אפשר להקפיא את ספירת הקולות, כי בדיוק מדווחים לנו באוזנייה שיש מנצח. תודה לוועדה המפקחת. תודה, כמובן, גם לרותי והמעטפה. הקרב היה צמוד, אבל לא נמתח אתכם יותר מדי. הזוכה הגדול בגמר הגדול של קטגוריית היצירה הכי טובה של שנת הקורונה הוא, היא, הם, הוא בו ברנהם. רגע, מה? מי?
לפי מצעד עשרת התכנים הכי נצפים בנטפליקס, אתם כנראה באמת לא מכירים אותו. תעדיפו לצפות בעלילותיו של ילד שנולד עם קרני צבי, בטלנובלה הספרדית הסמי־ארוטית 'אליטה', בפושע הצרפתי טוב הלב והכריזמטי שעומד במרכז 'לופן', בסדרת מתח סקנדינבית שהגיעה הפעם דווקא מאיסלנד, ובעונה ה־86 בערך של 'הרשימה השחורה' שתשודר ככל הנראה לנצח או עד שנפסיק לשים לב לכך שג'יימס ספיידר וגארי אולדמן מתחלפים ביניהם מדי כמה פרקים. את כל אלה אתם מכירים לפני ולפנים, אבל את בו ברנהם ואת 'בפנים' ((Inside – פשוט לא.
וזה מוזר. הוא נולד באינטרנט, אותה חנות שיש בה הכל, אותו מקום שבו אתם שורצים כל הזמן, כבר לפני יותר מעשור וחצי. והוא צבר עד היום רבע מיליארד צפיות ביוטיוב. והוא גאון שנון ומצחיק. והוא מככב באחד התפקידים הראשיים בסרט הכי מדובר של השנה, 'צעירה מבטיחה'. וכאמור, הוא ניצח את הקורונה. אמנם לא מדובר במי שרקח את החיסון, הטיל לחץ פיזי מתון על מנכ"ל פייזר ונעץ במו ידיו את המזרק, אבל הוא זה שאחראי ליצירת המופת הראשונה של עידן הקורונה.
–
בראשית הקורונה קיבל ברנהם תקציב נאה מנטפליקס, נכנס לחדר העבודה שלו, נעל את הדלת וזרק את המפתח לעומק המגירה הכי רחוקה. מוחו ועשר אצבעותיו יצרו הכל מאפס לבד: כתיבה, הפקה, תאורה, בימוי, צילום, הלחנה, נגינה, שירה, קולות רקע. הכל לבד. אף אחד לא ידע מה יקרה בעולם, אף אחד לא ידע מה יקרה כשברנהם ימצא את המפתח האבוד ויפתח את הדלת. ובסוף הדלת נפתחה והוא יצא, שעיר יותר, מוזנח יותר, עם מופע יחיד מקורי, ללא קהל, ללא צוות צילום והפקה, ללא במה. אבל הקסם קרה.
כדי להגיע למעמד הזה צריך לדעת איך להרגיש את הדופק, לגעת ברגע, לנעוץ סיכה שתפוצץ ברעש גדול את בועת התקופה. לאורך חייו הקצרים – הוא בסך הכל בן 30 – עובר חוט דקיק שקושר בין כל יצירותיו. הדברים נכונים במיוחד לגבי יצירות שהעלה ברנהם בחמש השנים האחרונות: המופע 'Make Happy' (2016), הסרט 'כיתה ח" (2018) והמופע 'Inside' שעלה בסוף מאי האחרון. יצירותיו מתקשרות זו עם זו, משלימות זו את זו וביחד הן משמשות עדות מטרידה למצב הנפש הקולקטיבית המדומיינת של דור האינטרנט בכלל ודור ה־Y וה־Z בפרט.
ברנהם, שהחל את דרכו כילד פלא עם ערוץ יוטיוב פופולרי, מילים חדות, מוח חריף, הומור בריא ואורגן קופצני, הגיע לפסגת העולם לפני חמש שנים עם מופע מבריק. אבל אז הגיעו התקפי חרדה ופחד במה שגרמו לו לפרוש, בדיוק כמו קיילה, גיבורת סרטו 'כיתה ח", שמפסיקה להעלות את סרטוני הייעוץ לבנות בעקבות חוויה אישית שפגעה בה והביאה אותה לשפל המדרגה. "ניסיתי להשתפר מבחינה נפשית", הוא משתף בכנות, "והצלחתי", הוא מתגאה, "אבל בתחילת 2020 משהו מוזר קרה". הקורונה, מזכיר ברנהם במסר שמעורר הזדהות, היא לא רק אסון אוניברסלי אלא גם אסון אינדיווידואלי.
ברנהם הוא סמל של תקופה. הוא מדמה התקף חרדה אינהרנטי, חוסר ודאות מתמשך וצחוק הגורל שמגולם באיש אחד שיושב בחדר אחד עם דלת אחת וחלון אחד. בחוץ – מסוכן. בפנים – מסוכן לא פחות. וזו לא רק הקורונה, אלא מצב צבירה קבוע. גם חמש שנים לפני הקורונה, אם תשאלו את ברנהם, היה די מדכא. במשך שנים הוא מדבר בפתיחות על דברים שנהוג לטאטא מתחת לשטיח: בדידות, חרדתיות, דיכאון, אובדנות, גזענות, פדופיליה. הוא חותר תחת המושג בידור ותחת המקצוע בדרן או קומיקאי, כמו היה הצד העוד־יותר־אפל של קורט קוביין. הבידור הארור הזה הרס הכל, לטענתו. "התרבות נגמרה, הפסדנו", הוא חרץ ב־2016. "הקומדיה נגמרה", הוא חרץ ב־2021. ובעוד סופו של קוביין ידוע לכל, הרי שגם ברנהם מדבר על אפשרות שישים קץ לחייו בגיל 40. המשותף ביניהם – שני אנשים מוכשרים ששונאים לבדר.
ברנהם מדבר בלעג אך ברצינות תהומית על תלאותיו של הגבר הלבן הסטרייט ב־2016 ולכן מרשה לעצמו לדבר גם על האינסטגרם של האישה הלבנה ב־2021 בלי לחטוא במיזוגיניה. הקלות הבלתי נסבלת של חייו מול הסבל הבלתי נגמר שהוא החיים שלו הם שני דברים שיכולים לחיות זה לצד זה ללא סתירה. הוא גבר לבן ופריווילגי, אבל יש לו בעיות שעלולות לגרום לו להתאבד יום אחד. "אני מקווה שהמופע הזה יעשה לכם את מה שהוא עשה לי", הוא אומר ומסביר: "הוא מסיח את דעתי מהמחשבה לתקוע לעצמי כדור בראש".
מערכת היחסים שלו עם הקהל מורכבת במיוחד. היא באה לידי ביטוי גם במופע הקורונה, כשהוא לבד, רק הוא והצחוקים המוקלטים שהוא משמיע במכוון מדי פעם. הקהל צוחק לפעמים במקומות הנכונים ולפעמים מתוך מבוכה, מתוך חוסר כבוד וחוסר רגישות. חמש שנים לפני כן, ברנהם יעמוד מול אולם מלא ויודה בפני הקהל שהוא אוהב אותו וגם שונא, שהוא זקוק לו אבל גם פוחד ממנו, שהוא רוצה לרַצות את הקהל אבל גם להיות נאמן לעצמו. הוא מצר על כך שכיום, בעידן הרשתות החברתיות, כולנו כל הזמן מנסים לבטא את עצמנו, כולנו כל הזמן עולים להופיע על במה, כולנו כל הזמן עומדים בפני קהל. מבחינת ברנהם, הכל היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם לא היה קהל. חמש שנים אחרי, הוא קיבל את מבוקשו. היזהר במה שאתה מאחל לעצמך, צחק הגורל. ברנהם דווקא חשב שזה לא כזה מצחיק.
–
כשאתה חסר ביטחון, אתה בראש ובראשונה לועג לעצמך. צוחק על השם שלך, על הסגנון שלך, על משמעות קיומך. אתה תקדים את כולם לפגוע בעצמך כדי שחלילה וחס מישהו אחר יקדים לפגוע בך ותהיה חשוף. ברנהם הוא הגוזל הקטן שנמצא בתוך כל אחד מאיתנו, הוא הציפור הקטנה בלב ששר עליה יגאל בשן. הוא לועג לעצמו על כך שהוא מרפא את העולם הנגוע בקורונה באמצעות קומדיה.
בתור אחד שנולד באינטרנט, הוא לא מפסיק להשכיח את זה. בגיל 18 הוא שר 'ברוכים הבאים ליוטיוב' ומתאר איך הפלטפורמה הזאת הייתה לו כאב, חוץ מהעובדה שיוטיוב לא אלכוהוליסט. 12 שנים אחרי, הוא שר 'ברוכים הבאים לאינטרנט'. זו התבגרות, התפכחות, הבנת והפנמת העידן שבו אנו חיים; מה שהיה רלוונטי אתמול (יוטיוב) לא יכול להיות רלוונטי היום, מה שרלוונטי היום (טיקטוק) לא יהיה רלוונטי מחר, ולכן הוא ידבר על האינטרנט באופן כללי. אולי מה שאפשרנו לתאגידי התקשורת הענקיים לעשות לילדים שלנו היה טעות, הוא ממלמל לעצמו כמו מתוך שינה. מדהים לשמוע את זה מפי ילד הפלא של האינטרנט, זה שהפך לכוכב בזכות הוויראליות של הפלטפורמות החברתיות. בצל אותה ביקורת נוקבת על טכנולוגיה, אינטרנט וענקיות התקשורת, ברנהם שר פעמיים על ג'פרי בזוס. הוא לא מפנה אצבע מאשימה או מעלה טענה ספציפית שתלויה בתאריך, אירוע או נסיבתיות אחרת, אלא רק מותח קו הפרדה בין בזוס לבין שאר המנהלים הגדולים בתחום (צוקרברג ושות'). כשברנהם צועק לעומת בזוס "עשית את זה!", קשה שלא לשים לב לתיעוב שהוא חש כלפיו.
בסופו של דבר, זו יצירה איכותית וחשובה. ברנהם דאג להשאיר במוצר הסופי את התקלות הטכניות, ההרהורים הנוגים, הקריזות הקטנות כשמשהו לא עובד כמו שצריך, התפרצויות הבכי הבלתי נשלטות. מחיאות הכפיים המדומות. כשאין קהל, עדשת המצלמה היא גם חור שחור. הוא מדבר אל קהל שאינו קהל בלי לדעת מה יקרה בצד השני של העולם, של שנת הקורונה, של התקפי החרדה. זו יצירה פגומה שיצר אדם פגום. ככל שמתקרבים אל הסוף, ברור לחלוטין שהוא מבליט את הפגמים כדי להזכיר שאף אחד לא מושלם. אתה מושלם רק בהשוואה לסך כל הפגמים שלך. וסך כל הפגמים של ברנהם זה בדיוק מה שהופך את המופע שלו ליצירה השלמה ביותר שקיבלה האנושות בשנת הקורונה.
–
- נורמליזציה: נורמליות על פי "אנשים נורמלים" | הטור של פיני אסקל
- כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל
- זהירות, מצלמים // כך נראתה תעשיית הטלוויזיה בשנה שבצל הקורונה // מאת רותה קופפר
