לאזרח מן השורה, מלחמות נראות כפורצות אל שגרת חייו בהפתעה, כמו אסונות טבע. כך חווינו את מלחמת ששת הימים כמלחמת אין ברירה.
בשנת ה־40 למלחמת ששת הימים טען יוסי שריד כי לוי אשכול לא רצה מלחמה. גם נאצר לא. להבנתו, המלחמה הייתה ניתנת למניעה, ואלופי צה"ל הם שדחפו לקראתה. נמקד את הדיון בשתי תקופות: זו של ההסלמה, עם התפתחות המגמה של תקריות הגבול בשלוש השנים שקדמו למלחמה, וזו שבעיקר אליה התייחס שריד, שהחלה עם כניסת צבא מצרים לסיני ביום העצמאות 1967. מרגע זה, בניגוד לדברי שריד, ההידרדרות למלחמה הייתה ככל הנראה בלתי נמנעת. נכתב על כך רבות.
הדיון המעניין יותר כבעל לקח לימינו, מצוי להבנתי דווקא בהתבוננות מחודשת במה שהתרחש בתקופה הראשונה, בשנים שלפני המלחמה. תהליך זה מכונה במושגי המטכ"ל של ימינו "המערכה שבין המלחמות". בתכליתה היא מיועדת – כפי שהוצגה במסמך אסטרטגיית צה"ל של הרמטכ"ל איזנקוט – להחליש גורמים שליליים, להשיג הרתעה, על מנת להרחיק את המלחמה הבאה.
בהיבט זה, בשלוש השנים שקדמו לפרוץ המלחמה ניהל צה"ל מערכה תוך התמקדות בשלושה מאמצים: סיכול תכנית ההטיה של מקורות הירדן, מימוש ריבונות בשטחים המפורזים בגבול סוריה, ומאבק נגד הטרור שהלך והתעצם עם הקמת הפת"ח. אלופי המטכ"ל בהנהגת רבין ביקשו למצות את פוטנציאל תקריות הגבול, עד כדי ציפייה להביא להתנגשות צבאית רחבה עם סוריה, ועדיין פעלו מתוך תודעת האילוץ המדיני, שחפץ להימנע מהידרדרות למלחמה כוללת בהשתתפות סוריה ומצרים, שחתמו ב־1966 על ברית הגנה הדדית.
במרץ 1967, בגיבוש התכנית הרב־שנתית של צה"ל, העריך אמ"ן כי מלחמה כוללת אינה צפויה לפחות עד 1970, כל עוד מצרים שקועה בלחימתה בתימן. עם זאת, אנשי המחקר הותירו פתח להידרדרות בלתי צפויה. לנוכח הערכה כזו, וניהול תקריות הגבול כמערכה שבין המלחמות, התבקש בירור בשאלה כיצד מכוונים ומסייגים את פעולות צה"ל בעיקר בצפון, באופן שלא יאיץ הידרדרות.
ב־7 באפריל התפתחה תקרית גבול מתוך עבודה חקלאית יזומה באזור המפורז ממזרח לכנרת. בתוך ההתלקחות נפלו פגזים על בתי קיבוץ תל קציר. ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול אישר הפעלת מטוסי חיל האוויר לשיתוק מקורות הירי. חיל האוויר הפעיל 171 גיחות, לתקיפה ולפטרול; שישה מיגים סוריים הופלו. תקרית זו הייתה ללא ספק נקודת תפנית בהידרדרות שהתחוללה בהאצת ברית המועצות ומצרים לקראת המלחמה. מנקודת מבט זו, במבחן התכלית למערכה שבין המלחמות (המבקשת להרחיק את המלחמה), יום קרב זה, למרות הישגיו הטקטיים, היה כישלון מערכתי.
דינמיקת ההסלמה אל מלחמת ששת הימים היא שיעור חיוני ללמידת התהליך שבו מערכה מוגבלת עלולה – בניגוד לציפיות – לצאת משליטה. לפני כשבוע ציינו בשיח התקשורתי סיכום ביניים לכהונת הרמטכ"ל איזנקוט, במלאות שנתיים לכהונתו. כולם שיבחו את התנהלותו, תוך הדגשה כי עדיין לא עמד במבחן המאז'ורי ביותר: מבחן המלחמה. כאילו היה מאמן כדורגל שקבוצתו עדיין לא נבחנה במשחק חשוב. אכן המלחמה הגדולה רבת־סבל ועתירת תהילה. אולם רמטכ"ל נבחן לא פחות, אם לא יותר, מבחינת תבונתו ואחריותו הלאומית – בזמן שבין המלחמות; בניהול מערכה מחושבת ומדודה, חשאית בחלק ניכר ממרכיביה, וגם גלויה במידה הראויה. מערכה זו תובענית בכישורי המצביאות לא פחות מאלה הנדרשים למלחמה הגדולה. בניהולה הנכון טמונה התקווה להרחיק עד כדי לייתר את מופע המלחמה הגדולה.