fbpx

הכוח המזרחי החדש // מאת אמילי מואטי

0

כבר מאות שנים שהאנושות מספרת את סיפור סינדרלה בגרסאות שונות. על המוטיב המרכזי אין ויכוח – מדובר באדם שהגיע ממה שהחברה מכנה 'שום מקום', ובדרך לא דרך התגנב אל האליטה. גם התיאורטיקנים שליוו את האגדה במחקר נעו בין ביקורת פמיניסטית על הפסיביות של סינדרלה הצייתנית, שישבה וחיכתה להתגלות; או על הפטריארכיה, שדוחקת נשים למה שהם נהנים לכנות 'קרב חתולות' על לבו של גבר; דרך הביקורת על האכזריות והחומרנות, שכן באחת הגרסאות הפופולריות (האחים גרים) נכונות הנשים שמודדות את הנעל לקצוץ לעצמן את כף הרגל כדי שתתאים לדרישות הבלתי אפשריות של אותו נסיך.

ראוי דווקא לתהות מדוע אנחנו ממשיכים לספר את הסיפור הזה ולתבנת סיפורים דומים לכדי 'סיפור סינדרלה'. הנחתי היא שמדובר בסם הרגעה יעיל למדי, בו משתמשת האליטה כדי להתמודד עם אחד הסיוטים המשמעותיים ביותר שהיא מסוגלת לחוות, שמא יום אחד תגיע לה אישה מ'שם', הדומה להם במראה, שלמדה את הגינונים החברתיים שלהם; ושדרך לבו של הריבון תצעד על שטיח אדום אל לב החברה הגבוהה, זאת שמכוננת סדרי עולם. היא תגיע אל אותו מקום ממנו מדירים תדיר את האחים שלה. על כן הכרחי שאם זה כבר קורה, יהיה מדובר בניסוי מבוקר או בתקלה טכנית שמתרחשת אחת למיליון. וגם אז המבחן הוא "כמה מהר תשכיל סינדרלה לאמץ את הדפוסים החדשים ולמחוק כל סממן של השתייכות ל'שום מקום' ממנו באה".

 אז מה הדין כלפי מסה של סינדרלות, שמממשות את התכנית ומגיעות לאן שצריך ואז בום – לא רק שהן לא עומדות במבחן, אלא קורעות אותו לגזרים ומנסחות מבדקים משלהן? הופעת תנועת המזרחים החדשה 'תור הזהב', גררה מהממסד תגובות שמשקפות באופן אפי סיפור סינדרלה שהתפוצץ לכולם בפנים. הרי שנים שואלים אותנו "על מה אתם מתבכיינים", והמהדרין מוסיפים "יש לכם את שלמה בן עמי והנה ציון אמיר ורינה מצליח וציון קינן ויש אפילו רמטכ"ל". כלומר, תראו שאם ממש תתאמצו, יום אחד תהיו ציון אמיר ותהיו יפים ותהיו בטלוויזיה.

מזרחים בדרך כלל מתאימים לממסד רק כהתגנבות יחידים או ככוכבי ריאליטי, עם טעמים וריחות מהמטבח של סבתא, כך אפשר ליישר אותם במהירות או להראות להם את הדרך החוצה. רק שהפעם מדובר בכמות הולכת וגדלה של פעילים עם טופסי התקבלות שהם בעצמם ניסחו. אז היה לנו מקורב לנתניהו שהזדעק ש"מדובר בפיצול בין מרצ לרשימה המשותפת" וכי "הם אנטי־ציונים!". עוד איש שלטון לשעבר הוסיף שהתנועות האלה "מנציחות קיפוח". החרדה לא עצרה בימין, הגדיל לעשות פובליציסט ש – לא ברור איך – הבין שמטרת התנועה היא "פשוט לסמן את האשכנזים כשעיר לעזאזל, להעיפם מפה, ואז להשתלב בכיף במרחב עם הימנים והערבים".

הפרינציפ ברור. הלהקה ההיסטרית, שצופה בחוסר אונים איך חוקי המשחק משתנים, מעוררת משהו בין גיחוך לחמלה. היא מגייסת בתגובת אינסטינקט את הארטילריה הישנה: קודם כל לחשוד במזרחים שבאו 'לעשות סיבוב' ואז להציג אותם כשקרנים, כשמאלנים (שעה שבכירי התנועה הצהירו שרובם מצביעי ש"ס והליכוד), כאנטי־ציונים או כעבריינים מובטלים שמסכנים את החברה (כי זה מה שהם עשו עוד במרוקו).

ולמה שלא נספר סיפור סינדרלה אחר? על זאת שהגיעה, ובמקום להקסים את הנסיך וחבריו אמרה יפה תודה וקראה לאחיה ולאחיותיה לנהל את העניינים בממלכה. ובהמשלה, במקום להשתחוות לנערי הפוסטר של הציונות או להכתים אותם, פשוט להמיר כמה מהם בפרצופים אחרים ולהצטרף לשאר, במקום לשרוד בשוליים ש"נתנו להם", לצעוד במרכז השביל, בראש מורם, ולקבל החלטות עבור כולם, גם עבור הקוזאק הנגזל ושלוחותיו.

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook