fbpx

הילד הזר והמגורש // כישלון ההומניות הישראלי

חבריו מהכיתה יוצאים לראשונה בחייהם להפגנה עבורו. הוא הרי לא הסתנן לפה, הוא פשוט נולד כאן

0

עיניים של ילד, לך תעמוד בפני זה. לא המספרים הגדולים. רק עיניים גדולות, פעורות, לא מבינות למה. או שכן מבינות, וזה עוד יותר הופך את הבטן. אם זאת הילדה האפגאנית בעלת העיניים המהפנטות מהשער של 'נשיונל ג'יאוגרפיק', או – הרי ידעתם שאגיע אליו – הילד המרים ידיים מחיסול גטו ורשה. כולנו הורים, בפוטנציה או בפועל, מתוכנתים ביולוגית להגיב למבט הזה.

לילד הזה יש שם, לפעמים קיאן, נגיד, ולפעמים זה שם עברי־ישראלי ממש שנתנו לו הוריו הסודנים או הפיליפינים שילדו אותו פה, וכשיש לו חברים בכיתה שיוצאים לראשונה בחייהם להפגנה כדי שלא ייעקר מהם, בעל כורחך אתה לצידו. הילד המגורש מגלם את תמצית העוול: הוא הרי לא הסתנן לפה, הוא פשוט נולד כאן, וגדל כאן, ולגדול זאת לא עבירה על החוק אלא ביולוגיה, והוא בנה מיצג של בית המקדש השלישי במסיבת הסיום של כיתה ד' ויצא ל"מסע ישראלי", אולי אפילו לפולין, ומנילה או אסמרה אינן הבית שלו ואינן תבנית נוף מולדתו. וגם אם נולד לצורכי בייבי־ויזה הוא ילד אמיתי, ילד ישראלי לא פחות מהילדים שלי, והפתק שהוא כותב לחברים מהכיתה בבהלה אמיתית, אחרי שכבר הכין תיק ליום הראשון ללימודים ובחר קלמר והתרגש ועכשיו הוא והתיק מאחורי סורגים – הפתק הזה לא יכול להשאיר אדם אדיש. אלא אם כן מדובר בגזען חסר לב, וגם כאלה יש. הדמעות של הילד המגורש הן גיים־צ'יינג'ר.

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook