fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

"המשפחה ניתקה קשר, האשימו אותי״ | חנאן עבאס

הקושי לספר, המשפחה והסביבה שמפנות עורף, הכשלים הנוראיים של מערכות החינוך והרווחה והמשטרה. בעקבות המחקר על האלימות המינית בחברה הערבית, שפורסם בגיליון הקודם, החליטו שלוש נשים ערביות לשבור את קשר השתיקה

0

״לא קיבלתי שום תמיכה מהמשפחה, אפילו לא חיבוק. כולם פחדו שאיבדתי את הבתולים שלי, או את 'הכבוד שלי'" 

על האלימות הפיזית ומגפת הרציחות המשתוללת בחברה הערבית אנחנו שומעים כמעט מדי יום, אך מעט מאוד מדובר על מגפה אחרת, שנותרת מתחת לפני השטח – האלימות המינית. בדומה לחברה החרדית, שבתחקיר שפורסם כאן בינואר עסקנו בתעשיית ההשתקה של האלימות המינית בה, גם בחברה הערבית השמרנית הקולקטיביזם והמחויבות לציית לערכי המשפחה ולדרישותיה מובילים לדה־לגיטימציה לנפגעות ולהשתקתן. 

"את אופטימית אם את חושבת שתצליחי למצוא יותר מנשים ספורות שיסכימו לדבר", אמרה לי נציגה של אחד מארגוני הסיוע לנשים נפגעות אלימות מינית. ואכן זו הייתה משימה לא פשוטה. בגיליון הקודם הבאנו את מחקרה של ד"ר ענאן אבו סלאח ח'ולוד, שכתבה על הגורמים המעודדים והמסייעים לחשיפת הפגיעה מינית, ובהם דאגה לאחרים, תמיכה משפחתית, הבנה והכלה וגם חשיפת מקרים אחרים. 

בשל כך ביקשתי לשמוע משלוש נשים את חוויותיהן, ואולי השיתוף שלהן יוכל לעודד גם אחרות לשתף ולעצור את מעגל הפגיעה. אזהרת טריגר: שלושת המונולוגים שתקראו כאן קשים לקריאה, אך בעיניי הם הכרח משום שאין דרך אחרת למגר את התופעה. 

פחד, אשמה

עביר חרש, בת 37, במקור משפרעם וכיום מתגוררת בחיפה (כאמנית, ציוריה מעטרים את הכתבה), הותקפה בידי אחד השכנים ובהמשך גם בידי קרוב משפחה. "לפי מה שזכור לי, עברתי פגיעה מינית לראשונה בגיל 7 או 8", היא אומרת. "הייתי הולכת לחנות שלו, הוא היה מכניס אותי למקום שבו נמצאים המשחקים, מרים אותי בטענה שהוא רוצה שאראה את הבובות טוב יותר ואז היה מנסה לגעת בגוף שלי, להוריד לי את הבגדים תוך כדי שאני מרגישה את איבר המין שלו נוגע בגוף שלי. לא הבנתי מה מתרחש, אבל ידעתי שזה לא נכון". 

"בפעם השלישית שזה קרה, הוא כמעט הצליח להוריד לי המכנסיים והתחתונים כדי לאנוס אותי, ואז בת דודה שלי בת ה־4, שהגיעה איתי, ממש כמגן, ראתה. הוא ניסה לסלק אותה ולא הצליח כי היא פרצה בבכי, ורק אז ההורים שלי גילו. אבא שלי אמר שהוא מצטער שזה קרה לי ושהוא יטפל בעניין, אבל כשקמתי למחרת, ראיתי אותו עם השכן ואשתו אצלנו בבית, שותים קפה, מדברים וצוחקים. הוא כאילו ניסה להזהיר אותו בצורה מכובדת ולסגור את העניין כדי שלא תתרחש פדיחה. הרגשתי נורא כל כך, שאני אפס, ומאז הרגשתי שאני לא באמת שייכת למשפחה". 

מבחינת הוריה של עביר, הם חשבו שהם פועלים לטובתה, מבטיחים לה עתיד טוב וחתונה בלי בעיות. הלכה למעשה, הם רק הפכו את המצב לגרוע יותר. כשהייתה בת 12, עביר נפגעה שוב, הפעם בידי קרוב משפחתה, שבאופן סדרתי חילל את גופה – אחרי בית הספר, בערב, מתי שרצה. "הוא היה נכנס לבית שלנו ואף אחד לא היה שואל אותו לאן הוא הולך. לא היו גבולות", היא מספרת. 

כשהייתה בת 19 החליטה עביר לדבר, מתוך הנחה שהפוגע התחתן וכבר לא יפגע בה, אבל בשובו מירח הדבש הוא תקף שוב. "כעסתי כל כך, צעקתי עליו", היא מספרת. "הגעתי הביתה, ונכנסתי בהיסטריה לחדר שלי. כשאחותי שאלה אותי מה קרה, כתבתי לה שאותו אדם פוגע בי מינית כבר שבע שנים. היא קרעה את הנייר, סטרה לי ויצאה מהחדר. כתבתי לה את המשפט הזה שוב, והיא מיד קראה לאבא, ששאל אם אני מסתלבטת עליהם. אחריו נכנסה גם אמא, והם התחילו לכעוס ולצעוק עליי. פיזרתי כל כך הרבה רמזים, אמרתי שאני לא מרגישה נוח בסביבתו, היו לי בלקאאוטים כשהייתי מסיימת את בית ספר. אף אחד לא שם לב". 

אביה של עביר התמוטט למשמע הדבר ופונה באמבולנס, ואמה לא הבינה את המשמעות של הפגיעה. "היה לנו חיבור ממש חזק כמשפחה, וכשחשפתי שנפגעתי על ידו, כל המשפחה ניתקה קשר", היא אומרת. "אנשים במשפחה קראו לי 'שרמוטה', האשימו אותי. הייתי שומעת כל מיני תגובות מעליבות.

"אחר כך אבא הזמין אותו לבית, רצה לתקוף אותו בעזרת האחים שלי, אבל מנעתי מהם. במקום, הוא איים עליו שלא ייכנס לבית שלנו בחיים, וקרוב המשפחה איים עליי וניסה להאשים אותי כאילו זה היה בהסכמה. גם אמא שלו ניסתה להשתיק אותי".

סמירה (שם בדוי), בת 24 ממזרח ירושלים, ספגה אלימות מינית במשך תקופה ארוכה מידי אחיו של אמה. האדם שראתה בו קרוב וסמכה עליו, הפך לסיוט של חייה. "סביר להניח שהיתי בכיתה ד' כשזה התחיל, קודם בנגיעות מבחוץ, ולאט־לאט הוא ביקש שאני אוריד הבגדים כדי לגעת בי ולהסתכל על הגוף שלי", היא מספרת. "בשלב מסוים גם היה נוגע בעצמו ומבקש שגם אני.

"אחרי שנתיים, לא יודעת אפילו למה, סיפרתי לבנות דודות שלי, שסיפרו לאימהות שלהן, והן שסיפרו להורים שלי. הרגשתי נורא, והם כעסו עליי שלא סיפרתי להם קודם, ושהדודות ידעו לפניהם. כדי 'לטפל' במה שעבר עליי, ההורים שלי נפגשו עם האחים של אמא, אבל לא שיתפו אותי בדבר. כאילו לא אני הנפגעת, או שמצבי הנפשי לא חשוב.

"אבא שלי ניתק את הקשר עם המשפחה של אמא, והקשר בין ההורים שלי הידרדר, עד שהם היו קרובים מאוד להתגרש – מתווכחים בקול, לא ישנים יחד. במשך שנים ליוותה אותי תחושת האשמה, כאילו אני הסיבה שהמשפחה התפרקה. 

אותה תחושה חזרה על עצמה גם אצל עביר. לפי המחקר של ד"ר ענאן אבו סאלח ח'ולוד, הגורמים שמעכבים את חשיפת הפגיעה הם קשר עם הפוגע, טאבו סביב הנושא, תגובות חברתיות ומשפחתיות, היעדר הוכחות משפטיות ורפואיות, הפגנת אי־אמון בדברי הנפגעת, השלכות החשיפה וחשש מפני התפרקות המשפחה. 

באופן טבעי, בחברה הערבית הסגורה קל יותר להאשים את הנפגעת שהיא גרמה לכך, או פשוט להתעלם, אך בתוך המשפחה נוצרים אט־אט קרעים, ובהיעדר תמיכה – הנפגעות לוקחות את האשמה על עצמן. 

"רציתי תמיכה ועידוד"

נוהא (שם בדוי), בת 25 מנצרת, מתקשה עד היום לדבר, אפילו בינה לבין עצמה, על מסכת ההתעללות שספגה מצדו של בן דודתה. "אני זוכרת שזה נמשך לאורך שנים ושהייתי קטנה מאוד", היא מספרת. "הכל התחיל בבית של דודה שלי. הלכנו לבקר אותה, ובשלב מסוים, כיוון שאמא ביקשה, נכנסתי לחדר שבו אחי הקטן היה משחק עם בן דודתי הקטן. בן הדודה הגדול היה שם איתם, ובשלב מסוים ניסה להתקרב אליי ולגעת בי, ואיכשהו הכניס אותי לחדר ריק ממול. הוא גרם לי לשכב על המיטה וישב מעליי בתירוץ שהוא רוצה להצטלם איתי. הרגשתי כל כך מפוחדת ולחוצה. הוא צילם, עמד לידי והסתכל על התמונה ורק אז הצלחתי לקום ולחזור למקום שבו ישבו הוריי. 

"לא אמרתי כלום, אין לי מושג למה. אולי פחד, דאגה או הלם, ומכאן הוא המשיך להתעלל ולפגוע בי לאורך שנים רבות אצלנו בבית, מכיוון שאנחנו גרים, כמו רוב הערבים, עם כל המשפחה. הוא היה כל כך נועז וגס רוח, ואני הייתי מתחמקת ומתרחקת ממנו. מדי פעם היה שולח לי הודעות עם תמונות לבני 18 ומעלה, אצלנו בבית. בהזדמנות אחרת התחיל לאונן מול העיניים שלי. 

"הפעם האחרונה שבה ניסה לפגוע בי מינית הייתה ביום החתונה שלו. חשבתי שאין סיכוי שיקרה לי משהו כי הוא מתחתן, אבל טעיתי. כשעמדנו לצלם תמונה קבוצתית עם המשפחה שלי, הרגשתי הידיים שלו על הישבן שלי. הייתי בהלם. אנחנו באמצע חתונה, מאיפה האומץ לעשות דבר כזה ביום החתונה שלו, כשהוא עומד ליד אשתו במקום מלא אנשים?".

בשל חששותיה בחרה נוהא לא לשתף את המשפחה או גורמים חיצוניים. "לא הצלחתי לספר להורים שלי כי אני בעיקר חוששת מהתפרקות המשפחה ומפחדת מהתגובה שלהם. הדבר האחרון שאני רוצה לעשות להורים שלי הוא להרוס להם הקשרים עם שאר המשפחה. הם זקנים, ואני לא מוכנה לראות את אבא שלי בבית חולים בגללי. לא רוצה להפוך את החיים שלהם לגיהינום. 

"יותר מכך", היא ממשיכה, "קשה לי לשתף גם אנשים אחרים שאני מכירה, מכיוון שאני לא רוצה שיסתכלו עליי רק בתור אישה שעברה אלימות מינית בילדותה, שלא ירחמו עליי וישכחו מי אני באמת. לא רוצה לחיות בתוך המסגרת הזו". 

ובכל זאת, בשני מקרים היא בחרה לספר. "הייתי אצל חברה מבית הספר, ופתאום הרגשתי שעוד מעט איחנק אם לא אשתף אותה", היא אומרת. "ולאחרונה, לאחר שנחשפתי לסיפורים של נשים שנפגעו מינית – לצערי, הרוב המוחלט אלו סיפורים על יהודים ולא על ערבים – סיפרתי לשתי חברות קרובות. לאחת מהן סיפרתי אפילו בלי לתכנן, אחרי שהתווכחה איתי בשל התנגדותי הנחרצת לעולם הזוגיות. הרגשתי טבעי, בלי שהיא שפטה אותי. לחברה השנייה סיפרתי בגלל הכתבה הזו. רציתי תמיכה ועידוד, ואני לא מתחרטת על ההחלטה זו. עם זאת, עדיין לא הצלחתי לספר לאף אחת מהן את הסיפור במלואו. זה עדיין קשה לי. כמו כן, אף אחת מהן לא הציעה לי לספר להורים שלי".

הסיפור של נוהא מחזק את הנרטיב שעליו כתבה ד"ר ח'ולוד: הכוח של חשיפה מקרים אחרים. אלמלא הייתה נחשפת בעצמה לסיפורים של נפגעי אלימות אחרים, כנראה היא הייתה שומרת על הסיפור בסוד עד יומה אחרון, וודאי לא מסוגלת להתראיין. החשיפה למקרים אחרים היא שעודדה אותה לשתף, במטרה לעודד גם אחרות לעשות זאת, להעלות את המודעות בחברה הערבית ולנסות למצוא פתרונות. 

היכן בתי הספר?

בחברה הישראלית היהודית, כחלק מתהליך השינוי וגם לאחר MeToo, יש תהליך מסוים של תיקון, ויותר מכך – יש מודעות ויש עם מי לדבר. בחברה הערבית, מתברר, גם אם יש עם מי לדבר, אין כל מודעות לכך. בבתי הספר מתעלמים מהנושא, כאילו הוא ייעלם אם לא יעסקו בו, והבנות אינן מכירות את הארגונים המסייעים לנשים. נוסף על כך, בחברה הערבית עדיין יש סטיגמה על עולם בריאות הנפש, וכך, במקרים רבים, נמנע מאותן בנות גם טיפול פסיכולוגי הכרחי. 

"הביטחון העצמי שלי היה ירוד מאוד, גדלתי עם אישיות חלשה", אומרת סמירה, שקיבלה טיפול רק לאחר שנחשפה לעולם בריאות הנפש באקדמיה. "בחיים שלי לא הצלחתי להבין איך אני נראית ומתנהגת כאישה חזקה. אותו דבר בנוגע לגוף שלי, לא אהבתי אותו. בזמנו לא ידעתי בכלל שיש אפשרות לקבל עזרה, וגם אם הייתי יודעת, אין סיכוי שהייתי עושה משהו שיגרום למשפחה שלי להיות אומללה יותר. אני בטוחה במיליון אחוז שאם אבא שלי היה מכיר גוף כזה, הוא לא היה פונה אליו כדי שלא ניחשף. הם כל כך פחדו ודאגו מה'פדיחה' שקרתה לי. רק בזכות החיים האקדמיים הכרתי את תחום בריאות הנפש, והבנתי שאפשר לדבר על מה שחוויתי בילדותי, בייחוד כשהתחילו בעיות שחוויתי במהלך הלימודים, עם רגשות שהיו חבויים בי מן העבר". 

אצל נוהא, היעדר המודעות והיעדרו של הנושא מתוכנית הלימודים ומהשיח בחברה הציבו אותה מול שוקת שבורה. "תמיד שיחקתי אותה שאני לא מבינה מה הוא עושה, לא רואה, ומתנהגת כאילו לא קרה כלום", היא אומרת. "האמת היא שאני באמת לא יודעת אם התנהגתי בצורה נכונה או לא, כי אין מי שמחנך או מדבר על זה. בחיים לא חשבתי לקבל תמיכה נפשית, אבל היום אני מודעת לכך בזכות הלימודים האקדמיים. 

"עם זאת, גם היום אני עדיין לא יודעת למי אפשר לפנות באופן מאובטח, וזה גם מלחיץ אותי כי אני לא יודעת לאן הטיפול יכול להוביל אותי. אולי זה יגרום לי לספר להורים שלי, שזה הדבר הכי קשה לי". 

עביר, לעומתן, קיבלה טיפול מסודר ותמיכה, אבל רק בגיל 22, לאחר שני ניסיונות
התאבדות. היא הועברה לבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל, ואושפזה שם למשך חודשים אחדים. אחר כך המשיכה לקבל טיפול במשך שבע שנים, והשלימה תואר ראשון באומנות – מה שהפך לחלק חשוב בהליך הריפוי שלה. 

באופן אישי, כמי שגדלה בסביבה פתוחה יותר, הסיפור של שלושתן קשה לי. מדוע אישה צריכה לחכות כמעט 20 שנה כדי להכיר את תחום בריאות הנפש? איפה בתי הספר? איפה ארגוני החברה האזרחית? היכן הממשלה, ובייחוד משרד החינוך? חינוך מיני אינו מותרות, הוא הכרח, גם בחברות שמרניות – אפילו יותר מבחברות אחרות. 

המשטרה בצד הלא נכון

הזווית האחרונה היא מערכת אכיפת החוק, שנכשלת כמעט בכל מה שנוגע לטיפול בבעיות העומק בחברה הערבית. מבין השלוש, עביר היא היחידה שהחליטה להגיש תלונה במשטרה – פעמיים, אך לשווא. "בפעם הראשונה הלכתי עם אבא למשטרה, אבל הוא רק לקח אותי לשם, ואמר לי שהוא מצטער אך הוא לא יכול להיכנס איתי מכיוון שהוא לא מאמין במשטרה מסיבות פוליטיות", היא מספרת. "הוא אמר לי שבפנים מחכה לי תהליך קשה עם שאלות קשות מאוד, ויהיו לכך השלכות שליליות מאוד: אף אחד לא יתחתן איתי, בבית המשפט יבקשו שאפרט מה קרה בצורה הכי לא נוחה ומכובדת, אני אביך את המשפחה והשם שלי יתקלקל". 

עביר נבהלה והחליטה לוותר, אך בגיל 21 ניגשה שוב למשטרה, הפעם כדי להגיש תלונה לבדה. "הם לא עזרו לי ולא עשו כלום", היא אומרת. "השוטר אמר לי דברים דומים למה שאבא אמר לי, וטען שבבית המשפט יבקשו ממני לספר שוב ושוב מה קרה, שהשיח יהיה שקוף מאוד, שישאלו אותי כל מיני שאלות ואצטרך לענות לעומק. הוא הפחיד אותי, ואז אמר: 'למה להיכנס לזה ולעשות פדיחות? תפני לעמותות" 

ובכל זאת, העובדה ששלוש נשים ערביות הסכימו להיפתח ולהתראיין, יש בה מידה של אופטימיות. עביר אף סיימה לאחרונה לכתוב ספר, "ממני אליך", שבו היא משתפת את מה שעברה. את סיפורה היא חלקה גם בכלי תקשורת בערבית (כאן ערב), והסרטון שבו השתתפה כבר הגיע ל־5 מיליון צפיות. 

אולי מכאן תצא הבשורה. מעודד לראות שמרבית התגובות לעביר הן חיוביות, מכילות ותומכות. ברוב המקרים מדובר כמובן בצעירים. את ההורים שלה זה פחות משכנע, וכאן טמון האתגר הגדול: לשבור את הטאבו סביב פגיעות מיניות בכל שכבות האוכלוסייה ולנצח את המגפה. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook