fbpx

הם מ-פ-ח-דים // הטור של ירון דקל

מעטים חולקים על הצעדים שננקטו ועל הדאגה וכובד הראש שבהם ראוי היה לעסוק בכך, אבל לצידם לא נשמעה ולו מילה אחת של תקווה, אורך רוח ואופטימיות.

0

בסוף 1993 ערך שר החוץ שמעון פרס ביקור ראשון של אישיות ישראלית רמת דרג באלבניה. המדינה הקומוניסטית לשעבר השתחררה מעול הקומוניזם הדיקטטורי שלפת אותה למעלה מ־40 שנה. הזדמן לי לסקר את מסעו של פרס המנוח לבירה טיראנה, אך לרוע המזל החמצתי את הטיסה ונאלצתי לשוט במעבורת לילה מהעיר האיטלקית ברינדיזי אל חוף אלבניה. מעז יצא מתוק, והנסיעה מהעיירה האלבנית ואלורה שעל חוף הים האדריאטי לבירה, טיראנה, הייתה מרתקת. היא עברה בין כפרים ועיירות, ומה שבלט לעין היו הבונקרים לצד כל בית. כ־700 אלף בונקרים נבנו במהלך ארבעת העשורים שבהם שלט הרודן אנוור הוג'ה באלבניה. הוא הפחיד את אזרחיו עד מוות מפני אויב מדומה, ואלה מיהרו – ברצון או בכפייה – לבנות לעצמם בונקרים מבוטנים, על כל צרה שלא תבוא. הצרה, למי ששואל, מעולם לא באה.

נזכרתי לאחרונה בבונקרים האלבניים, כשמדינת ישראל החלה עוברת מסע הפחדה מזוקק ומוגבר בשילוב זרועות של הממשלה וכלי התקשורת. גם האויב שבפנינו היה בלתי מוחשי בעליל, אבל בשונה מאלבניה, הידיעות על השמות שעושה נגיף הקורונה ברחבי העולם היו מוחשיות, מתועדות ומעוררות דאגה.

מעטים מאוד חולקים על הצעדים שננקטו ועל הדאגה וכובד הראש שבהם ראוי היה לעסוק בכך, אבל, וזהו אבל גדול, לא נשמעה לצידם ולו מילה אחת של תקווה, אורך רוח ואופטימיות. הדוברים, בראשות ראש הממשלה ומנכ"ל משרד הבריאות, העבירו מסר אחד עקבי: יש סיבה טובה לפחד ולהסתגר. לגבי הקצב הייתה מחלוקת, אבל לא לגבי המהות. משרד הבריאות העביר מדי יום, ולעיתים כמה פעמים ביום, את הנתונים המפחידים: כמה חלו, כמה נמצאים בבידוד, כמה בטיפול נמרץ. על המחלימים לא דיברו ולא דיווחו. עידוד זה לחלשים. לתקשורת, צמאת הרייטינג, תמיד יש עניין במשברים לאומיים. זה מעלה את אחוזי הצפייה ומכנס את מדורת השבט סביב תוכניות החדשות. הולדת "גלים פתוחים" הייתה רק עניין של זמן.

יהיה משפט?

בעידן הנוכחי, מחצית העם רואה בבנימין נתניהו את האיש הנכון בזמן הנכון, מנהיג שיוביל בבטחה עד לסיום המשבר. מחצית אחרת רואה בו את נציגו המודרני של 'הנסיך' על פי מקיאוולי. מניפולטור חסר עכבות, המחפש כל דרך להתחמק ממשפטו. נתניהו, שעל כישוריו הרטוריים אין חולק (גם לא בין מבקריו החריפים), נכנס בטבעיות לנעליו של "המסביר הלאומי", תא"ל (מיל') נחמן שי במלחמת המפרץ ב־1991. את הביטוי שטבע אז שי "שתו מים", החליפה המלצת ראש הממשלה לשמור מרחק, להשתמש בטישו ולהחוות אחד לשני ב"נמסטה". אבל בעוד שנחמן שי היה מרגיע לאומי, נתניהו, במילותיו ובשפת הגוף, משדר חשש ודאגה. גם שר הביטחון נפתלי בנט, שהחליט להיכנס לתחרות, נידב בראיונות הרבים שהעניק בעיקר עצה אחת לציבור: "תאהבו את סבא וסבתא מרחוק". הגורם המקצועי היחיד שניתן היה להיאחז בו, ואמור היה לספק ניתוח ענייני וקר רוח בימי אי־הוודאות והחשש, הוא מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב. הוא לא היסס לענות על שאלות והעניק ראיונות בכל יום. השיב גם על שאלות קשות, בסבלנות ואורך רוח. תמיד שוקל את מילותיו. הצרה היא שבר סימן טוב חמור הסבר הקפיד בכל הופעותיו התקשורתיות לשדר ענייניות קודרת, נטולת חיוך. הוא גם לא היסס להוסיף הפחדות משל עצמו למצב הלא פשוט ממילא, בנוסח "עוד יהיו בישראל אלפי מתים". חלפו שלושה ימים מצמד המילים הזה, ונתניהו, לאחר שבועות של מסיבות עיתונאים ללא שאלות, הגיע לאולפנים ומיהר להעלות את הרף כשדיבר על "רבבות מתים". לא פחות.

במצב פוליטי משברי עמוק, שנמשך למעלה משנה, בלי שבישראל מכהנת ממשלה נבחרת שזכתה לאמון הכנסת, ובהיעדרו של ראש מערך הסברה לאומי – מאחר שנתניהו לא מינה איש לתפקיד מחליף כבר שנים – הגיב הציבור בהמוניו בספקנות רבה. מיד כשנפוצו השמועות על סגר אפשרי, הסתערו המונים על הסופרמרקטים. לא עזרו הפצרות מנכ"ל משרד הבריאות. הציבור הצביע ברגליים ובכרטיסי האשראי. כשסגרו את בתי הספר, האוניברסיטאות, מגרשי הספורט, בתי הקפה והמסעדות, פשטו ההמונים על הפארקים וחופי הרחצה, למרות האזהרות והבקשות להסתגר בבית. זה היה מפגן של אי־אמון בהנהגה, משולב בחוסר משמעת ובחוסר רצינות ישראלי טיפוסי. למותר לציין שאי־האמון של הציבור הוביל כצפוי להחמרת הצעדים, וחוזר חלילה.

פוחדים מהפחד

פחד הוא כוח עצום בפוליטיקה, ולעולם לא מעייף לעשות בו שימוש. טומי לפיד המנוח עשה קריירה פוליטית לפני 15 שנה מההפחדה מפני החרדים. הם החזירו לו באותו מטבע והפחידו מפניו. באדיבות הפחד, שני הצדדים פרחו. בנימין נתניהו בנה את הקריירה שלו לא רק על הופעות מצוינות בתקשורת, אלא גם על מסעות פרסום ותעמולה שהמכנה המשותף שלהם היה הפחדה. מהקמפיין הקטלני "פרס יחלק את ירושלים" בבחירות 1996, ועד "הערבים נוהרים לקלפיות" ב־2015.

פחד הוא כשמן בעצמותיהם של המצביעים המבוהלים. לא היה פוליטיקאי שהעצים את האיום האיראני כמו ראש הממשלה. מלווה במצגות, בשקפים, בקטעי בריסטול מצוירים ובמצגת מפוארת של הארכיון האיראני. תמיד בשעות הפריים טיים, תמיד בהדגשה שהשואה השנייה אוטוטו עומדת בפתח. כשהאויבים על הגדרות, צריך לבטוח במי שמנהל את העניינים.

כחול לבן למדה שיעור מנתניהו, וניסתה להבהיל את הבוחרים בדרכה המגומגמת. את נתניהו הפכו לדיקטטור – ארדואן בפי הדוברים כולם, או הדוצ'ה האיטלקי, הפשיסט בניטו מוסוליני בכבודו ובעצמו, בפיו של בני גנץ. להפחיד את הבוחרים מפני נתניהו הייתה המשימה העיקרית של כחול לבן בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. אין כמו מאמץ לטעת פחד ראוי וממשי מנתניהו על מנת להניע בוחרים לקלפיות.

לנתניהו יש ניסיון, אינטליגנציה וקשרים בעולם שעולים בהרבה על אלו של יריביו הפוליטיים. כל משבר הוא מבחינתו הזדמנות להוכיח מנהיגות, לטעת בציבור אמונה וביטחון, ולהאיר אור בחשכה המאיימת על כולנו. משבר הקורונה, שפרץ לעולמנו ללא כל אזהרה, התלבש כמו כפפה ליד גם על מאמציו הפוליטיים של נתניהו: לסכל את האפשרות שיריבו, בני גנץ, ירכיב ממשלה בישראל, והוא, נתניהו, יישאר בחוץ. ראש הממשלה זה 11 שנים רצופות יודע שכאשר פוחדים יש לציבור נטייה טבעית להתלכד סביב המנהיג המכהן. וכדי שאפקט ההתלכדות יהיה מקסימלי, יש להגביר ולמקסם את החששות. גם ככה המצב אינו מזהיר עם שלל הדיווחים שזרמו מסין, איטליה וספרד. בבחירה בין אימה לבין אופטימיות, אין כמו נתניהו לטעת תחושה שהחורבן נראה באופק, ויש רק אדם אחד שיוכל להציל את המצב. וזה אינו גנץ.

נתניהו, כפי שהוא יודע לעשות הכי טוב מכולם, ניצל את ההזדמנות שנקרתה בפניו. הוא כבר השתמש פעם בסיסמה "הם מפחדים" כלפי יריביו הפוליטיים – השמאל, התקשורת והאליטות – בבחירות 1999. אז הם דווקא לא פחדו, והרוב נתן את קולו לאהוד ברק, שניצח את נתניהו ברוב מרשים. עכשיו כולם באמת מפחדים. ושימו לב כיצד ברגע שצץ משבר הקורונה, נעלם מהשיח האיום האיראני. אותו איום שמלווה אותנו דרך קבע מאז נבחר נתניהו אי שם ב־2009.

ישראל ידעה משברים לאומיים לא קלים. ממלחמת העצמאות, דרך ימי ההמתנה של ששת הימים, עבור במלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, ובתווך גם משברי מניות הבנקים ומשבר האינפלציה בשנות ה־80. גם כשהכנסת התכנסה תחת הפגזות בירושלים ביוני 1967, וגם כשישבה לדיונים בשעה שקרבות מרים ניטשים בחווה הסינית ובעמק הבכא, עשתה ההנהגה הישראלית כל מאמץ לשדר לציבור תקווה, אופטימיות, אורך רוח ועוצמה. משבר הקורונה משדר בהנהגת נתניהו לחץ, בהלה ופחד.

ווינסטון צ'רצ'יל, הנערץ על נתניהו, הבטיח לבריטים שלעולם לא ייכנעו. ומה מבטיחים לנו?

לפחד, כידוע, יש חיים משלו.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook