fbpx

המבחן הפלסטי של השיפוטיות הבלתי נסבלת // הטור של אביעד קיסוס

0

לפני כמה שנים יצאתי עם בחור נורא יפה. יופיו היה נוראי. יופיו היה מחט חדה שדקרה ללא הפסק את כל רגשי הנחיתות שלי כולם, גם את אלה שלא קשורים בהכרח לפנים הבלתי סימטריות שניחנתי בהן או לאף הזה שתקוע במרכזן. יופיו היה מגוחך.  הלכנו יחד למסעדות, והמלצרים הביטו בו בעיניים כלות בזמן שהוא התלבט בין ספגטים ואנטרקוטים, כאילו הם נוכחים במעמד הר סיני והוא משה רבנו שהשכינה מאירה את עורו באור זהוב.

אלוהים, זה היה בלתי נסבל.
ייתכן כי האדם שהנני היום היה מצליח לגייס את נהרות הביטחון הדרושים כדי להעביר איתו ערב אחד בלי לשנוא את עצמו. לערב השני כבר הייתי מגיע מפורק. החיים די מסובכים גם בלי שתצטרך להסתובב ברחובות עם גבר שנראה כמו פרי אהבתם האסורה של בראד פיט ודיוויד בקהאם. ולשאול את עצמך תוך כדי האם ברוח קורס זן כלשהו שעבר (והוא התעניין מאוד בזן, כשם שכל הבחורים היפים נמשכים לעולמות הרוח) קיבל החלטה מודעת להפסיק לצאת עם יפים כמוהו ולחפש "רק מישהו שיצחיק אותי". חודש שלם הצחקתי אותו. בפנים בכיתי. הוא ציטט לי אמרות שפר של סטיקרים שעיקרן הוא שהכול לטובה, ואני בינתיים כותב טוקבקים על עצמי בראש בנוסח "מה לעזאזל הם עושים ביחד, שני אלה" – ומגיע למסקנה שההפך הוא הנכון: הכול לרעה. הכול, הכול לרעה.

כל המנגנון שתפקידו להשמיש את מראהו הטוב כדי לייפות גם אותי, כיוון שבבחירתו בי גלומה לכאורה מחמאה נהדרת, השתבש אצלי לחלוטין, ולא הצלחתי להבין מדוע הבחירות המטופשות שלו אמורות להשפיע איכשהו על החצ'קון שגדל לי על הסנטר או על המצח הרחב והגבוה שירשתי מאבי.

הטור המלא פורסם בגיליון המודפס.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook