fbpx

המנהל // מאת שי גולדן

מזיכרונותיו התוהים של עובד זוטר

0

לפני שני עשורים, עוד לפני שהוצאתי את לחמי מתקשורת, עבדתי באיזה מקום. לא חשוב מאיזה ענף. והתמנה מנהל לחברה. והמנהל כינס את כל העובדים. היה לו שפם וניחוח אפטרשייב חזק. לדעתי היה זה 'ברוט'. הוא נשא נאום קצרצר, שתוכנו היה בערך כזה: "אין לי הרבה דרישות מהעובדים כאן. למעשה, יש לי רק שתיים. אם תמלאו אותן, תעבדו כאן ואנחנו נסתדר מצוין. אם לא – לא נסתדר ולא תוכלו לעבוד כאן". זו הייתה פתיחה מבטיחה, אין מה לומר. והוא המשיך: "אני מצפה מכל אחד ואחת כאן רק לשני דברים: 100 אחוז ציות ו־100 אחוז נאמנות". הוא הוסיף שני משפטי סיכום, שלח אותנו בחזרה לעמדות והסתלק למשרדו, משאיר אחריו מבטים מבולבלים ושובל ארוך של 'ברוט'. כן, זה היה 'ברוט', בוודאות. בחזרה בעמדות שלנו נדברנו בינינו וניסינו להבין מה הכוונה ב"מאה אחוז נאמנות". את פירושו של ציות טוטאלי הבנו – בכל זאת: חלקנו הלא מבוטל זכר עדיין את שירותו הצבאי שהסתיים לא מכבר. אבל "נאמנות"? מה פשר "נאמנות"? לאיזו נאמנות הלז מצפה מאיתנו – סטודנטים שעובדים בקול סנטר, בתעריף מינימלי לשעה. כך או כך, לאחר גירוד קולקטיבי ממושך בפדחת חזרנו לענייננו. התמסרנו לשגרה האפורה, המדכאת, הלא מתגמלת, הבלתי מספקת והמאוד נעדרת אופק שהציעה לנו הפרנסה שבחרנו לעצמנו בתקופה המדוברת בחיינו הצעירים. סמוך מאוד למועד הגעתו הוא פיטר שני עובדים, באקט הפגנתי, תוך שהוא מסביר להם כי לא שמרו על "הקוד של החברה". מיותר לציין כי לא הובאנו מעולם בסוד קיומו של "קוד" כזה. לא היינו שותפים לניסוחו, וודאי שלא ידענו להפנימו או להנחילו לחבר חדש לעמדה, משזה נקלט בחברה. הכל שיערו כי היה מדובר, מטבע הדברים, בהפרה של חובת הנאמנות או הצייתנות.

בהרמת כוסית ערב ראש השנה הוא כינס את כל העובדים, נשא מילים והצהיר כי מצבה של החברה מעולם לא היה טוב יותר. הוא השתמש בביטוי הזה ממש, מתוך אפס מודעות למטען האירוני שהוא נשא. חתיכת אידיוט. שיהיה בריא

אדרבה – המשכנו בענייננו, תוך קיטור בלתי נמנע על אי־הצדק הבולט שהיינו עדים לו, על היעדר הפשר והסבירות במהלך הפיטורים, ואז שבנו לשגרה. ככה זה. לאי־צדק יש תוחלת חיים ודלק בעירה מאוד מוגבל, בוודאי במפגש עם הישרדות, שגרה ועם בדלנות של בני 20. אז המשכנו, תוך משיכת כתפיים של "זה מחורבן, אבל ככה זה. אלה החיים, מסתמן".

——

חודשים חלפו. בהרמת כוסית ערב ראש השנה הוא כינס את כל העובדים, נשא מילים והצהיר כי מצבה של החברה מעולם לא היה טוב יותר. הוא השתמש בביטוי הזה ממש, מתוך אפס מודעות למטען האירוני שהוא נשא. אתם מבינים – הברנש הזה לא האמין באנדרסטייטמנט, לא הכיר בכוחה של מילה להיות דו־משמעית, וניהל את התקשורת שלו עם הזולת מתוך עמדה יובשנית ועניינית, שאין בה מקום לצבע שאינו שחור או לבן. חתיכת אידיוט. שיהיה בריא. חייכתי מתחת לפלומת השפם הזהובה שהצטמחה לי, נחרתי, ובירכתי על ימי החופשה הקרובים. שבוע לאחר חלוף החגים עזב במפתיע. אומרים שפוטר. השמועות אחזו במסדרונות ובקוביות האופן ספייס. השמועה הרווחת הייתה שנתפס מועל בכספי החברה. כיצד ניתן למעול בכספי מוקד טלפוני לא ידענו לומר, אבל השמועה הזאת הייתה חזקה מאוד. שמועה אחרת הייתה שמצבה של החברה, בעצם, מעולם לא היה רע יותר, ושהבעלים מאס בהפסדים והחליט לערוף את ראשו. השמועה השלישית הייתה – והיא הייתה האהודה עליי – שהמרה את פיו של הבעלים ופעל בניגוד להוראתו, ופוטר במהלך בזק של עידנא דריתחא. "הא! האירוניה!", אמרתי לחבריי, "מי שדרש 100 אחוז ציות ונאמנות מעובדיו, שכח לשלם באותו המטבע למנהליו שלו". כאמור – לאף אחת מהגרסאות לא היו תימוכין, והעיתונות הכלכלית הייתה צל קלוש ונרפה של תמנוניותה היום, ותוסיפו לכך את העובדה שהיה זה טרום עידן התקשורת הדיגיטלית, ותבינו שהתהלכנו באפלה גמורה.

שנים רבות חלפו. העיתונות הכלכלית התרבתה, ומספר העמודים למלא והידיעות לייצר עלה עשרות מונים. ונתקלתי באחד מימי החול בעמוד פנימי לא חשוב באחד העיתונים הכלכליים, בריאיון עם אותו מנכ"ל. הייתי מבוגר בהרבה, אבל זכרתי את שמו ואת פניו, אפילו את שובל ה'ברוט'. לא התעכבתי לאורך השנים להרהר בגורלו, אבל כשהופיע שמו – זיהיתיו מיד וגרגרתי הרהור מובלע בנוסח "באמת מעניין מה עושה הטמבל הזה היום בחיים". ובכן, הוא מונה לתפקיד מנכ"ל בחברה לא גדולה בתחום הציוד החקלאי, ובריאיון אמר כי יש לו שני עקרונות בלבד, שלפיהם ולאורם הוא מתנהל לכל אורך דרכו הניהולית: 1. שקיפות. 2. דיאלוג. "חתיכת מהפך", חשבתי לעצמי, "עבר הטמבל הזה. בטח למד שיעור או שניים, תוצאה של הפליקים שיודעים החיים להחטיף לאדם". אלא שבמורד הטקסט הסתתר ציטוט אחר: "אני בוחר את העובדים שלי לפי נאמנותם. עבורי כל העובדים שלי הם עובדים במשרות אמון. מהשומר בכניסה למשרדים ועד לסמנכ"ל הכספים". נו, אז מתברר שאי אפשר ללמד כלב זקן טריק חדש, הרהרתי מתוך השלמה של מי שהשאיר את עלומיו מאחוריו ויודע דבר או שניים על טיבם של אנשים.

——

לפני שנתיים פגשתי בו בבית קפה בגבעתיים. הוא לא זכר אותי, אבל אני זכרתי אותו. הייתי ישוב לשולחן לפגישה אחרת, והוא ישב שם, לגם מכוס הקפה וקרא בעיתון כלכלי. ניגשתי אליו – איני יודע מה נכנס בי – והצגתי את עצמי כעובד לשעבר. איזו חוצפה ישראלית, לצד סקרנות לאו בת־כיבוש לדעת סיפור, אחזו בי, ושאלתי אותו מה הייתה הסיבה לעזיבתו את החברה שבה עבדנו שנינו. הוא השיב, "אה, שטויות". ואני התעקשתי, "אולי בכל זאת?", ואז הוא השיב: "לא הייתי נאמן לעצמי ולעקרונותיי". אני לא יודע למה – אבל עמומה וסתומה ככל שהייתה, התשובה הזאת הניחה את דעתי. סברתי שהוא מתכוון לכך שמי שמצפה לנאמנות מוחלטת מהזולת אינו יודע להיות נאמן לאדם היחיד שהנאמנות לו חשובה – לעצמו. ועוד הבנתי, שעבורו נאמנות אינה ערך או עיקרון, כי אם אזיקים שבהם הוא כובל את כל מי שסביבו, כמו גם את עצמו, מהמקום שבו אין לו כלום, פשוט כלום, שום דבר אחר, שום מטבע אחר לסחור בו או לתבוע, אפילו. ועוד חשבתי שכאשר הנאמנות היא החומר היחיד שממנו עשוי מגדל חייו של אדם, קל מאוד לפורר ולהפיל אותו, מכיוון שנאמנות שייכת למשפחת האמון, והאמון שייך למשפחת האמונה. ומי שמבקש שיאמינו בו על עיוור, רק בשם רצונו שיאמינו בו, מגלה שיש לא מעט עיוורים שישמחו ללכת אחריו – מהמקום שבו גם הם אובדי דרך ונעדרי עקרונות וערכים – אבל שברגע שיפגוש אדם שמבקש  ס י ב ה  להאמין בו, יקרסו שניהם זה לזרועות זה כמו מגדל קלפים.

וקניה ווסט וג'יי זי כתבו את המילים הבאות (תרגום חופשי): "מהו ההמון עבור מלך? מהו המלך עבור אלוהים? ומהו אלוהים עבור אדם שאינו מאמין בשום דבר?". אז אני חושב שמי שמבקש אמון אבסולוטי מאנשים, כדאי לו לבדוק במה הוא עצמו מאמין בכלל. ואם התשובה היא "אני עצמי" – סופו קרוב. ונדמה לי שהגענו לשם. לנקודה הזאת שבה האדם שמבקש אמון אבסולוטי ממיליונים, ואינו מאמין בשום דבר ובאף אחד זולת עצמו, עומד להתפורר כמו חול, אל מול כל האנשים שאיבדו גם הם את האמון בהכל. בעיקר בו.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook