק טיימס', עם יותר ממיליון מנויים שמשלמים עבור גישה לאתר העיתון, בקושי מאזן את עצמו. על רווחי העבר הגדולים אין מה לדבר. אומרים תודה אם שורדים. אין טעם לקונן על עיתונות הדפוס הנעלמת (לא מדובר על מגזינים איכותיים, כמו המארח טור זה. כאן, כמו בספרי הדפוס, אין שינוי ממשי). אפילו העיתונאים, אלה שכותבים ביומונים, בעיקר הצעירים, לא טורחים לפתוח את עמודי הנייר. כמו שחקני תיאטרון שמעדיפים לצפות בסרטים, גם העיתונאים, כמו כולם, צורכים את המידע שלהם דרך הפיד בטלפון הנייד.

 

יש פרסום ברשת, ואפילו הרבה, אבל מרבית רווחיו לא מגיעים ליצרני התוכן. גוגל ופייסבוק (על שלוחותיהן) שואבות את עיקר הכסף. ככה בנויה המכונה. הכוח הלא ייאמן של ענקיות האינטרנט הוא נושא נפרד. התוצאה, מבחינת התקשורת הנחלשת, היא איבוד היכולת לפעול באופן מלא. הנפגע הוא הציבור, שמאבד את האמצעי היחיד המאפשר לו לקבל תמונת אמת על המציאות שבה הוא חי, ולהבין איך, באמת, העניינים מתנהלים.

 

לציבור לא אכפת. ממש כשם שאובדן הפרטיות לא מטריד אותו. שיידעו עליי הכל, הוא עונה בקוצר רוח לנודניק שמנסה להסביר לו, וחוזר עם העיניים אל המסך. מה כבר יש לי להסתיר. עוד מעט, כשכבר לא יהיו נהגי מוניות – רכבים אוטונומיים יחליפו אותם – וניסע לעבודה או לבילוי, לא נשים לב שמשהו חסר לנו. להפך. הבוטים שייצרו לנו את המידע שנצרוך בדרך יודעים בדיוק מה אנחנו אוהבים ומה מפעיל אותנו. אולי נהיה עדיין בשר ודם, אבל נחיה בתוך המטריקס. לא בעתיד הרחוק. לא מחר. זה קורה היום, וזה רק מתעצם מרגע לרגע.

 

התעשייה לא יכולה לבלום את זה. היא התהליך עצמו. היחידים שמסוגלים לעשות משהו הם האזרחים, באמצעות נציגיהם בשלטון. מימון ציבורי של מערכות תקשורת פרטיות. כמו שמסבסדים תיאטרון, מוזיקה קלאסית, ספורט. אם נותנים לערוץ הראשון מאות מיליונים, צריך לעשות את זה גם כאן. שלטון הימין ("מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו") רק ירקוד על קבר התקשורת החופשית. וזו עוד סיבה קטנה שבגללה צריך להצביע נכון.

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה. השאירו פרטים ונחזור אליכם:

 

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook