הם מ-פ-ח-ד-י-ם // כך התפתחו החרדות הגבריות בקולנוע ובטלוויזיה

0

פרשת הארווי וויינסטין, מפיק העל ההוליוודי האגדי, שהתקשורת העולמית חשפה ברבים את ערוותו (הנימולה) כמטריד ותוקף סדרתי של נשים שהקריירה שלהן הייתה תלויה בחסדיו, לא רק הזניקה את #MeToo אלא גם הצביעה על המבנה הבעייתי של תעשיית התרבות. הקולנוע והטלוויזיה בעולם עדיין נשלטים על ידי גברים רבי־עוצמה, המחזיקים בבעלותם את רוב אולפני הסרטים, רשתות השידור, תאגידי התקשורת, חברות הפרסום המובילות וחברות ההפקה, השיווק וההפצה של תוצרי התרבות הרווחיים. נוסף על כך, הם גם הרוב המכריע בקרב היוצרים – התסריטאים והבמאים.

במצב עניינים זה, הגברים הלבנים ההטרוסקסואלים העשירים, המְתפעלים את חרושת התרבות העולמית, מעוניינים לשמור על מעמדם, עוצמתם, הונם ודימויים הציבורי, בדרך כלל כזכרים כל־יכולים שאינם חוששים משום דבר. ואולי דווקא החשש מאובדן ההגמוניה, או תהליך פרדוקסלי אחר, הוא זה שמביא סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע רבים להציב דווקא במרכזם גברים מפוחדים.

נראה כי חרדות של גברים זוכות לפופולריות על המסך, במיוחד בעידן שבו פניו המטופחות של המטרוסקסואל התכסו זיפים והוא מוכן לקרוע את עצמו במכון הספורט השכונתי, לשלם הון תועפות למטפלת המגלה אמפתיה למצוקותיו, ולמצוא תמיכה ברשתות חברתיות ובקבוצות שונות המגלות לו שמסתובבים בעירו המוני גברים כמותו. כאלה המוכנים להתוודות סוף־סוף באופן קבוצתי, חושפני ומשפיל־באופן־משחרר שהם אבות גרועים, מאהבים בינוניים, בני זוג בוגדניים, עובדים מתוסכלים, בוסים מהגיהינום, או סתם יצורים חלשים המכורים באופן חסר תקנה לעבודה, למעמד, לסקס, לפורנו, לכסף, לאוכל, לסמים, לדיאטות ולריצות מרתון בחום האורבני.

 

הגבר פוחד מאובדן הגבריות הפראית

החרדה: היעלמות אינסטינקט הציד והכיבושים

לאורך עשורים שלמים גדלה הפופולריות של מוצרי טיפוח יוקרתיים ויקרים לגברים, ניתוחים פלסטיים לשימור המראה הגברי הכובש וטיפולי קוסמטיקה אינטנסיביים, וניכרות ההשפעות הפמיניסטיות על התנהגותם של גברים בסלון, בחדר המיטות, במטבח ובמקום העבודה. סרטים רבים מטפחים אצל הצופים הזכרים חרדות שונות ומשונות שמא מגמות אלה מובילות לאובדן הגבריות האמיתית, השורשית, האותנטית והזקורה הנכונה בכל עת לתקוע יתד בכל קרקע בתולית או מעובדת.

תעשיית הקולנוע נהנית להעצים את החרדות ולהגביר את משיכתם של גברים רבים לאלטרנטיבות מפתות לגבריות הבורגנית הסטנדרטית. פנטזיות עתירות טסטוסטרון מופיעות למשל בקומדיית ההרפתקאות 'קרוקודיל דנדי' של פיטר פיימן מ־1986 על צייד תנינים אוסטרלי מסוקס (פול הוגאן) ומערכת היחסים הרומנטית שהוא מנהל תוך כדי התוודעות מסרסת־משהו לכרך הסואן ניו יורק, במרחק אלפי מילין ממחוז גבריותו האמיתית, השרירית וצרובת השמש.

הפנטזיה הזאת קיבלה באחרונה ביטוי, אם כי בכיוון הפוך, בפרסומת טלוויזיונית להימורים שבה גבר ישראלי בורגני צעיר, חלק וחיוור מפנטז שהוא גיבור־על הרפתקן. הזכר עטור הזיפים הבלונדיניים מפנטז כיצד הוא נוהג ברכב שטח במדרונות תלולים, גולש בצוקי נשרים, צולה מרשמלו על לוע הר געש, מתעלל בנחש צבעוני, גולש באומגה מעל מפל שוצף וקוצף, ושט בנינוחות על גבו של תנין צייתן. אך לבסוף הגיבור מגלה שהוא נמצא בעצם על מזרן ים בחברת אשתו וילדיו המשכשכים בבריכת שחייה באתר נופש אקזוטי. דברי הקריינות מקדשים הן את ההרפתקנות והן את הבורגנות: "נכון, אולי לא נגשים לך את כל החלומות. אבל הֵי, אולי תוכל לפחות לצאת עם המשפחה לחופשה שתמיד חלמת עליה".

התייחסות אפלה הרבה יותר לתשוקות גבריות הרפתקניות, המתגלות כהרסניות ומדממות, מופיעה בסרטו של ג'ון בורמן 'גברים במלכודת', או בשמו המקורי 'ישועה' ('Deliverance'), אחד הסרטים המשמעותיים ביותר בשנות ה־70 בארה"ב. סרט זה ממחיש את חרדותיה של חבורת גברים בורגניים מאטלנטה, שמא השגרה הנוחה גרמה להם לאבד את האינסטינקטים הגבריים הטבעיים.

סרט זה זכור בעיקר בזכות סצנת האונס הקשה, שבה גבר כפרי בור ואכזרי מכריח את אחד הגיבורים, בובי טריפ (בגילומו של נד ביטי), "להשמיע קולות של חזיר" בעוד הוא חודר אל גופו. אחד המטיילים הורג אחר כך את האנס באמצעות ירי של חץ, פעולה פאלית כשלעצמה. סצנה זו מגלמת את הסיוט של בני המעמד הבינוני מפני המעמד המכונה בלעג "זבל לבן" והסכנות שהוא מציב בפני גברים לבנים אמידים, משכילים, עירוניים וליברליים.

לפי פרופ' סאלי רובינסון מאוניברסיטת A&M בטקסס, הגבריות הבורגנית הלבנה נמצאת כאן במשבר בגלל ניסיונותיה להתכחש לאונס שאירע ולא לדווח עליו לרשויות, מחשש שזהות הקורבן הנבוך תיחשף ושהחבורה תיענש על הריגת האנס. לפיכך, אותם גברים נקלעים למלכודת. הם נאלצים להדחיק את הטראומה שאינה מרפה מהם ולהימנע מכל ביטוי רגשי, מיני וטבעי שלה. ה"פתרון" ההרסני למצב בלתי אפשרי זה הוא פיצוץ אדיר שבו הם מחריבים את הטבע הפסטורלי שבו מתגוררים יושבי ההרים, ה"הִילְבִּילִיז" אדומי הצוואר, המוצגים בסרט זה כילידים פרימיטיביים, סוטים ומסוכנים.

מאז הצלחתו של 'גברים במלכודת', הגבריות הבורגנית, שהולכת ומשתגעת עד שהיא יורדת לגמרי מהפסים, נעשתה פופולרית למדי בקולנוע ההוליוודי. סרטו של מרטין סקורסזה 'נהג מונית' מ־1976 מתמקד בניו יורקי בוגר מלחמת וייטנאם (בגילומו של רוברט דה נירו), היוצא למסע טיהור פשיסטי שבמהלכו הוא רוצח סרסור שהוריד לזנות ילדה בת 12 (הפריצה הקולנועית של ג'ודי פוסטר) וכמעט רוצח סנאטור בעצרת בחירות. אך הסרט גם מבהיר כי גברים זועמים כאלה לעולם לא יצליחו להביס את הממסד הגברי האמריקאי המשומן. בסופו של יום, גיבור הסרט חוזר ללקט נוסעים מזדמנים ברחובות הכרך.

סיום פסימי של התקוממות גברית מופיע גם בסרטו של ג'ואל שומאכר 'בדרך למטה' מ־1993, בכיכובו של מייקל דאגלס. גיבור הסרט, בורגני מובטל ומתוסכל, שמאבד את פרנסתו ושפיותו באמצע פקק תנועה אימתני שגרתי, נוטש את מכוניתו ומתחיל במסע רציחות רגלי. רבים מצופי הקולנוע הזדהו עם הגבר, המנחית אלת בייסבול על חברי כנופיית פשע שמנסים לשדוד ממנו את התיק המשרדי שלו. אך באקט של ייאוש גיבור הסרט גורם לבלש הדולק בעקבותיו לירות בו למוות. אקט זה מסמל את כישלונה המפואר של הגבריות הטבעית המתפרצת מול המערכת התרבותית והמתרבתת, הבולמת אותה.

 

הגבר חושש מהשתלטות הגבריות הפראית

חרדות מפני שעירוּת, השמנה והזדקנות

בד בבד עם חרדותיו של הגבר מפני אובדן הגבריות האמיתית המתפרצת שלו, הוא חושש שמא גבריות זו, על שלל ההורמונים והתאוות שלה, תשתלט עליו. אף כי תצלומים של מפתח הגוף הגרמני אויגן זנדו חגגו את הגוף הגברי הלבן הספורטיבי, השרירי, החלק והמשופם כבר במחצית השנייה של המאה ה־19, הרי שהמהפכה העולמית בתעשיית מכוני הכושר הופיעה רק כ־100 שנה מאוחר יותר, בשנות ה־70 של המאה ה־20.

באופן פרדוקסלי, תרם לכך במידה רבה הסרט האמריקאי ההומו־ארוטי למדי 'Can't Stop the Music' מ־1980, שמציג את חברי להקת הווילג' פיפל (גיי אייקונים כשלעצמם) כיזמים צעירים וסקסיים, שפותחים מכון כושר ססגוני בסיועה של חברתם הסטרייטית הטובה ביותר. אף כי הסרט מציג את מכון הכושר כמקדש לגברים בלבד, המדלגים מעל משוכות במכנסונים צמודים, נהנים מהיאבקות קרקע, מזנקים בבגדי ים זעירים לבריכה בזה אחר זה ובעיקר מסתבנים זה לצד זה במקלחות המשותפות המהבילות, הרי שרוב הצופים הסטרייטים לא זיהו את הרמיזות ההומואיות לאורך השיר 'YMCA' המשובץ בסרט הזה; או שהם העדיפו להתעלם מהן ולרוץ להירשם למכוני הכושר שצצו ברחבי ניו יורק כפטריות אחרי גשם של גברים (הללויה).

.

הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס. רוצים לקבל את המגזין עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

איור: קוסטיה פרמיאקוב

שתף