fbpx

הסיסמה שניצחה // יונתן שם־אור על אמת ובדיה בתקשורת

0

באותה שנה שבה תיאודור הרצל ניסח בבזל את סיסמת הקרב הציונית שלו, 1897, אדולף אוקס הדליק בניו יורק אבוקה מילולית שהובילה מאז את התקשורת. המו"ל של ה'ניו יורק טיימס' הכניס, מתחת לשם העיתון, את המשפט האלמותי: כל הידיעות הראויות לדפוס.

מה זה ראוי? עיתונאי צעיר שהתקבל לעבוד שם נשלח בהתחלה למחלקה הענקית לבדיקת עובדות. כל סיפור, כתבה או ידיעה שכל כתב הביא, לוותה בבדיקה עוקבת. טלפונים. האם אמרת לעיתונאי שלנו כך וכך? מברק. המרואיין מספר שדיבר עם מישהו אחר. בודקים גם איתו. אחר כך יש עריכה, הגהה ושיבוץ במקום הנכון בעיתון. זו ידיעה ראויה לדפוס.

בשנות ה־20 נוצר עיתון חדש. בהתחלה קראו לו בשם אחר, עד שהתקבע הנוסח הסופי. החוקר הלאומי. 'נשיונל אנקוויירר'. העיתון התפתח לטבלואיד שנמכר בסופרמרקטים, והפך לנפוץ ביותר באמריקה. גם ל'אנקוויירר' הייתה סיסמה, אבל היא מעולם לא נכתבה. העורכים העבירו אותה מדור לדור, מעיתונאי לעיתונאי. הם סיפרו עליה בגאוות עשירים שמשתכרים פי ארבעה מהחברים ב'ניו יורק טיימס'. תמיד תצטט – לעולם אל תבדוק.

זה שמר עליהם מתביעות דיבה. התיקון הראשון מבטיח חופש דיבור, והם נותנים לאנשים פתחון פה. חסר הבית השיכור שמספר על המפגש שלו עם אלביס, האישה הכפרית שמדווחת על מין שחוותה עם חייזר, שני המטיילים שנשבעו כי ראו את הנשיא עולה לחללית. האנשים שסיפרו קיבלו הרבה כסף מהעיתון.

כל בוגר אוניברסיטה באמריקה ידע שאפשר לסמוך על המידע שמופיע ב'טיימס', וכל עקרת בית מאקרון, אוהיו, התנפלה על הטבלואיד שקנתה עם דגני הבוקר וחמאת הבוטנים. אם פרסמו, זה בטח נכון. במשך כמעט 100 שנים, אלה היו שני הקצוות של התקשורת. "ראוי לדפוס" מול "אנחנו לא בודקים". מידע מאומת מול סיפורי קונספירציה, עובדות מול בדיות.

עד שבאה הרשת. כאן, התקשורת שפעם הרוויחה המון, נאלצת לפזר את התוצרת שלה בחינם. כל עיתון ברשת זקוק להרבה מאוד מיליוני גולשים כדי לכסות חלק מההוצאות. העסקים מפסידים. עזבו אותנו עם ה"ראוי לדפוס". הדפוס מת, לא? בפיקסלים זה אחרת. העם אוהב סיפורי בדים, ומי אנחנו שנצא נגד ההמון. למה שלא נספר על המדענים שהצטרפו לתנועה שטוענת כי כדור הארץ שטוח, וכולם, במצוות נאס"א, מזייפים תמונות ואומרים לכם שאתם חיים על כדור. למה שלא נדברר כל הבלות שקר אם היא מעוררת עניין. ממילא רבע ממה שאנחנו דוחפים לפידים זה תוכן שיווקי. אלה לפחות סיפורים. סיפורי סבתא, אז מה.

ובכלל, אומרים עכשיו בתקשורת, אנחנו חיים בעידן שכבר לא מתכופף בפני איזו אמת אחת. מי קובע מה אמת ומה שקר. לכל אחד, הם מלהגים שם, לכל אחד האמת שלו.

זה כמובן שקר. אין אמת יחסית. והאמת היא שהתקשורת טבעה בסופת הענן הדיגיטלי שחיסל אותה. נותרנו בלי שום סירות שיציפו אותנו בים השקרים. כאשר כולם יכולים לפתוח את הפה, כשלכולם מותר לצרוח, מי יכול לשמוע את הקול השקט של האמת.

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook