fbpx
Desktop Image Mobile Image

הם כאן ואנחנו כאן // הטור של גרשון הכהן

יסוד המחלוקת בינינו נטוע במה שנראה בעיניי כהשלכותיה הביטחוניות־אסטרטגיות הבעייתיות של הסדרת מרחב בינארית – שכונתה במילותיו של אהוד ברק: "הם שם ואנחנו כאן".

0

הגיליון הקודם של 'ליברל' הקדיש מקום נרחב לתוכנית "מפקדים למען ביטחון ישראל" למניעת סיפוח. בימים אלה פרסמתי מחקר ארוך במרכז בגין סאדאת, המציג ניתוח שיטתי לתפיסה ביטחונית אלטרנטיבית שבמרכזה מוסכמַת היסוד לזכותה של ישראל ל"גבולות בני הגנה". מוסכמה זו הייתה אבן פינה גם לתפיסת יצחק רבין ביסוד עמדתו לתהליך אוסלו.

תמצית המחלוקת ביני לבין שוחרי הנסיגה בשם הכורח להיפרדות מהפלסטינים, מתבטאת בשתי מדרגות. במדרגה הראשונה, טענתי היא כי ההיפרדות מהפלסטינים בוצעה כבר במגמה שהובלה בהנהגת רבין, מומשה במלואה ב־1996, ודי בה לצורכי שימור הרוב היהודי במדינת ישראל ולסיום שליטתנו בעם אחר. במדרגה השנייה, טענתי היא כי בבחירה בין היפרדות בעיצוב מרחב בינארי לבין היפרדות בתפיסה מרחבית היברידית, מן ההיבט הביטחוני רצוי לבחור בגישה ההיברידית.

אכן חתירתו של רבין לסיום השליטה הישראלית בפלסטינים הושגה. היא מומשה תחילה במאי 1994, עת נסוג צה"ל מכל ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים ברצועת עזה והעביר את השליטה באוכלוסייה ובמרחב שבה התגוררה לרשות הפלסטינית, שזה עתה הוקמה. בינואר 1996, חודשיים לאחר רצח רבין, הסיגה ישראל את כוחותיה מהאזורים המאוכלסים ביו"ש (המרחב הכלול בשטחי A ו־B). ב־20 בינואר נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, וזמן קצר לאחר מכן בוטלו המינהל האזרחי, והממשל הצבאי הוחלף במנגנון תיאום וקישור. מתאריך זה ואילך, נמצאים למעלה מ־90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש תחת שליטה פלסטינית ולא תחת כיבוש ישראלי.

במילים אחרות, המחלוקת בין ישראל לפלסטינים ובין הישראלים לבין עצמם אינה על הדרך לסיום "הכיבוש" אלא על עתידם של ירושלים המזרחית ושל שטחי C – הכוללים את כל היישובים היהודיים ביו"ש, מחנות צה"ל, דרכים ראשיות, שטחים שולטים חיוניים, והמרחב הפתוח בואכה בקעת הירדן – והנחיצות הביטחונית של המשך השליטה והאחיזה הישראלית במרחב זה.

יסוד המחלוקת בינינו נטוע במה שנראה בעיניי כהשלכותיה הביטחוניות־אסטרטגיות הבעייתיות של הסדרת מרחב בינארית – שכונתה במילותיו של אהוד ברק: "הם שם ואנחנו כאן". בתפיסת עיצוב מרחב בינארית, שההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה היוותה את ביטויה המובהק ביותר, הגבול ניצב כחיץ מוחלט ונוקשה בין שתי הישויות באופן המחייב עקירת מתיישבים ו"טיהור" המרחב מנוכחות יהודית. בפועל הטילה ההתנתקות מגבלות חמורות, פיזיות ומנטליות, על יכולתם של השב"כ וצה"ל לפעול מעברו השני של הגבול למניעת הפיכתה של הרצועה לישות טרור.

במרחב המאורגן באורח היברידי, לעומת זאת, שבו חיות שתי ישויות אתניות ו/או לאומיות נפרדות זו לצד זו תוך דו־קיום רב־ממדי בכל מערכות התשתית המרחביות (תחבורה, מים, חשמל, עסקים, תעשייה, וכיו"ב), החיכוך היומיומי, כולל במישור הביטחוני, מעניק יתרון בהפעלת הכוח באופן היכול למנוע התפרצויות עיתיות בעצימות גבוהה. בעצומה שפורסמה בקיץ 2005 בחתימת מאות חברי "המועצה לשלום וביטחון", המורכבת מבכירי צה"ל ומערכות הביטחון לשעבר, הובטח כי ההתנתקות תשפר את ביטחון מדינת ישראל, בין היתר על ידי קיצור קווי המגע שבהם צה"ל פרוס. עיקרון זה, העשוי להיות נכון במצבים מסוימים, אינו מתאים להקשר הישראלי־פלסטיני. מבחינת צה"ל והשב"כ קיים יתרון משמעותי בהארכת קווי המגע עם הפלסטינים, באורח המציע ניהול חיכוך יומיומי על "אש קטנה" לאורך קווי מגע ארוכים וגמישים. זה עדיף עשרת מונים על התפרצויות עצימות עד כדי מלחמה כמבצעי 'עופרת יצוקה' ו'צוק איתן', הנובעות במקרים רבים מחסרונות הסידור המרחבי הבינארי.

במציאות המרחבית, כפי שהוסדרה ביו"ש בהנהגת יצחק רבין, טמון להבנתי הפתרון הנכון יותר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook