"חברים, בואו נלך לאולפנים של החדשות, נשמיד אותם". הקריאה הזאת, שפורסמה באחת הקבוצות ברשתות החברתיות בעיצומו של מבצע 'שומר החומות', מסמלת יותר מכל את הצל הקודר שמעיב בתקופה האחרונה על אנשי התקשורת בישראל. ביקורת על התקשורת הייתה תמיד, מימין ומשמאל. מי שתפקידו להביא את האמת לידיעת הציבור אינו זוכה תמיד בזרים של שושנים. אך זה כבר זמן רב שחלקה של הביקורת הלגיטימית בשיח הציבורי על התקשורת הולך ומצטמצם, ואת מקומה תופסת ההסתה המסוכנת. זאת שחפה מדיון ענייני. זאת ששמה אנשים ספציפיים על המוקד. זאת שקוראת להפוך את המילים למעשים.
המאיימים והמסיתים מפיצים את משנתם החמורה והמסוכנת תוך ניצול הנגישות הקלה, הישירה והמיידית שמעניקות הרשתות החברתיות לכל אדם המעוניין להתבטא על גביהן. נגישות זאת, שבמקורה נועדה בין היתר להסיר חסמים בדרך לפרסום ביטויים העומדים במסגרת החוק, מנוצלת לא פעם לרעה על ידי מפרסמים של תוכן מסוכן.
כך מצאו עצמם דנה ויס, רוני דניאל, יונית לוי, דני קושמרו, קרן מרציאנו, רינה מצליח ואחרים מופיעים בתמונות שפורסמו ברשתות חברתיות מעל תצלומים של לוויות בעזה, בליווי הכתוביות: "ערוצי אל־ג'זירה, תקשורת אנטישמית שפועלת נגד עם ישראל!". וגם: "אויבי ישראל השתלטו על התקשורת והם מבצעים פיגוע תודעתי. זו לא תקשורת, זה אויב שפועל נגד ישראל!". הגדיל לעשות הפוסט הבא שקרא, "לאחינו בחמאס: בבקשה נא להקפיד מידה כנגד מידה. אנחנו השמדנו לכם תחנת שידור, אתם תשמידו לנו גם. נ.צ. נווה אילן אולפני אל־ג'זירה 12". ועוד לא הזכרנו את מכתב האיום ברצח שנשלח לרינה מצליח ואת האיום בפגיעה בבני משפחתה של דנה ויס. אין פלא אפוא שהנהלת ערוץ 12 נדרשה להצמיד אבטחה לחלק מהעיתונאים על מנת לקדם את פני הרעה.
נוצר כאן מצב אבסורדי: עיתונות וחופש הביטוי כרוכים זה בזה באופן שאינו ניתן להפרדה. בלי חופש ביטוי אין עיתונות. בלי עיתונות אין חופש ביטוי. כל עיתונאי ראוי לשמו לוחם לשמירת חופש הביטוי יום־יום ושעה־שעה. לכן, יהיה מי שיטען, כיצד זה יכול עיתונאי לקבול על ביטויים המתפרסמים על ידי אחרים, המממשים כביכול את חופש הביטוי שלהם, והמכוונים כלפיו?
התשובה לכך היא שביטויים מהסוג שצוין למעלה אינם יכולים לחסות תחת כנפיו של חופש הביטוי. בפסיקת בית המשפט העליון הוצגו שלוש הצדקות למעמד הרם שלו זוכה חופש הביטוי בדמוקרטיה ליברלית. ההצדקה הראשונה היא חשיפת האמת. ההצדקה השנייה היא הגשמה עצמית של הפרט המתבטא ושיפור אפשרותו לגבש העדפות מושכלות על ידי קבלת מידע. ההצדקה השלישית היא התרומה החיונית לתהליך הדמוקרטי של ביטויים, ביקורת, ויכוחים והחלפת דעות בין איש לרעהו.
ביטויי האיום וההסתה החמורים כלפי כלי תקשורת ועיתונאים אינם ממלאים אף לא אחד מהתנאים לקיומן של הצדקות אלה. מדובר בביטויים שקריים וממילא אין בהם כדי לחשוף "אמת" כלשהי. איום על אחר והסתה לפגוע בו בוודאי אינם מהווים "הגשמה עצמית" שחברה דמוקרטית־ליברלית עשויה להיות מעוניינת בה. ולבסוף, ודאי גם שפרסום ביטויים מסוג זה לא רק שאינו תורם לתהליך הדמוקרטי, אלא מסכן אותו.
הסרת פרסומים כאלה על ידי הרשתות החברתיות, חסימת משתמשים הנוהגים לפרסם אותם וטיפול של רשויות אכיפת החוק במאיימים ובמסיתים – כל אלו הם פתרונות נדרשים לבעיה, אך השפעתם היא חלקית בלבד. גם אם למרבה הצער נראה שעושי הפרסומים המסוכנים הללו יוסיפו לחפש את הדרכים להמשיך בהתנהלותם הנלוזה, הם חייבים לפגוש מולם אמירה ברורה, תקיפה ונחרצת מצד הנהגותיהן של כלל המפלגות הפועלות בציבוריות הישראלית, אשר תגנה את ההסתה, תוקיע את האיומים ותבהיר לציבור כולו את הסכנות החמורות הגלומות בהם לחברה וליחידיה.
–
- למה בן גביר על המסך שלך כל הזמן? הטור של יונתן שם-אור
- ימי נתניהו // הטור של רותם דנון
- שליחותו של הממונה על מחדלי אנוש // על דמותו התקשורתית של רוני גמזו // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
