fbpx !-- Global site tag (gtag.js) - Google Analytics -->

היום קייב, מחר חיפה | ויטלי פורטניקוב, קייב

קוצר ראייה פוליטי הוא שהביא את אוקראינה להאמין שהתרפסות בפני הרוסים תמנע מלחמה. אותו קוצר ראייה מוביל כעת את הפוליטיקאים הישראלים להאמין כי התייצבות בעמדה ניטרלית תמנע מפוטין להבעיר את המזרח התיכון כשירצה בכך. מוטב להתעורר, לפני שיהיה מאוחר מדי

0

קייב, מרץ 2022. הפלישה של רוסיה לאוקראינה הגיעה כהפתעה מזעזעת עבור רבים: מלחמה אכזרית וחסרת היגיון, שאליה נלוות דרישות מופרכות לחלוטין. לכאורה, על פי טענתו, ולדימיר פוטין התחיל את המלחמה הזו במטרה למנוע מאוקראינה להצטרף לנאט"ו. עם זאת, הברית עצמה לא שקלה את שילובה של אוקראינה אפילו בטווח הרחוק, שלא לדבר על בעתיד הקרוב.

טענה נוספת של פוטין הייתה שמטרת הפלישה היא כדי להבטיח את ביטחונם של דונייצק ולוגנסק, שכבר נכבשו בידי רוסיה, וכדי "להחזיר את השלמות הטריטוריאלית" של "רפובליקות העם" שהומצאו בקרמלין ב־2014. אך במקביל, ממש בשעת כתיבת שורות אלה, מוחקת רוסיה את מריופול – אחת הערים המרכזיות באזור, אשר בתיאוריה צריכה להיות מחוברת לטריטוריה.

טענה שלישית של פוטין היא כי הוא החל להגן על "האוכלוסייה דוברת הרוסית", בעוד מטוסים רוסיים הורסים לחלוטין את חרקוב וסומי, ערי גבול שבהן רוב האוכלוסייה דוברת רוסית; ורוב 3 מיליון הפליטים ועוד מספר עצום של עקורים פנימיים שנעים מערבה – הם האוכלוסייה דוברת הרוסית של אוקראינה.

ההיגיון של פוטין

אל נא תשכנעו את עצמכם שוולדימיר פוטין השתגע ושאין היגיון פוליטי במעשיו. ההיגיון פשוט, נוכח ואינו חדש. עוד בשנות ה־90, מיד לאחר קריסת ברית המועצות, השתכנעה האליטה הפוליטית הרוסית – בעיקר בחוגי כוחות הביטחון – כי מותה של האימפריה הקומוניסטית היא טעות חמורה, אפילו קטסטרופה. ולדימיר פוטין עצמו דיבר על כך יותר מפעם אחת, ומה שחשוב הוא שהתפיסה הזו משותפת לרוב הרוסים.

חבר העמים של מדינות עצמאיות, שנוצר על חורבות ברית המועצות, נתפס על ידי האליטות והתושבים של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר ככלי לגירושים מתורבתים, ועל ידי האליטה ותושבי רוסיה – כמבוא לברית המועצות חדשה, רק ללא האידיאולוגיה הקומוניסטית, אלא עם נרטיב חדש של "העולם הרוסי".

כדי להשיג ציות משכניו לשעבר בברית המועצות, הקרמלין השתמש בכל מנופי הלחץ האפשריים: החל בשימוש באנרגיה
ובתעמולה וכלה בהשחתת המנהיגים והפוליטיקאים של המדינות השכנות. כך, את הסוררת ביותר מבין הרפובליקות לשעבר הוא הפך ל"מדינת חסות" – כפי שקרה בשנות ה־90 עם מולדובה וגרוזיה, וב־2014 עם אוקראינה. כאשר התברר שכל הכלים הללו אינם עובדים במקרה של אוקראינה, והמדינה השכנה עדיין רוצה להצטרף לא לרוסיה אלא לאיחוד האירופי ולנאט"ו, הוחלט לבסס את התפיסה בקייב בכוח.

למלחמה עם אוקראינה קדמה שורה שלמה של מבצעים רוסיים מיוחדים. ההתקוממות ב־2020 נגד הדיקטטורה של אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, שדוכאה באכזריות על ידי משטרו, סייעה לרוסיה לחזק את מעמדה במינסק. לאחר ההתקוממות הזו, לוקשנקו, משולל תמיכה עממית ומבועת מאזרחיו שלו, הפך תלוי לחלוטין בפוטין ונאלץ לספק את שטחה של ארצו למתקפה על אוקראינה.

המלחמה בין אזרבייג'ן לארמניה אפשרה לרוסיה מצד אחד "להעניש" את האוכלוסייה הארמנית, שהעזה לאלץ את המשטר המושחת הפרו־קרמלין לעזוב את הבמה בעזרת המרד; ומצד שני להביא את "שומרי השלום" שלה לנגורנו־קרבך, כלומר לטריטוריה המוכרת הבינלאומית של אזרבייג'ן, ולחזק את עמדותיה הן בירבאן והן בבאקו.

לבסוף, המרד בקזחסטן, וכניסת חיילים רוסים לצד השמדת החמולה המשפיעה של הנשיא הראשון של קזחסטן נורסולטן נזרבייב הוכיחו את תלותן של האליטות הקזחיות במוסקבה.

לכל ההצלחות הללו אין חשיבות עבור הקרמלין, אם מוסקבה לא תצליח לבסס שליטה על אוקראינה. את העובדה ששום איחוד חדש אינו אפשרי בלי אוקראינה שמעתי עוד בשנות ה־90 מהנשיא הרוסי הראשון בוריס ילצין. יורשו פוטין לקח את התפיסה הזו לקיצון – מספיק רק לצפות בהופעותיו האחרונות בטלוויזיה ולקרוא מאמרים כדי להבין את האובססיה ל"חזרה" של אוקראינה.

צילום: Getty Images

הקונספציה שקרסה

כשאני כותב שלמלחמה בין רוסיה לאוקראינה קדמה שורה של מבצעים מיוחדים שונים במרחב הפוסט־סובייטי, אני מתכוון לכך שהמלחמה עם אוקראינה כלל לא נתפסה כמלחמה, אלא כעוד מבצע מיוחד. פוטין באמת שכנע את עצמו – או שמקורביו שכנעו אותו – שהצבא האוקראיני לא יתנגד, שהנשיא וולודימיר זלנסקי יימלט ושהאוכלוסייה באזורים המזרחיים של אוקראינה תקבל את פני ה"משחררים" בפרחים.

בקרמלין האמינו שהם יכבשו ללא מאמץ את דונייצק ולוגנסק, שהיו בשליטת השלטונות האוקראיניים הלגיטימיים לפני המלחמה, וייכנסו לבירת אוקראינה, שם תיווצר הנהגת בובות, בראשות נשיא אוקראינה לשעבר ויקטור ינוקוביץ'.

האחרון, לתפיסתם, היה חותם על כל המסמכים שהקרמלין דורש – מוותר על עצם הרעיון להצטרף לנאט"ו; מפר את הסכם ההתאגדות עם האיחוד האירופי; מכיר במעמדה הרוסי של קרים וב"עצמאות" של דונבאס.

אלו הם רק הצעדים הראשונים לקראת איחודן של רוסיה, אוקראינה ובלארוס למדינה אחת. המבצע כולו תוכנן להסתיים בתוך 48־72 שעות, אנשי שירות רוסים נשאו מדים שלמים לתצוגת תכלית ברחוב הראשי של בירת אוקראינה.

אבל "באופן בלתי צפוי" התברר שהכוחות המזוינים האוקראיניים לא מתכוונים להיכנע, הנשיא זלנסקי לא רץ לשום מקום, והאוקראינים שונאים את הפולשים. אז המבצע המיוחד של פוטין הפך למלחמה, וכוחות רוסיים החלו להרוס בשיטתיות ערים שמתנגדות לפולשים. גם האכזריות הזו נראית כמו סנסציה רק במבט ראשון.

מהיום הראשון לא היה אכפת להם מהאזרחים אלא מהשטח. הבחירה במילים "מהיום הראשון" אינה מקרית. הנסיכות הראשונה שנסיכי מוסקבה הצליחו לספח לנכסיהם, הייתה הדוכסות הגדולה ריאזאן -עוד ב־1520. עד מהרה הקימו אנשי ריאזאן מרד ודרשו את החזרת הנסיך שלהם. המרד הזה לא סתם דוכא: תושבי הנסיכות המרדנית יושבו מחדש לאדמות מוסקבה, והמוסקבאים לריאזאן. כך אירע עם כולם.

על כן, כאשר משקיפים תוהים מדוע רוסיה זקוקה את לחרקוב ומריופול ללא אוכלוסייה, התשובה פשוטה: הקרמלין אינו זקוק לאוכלוסייה, שאינה נאמנה בעליל. הפגזה והפצצה על מנת להשמיד כמה שיותר אנשים, ואף יותר מכך – לגרש אותם מבתיהם – זוהי מדיניות מודעת ומחושבת היטב, שנבחרה לאחר כישלון "המבצע המיוחד".

אם פוטין היה יכול, הוא היה משמיד את אוקראינה כולה, רק כדי לבסס שליטה על שטחה. כן, יהיה זה אולי שטח נטוש, אבל מצד שני שטח משוחרר מהאוקראינים. זהו "הפתרון הסופי של השאלה האוקראינית" לפי פוטין.

על כן, לשווא נעלבו הפוליטיקאים הישראלים כאשר וולודימיר זלנסקי השווה את מה שקורה עכשיו בארצנו לשואה. רק מי שלא מבין זאת יכול להיעלב.

הבה נזכור את המאה ה־20: המילה "יהודי״ הייתה סטיגמה שסימנה את כל מי שיש בו אפילו טיפה של דם יהודי. הנאצים השמידו את האורתודוקסים שהתפללו בבתי כנסת וגם את אלה שהמירו את דתם. את אלה שחשו יהודים ואת אלה שכבר מזמן שכחו מכך. את אלה שהתנגדו ואת אלה שניסו לשתף פעולה.

כיום פוטין מחריב את ערי אוקראינה, ללא עניין בהשקפות הפוליטיות או במוצא האתני של אלה שנהרגים בידי צבאו. זהו רצח עם של ממש – להשמיד, לגרש, להרוס. כמו שיהודי במאה ה־20 לא היה יכול להינצל בשל היותו נוצרי בפועל או אתאיסט גרמני, כך מוצאי היהודי אינו יכול להושיע אותי כיום – די בכך שאכיר בזכות הקיום של האומה האוקראינית.

הפתרון הסופי של ״השאלה האוקראינית״ במאה ה־21 שונה בצורתו מ״הפתרון הסופי״ של ״שאלת היהודים״ דאז. עם זאת, הדבר לא הופך את הקרמלין לשונה מוואנזה. למדינות ולעמים שלא רוצים להבין זאת כיום יהיה בדברי הימים של ההיסטוריה אותו מוניטין מפוקפק שיש למדינות ולעמים שהתעלמו אז.

צילום: Getty Images

להציל את ישראל

בשלב זה, יש צורך לענות על השאלה שאולי תיענה מעצמה עד שתקראו את השורות הללו: מה, אם כך, הסיכויים לשלום? ובכן, הם לא קיימים. לא משנה כמה מתווכים בינלאומיים ינסו, כמה ראש ממשלת ישראל נפתלי בנט יתאמץ.

האפשרויות פשוטות מאוד. האחת: תחת מתקפת ההתנגדות של הצבא והעם האוקראיני, ובגלל ההשלכות של הלחץ הכלכלי המערבי, עמוד השדרה של משטר פוטין ואולי גם המדינה הרוסית עצמה, יקרסו. השנייה: אוקראינה מפסידה במלחמה ורוסיה משתלטת על רוב שטחה, שיהפוך למחנה פרטיזנים אחד גדול.

במקרה הראשון, לרוסיה יש סיכוי לשינוי – כמדינה אינטגרלית, או כקבוצה של מדינות ריבוניות שתופיע על חורבות הפדרציה הרוסית המודרנית. בשני: משטר פוטין ילך רחוק יותר, ינסה לכבוש את מולדובה, מדינות הקווקז, קזחסטן. המרחב הפוסט־סובייטי יהפוך לשדה קרב למשך שנים, ועשרות אלפי, אם לא מאות אלפי, חיילים רוסים, אנשי צבא ואזרחים של מדינות שכנות ימותו.

כמובן, כתוצאה מכך רוסיה עצמה תמות בכל מקרה, זה פשוט ייקח יותר זמן, רק שבמקרה הזה, העם הרוסי יהיה שנוא על כל הסובבים – לא רק אוקראינים, כמו היום, אלא גם בלארוסים, קזחים, גאורגים, אזרבייג'נים, ארמנים. לכל אחד יהיה חשבון עקוב מדם משלו עם רוסיה – קרובי המשפחה המתים, הבתים השרופים.

לשאלה מה לעשות במצב קשה כל כך יש תשובה פשוטה מאוד: לטובת רוסיה עצמה, לטובת העם הרוסי – ואני אפילו לא מדבר על האינטרסים של העולם המתורבת – משטרו של פוטין חייב לקרוס. לא מחר, אתמול. על כן, מדינות שנרתעות מלהתעמת עם המשטר הזה ולהסתמך על הבנות עם הקרמלין הן לא רק בלתי מוסריות, הן קומיות. הרשו לי רק להזכיר לכם שעד 24 בפברואר 2022 גם נשיא אוקראינה ניסה לא להכעיס את פוטין, כדי לא לעורר מלחמה. זה לא עזר לו.

פוטין אינו מאלה שנפגעים, אלא מאלה שמשיגים את מטרתם באמצעות ערעור היציבות ויצירת לחץ. אם פוטין יחליט שכדי להשיג את מטרותיו ולחזק את העימות עם המערב הוא צריך לערער, למשל, את המזרח התיכון, הוא יעשה זאת ללא כל היסוס.

שום ניסיון של ההנהגה הישראלית למצוא איתו שפה משותפת לא יעבוד; כל סירוב להטיל סנקציות נגד המשטר הרוסי כעת; כל התחמקות מאספקת נשק לאוקראינה המדממת; כל מגעים אישיים בין נתניהו או בנט או כל אחד אחר עם פוטין לא יצילו את ישראל.

צריך פשוט להבין ולקבל זאת כאקסיומה: אם פוטין ישקם את האימפריה המרושעת שלו, האימפריה הזו תנסה להרחיב את תחומי ההשפעה שלה. במרכז אירופה. בבלקן. באפריקה. במזרח התיכון. במיוחד במזרח התיכון, מפני שרוסיה, למעשה, כבר התיישבה בסוריה ללא כוונות לעזוב.

לרדת מהיציע למגרש

אם כן, גם במקרה הזה המלחמה בלתי נמנעת. אפילו נשיא צרפת עמנואל מקרון, שגדל במדינה שלא ידעה מלחמה כבר כמה עשורים, הבין זאת. מדוע הפוליטיקאים הישראלים – אזרחי מדינה שחווים סכסוכים צבאיים קבועים ויודעים כמה חשובה הישרדותה של המדינה היהודית – לא יכולים להבין זאת ואינם מעריכים נכון את המציאות?

איך בכלל אפשר להעלות על הדעת שישראל תשב על הגדר ותגביל את עצמה לעמדת המשקיפה והמתווכת. נורא אפילו לדמיין בכמה חיים של ישראלים יעלה קוצר הראייה הפוליטי הזה. כלומר, לדמיין אפשר בנקל: האוקראינים משלמים כעת בחייהם בדיוק על אותו קוצר ראייה פוליטי ולאומי, על זלזול בסכנה.

במצב שנוצר אי אפשר לשבת ביציע, צריך לשחק. וככל שהיום יותר מדינות יצטרפו לקואליציה נגד פוטין, ככל שהסיוע לאוקראינה ולאוקראינים יהיה יעיל יותר, כך גדלה הסבירות שלעולם לא נראה את מטולה בוערת, את קריית שמונה מופצצת, לא נצטרך לדבר על תושבי קצרין מגדרים את רחובות עירם עם "קיפודים" נגד טנקים.

כשהזהרתי את הקוראים האוקראינים שלי מפני מציאות כזאת אצלנו, רבים הסתכלו עליי כאילו אני משוגע. אין זה מפתיע במדינה שמאז 1945 לא חוותה מלחמה. על כן, אני מקווה שאתם, הקוראים הישראלים, שנלחמו יותר מפעם אחת וליוו את בניהם ובנותיהם למלחמה, תבינו את הסיכון שנוצר לעולם המערבי כולו – ומשום כך גם למדינת היהודים – ותעריכו באופן מפוכח את הכשלים של אותם פוליטיקאים ישראלים שמאמינים שאפשר להגיע להבנות עם האיש הנורא בקרמלין.

כולנו ננשום בחופשיות רק לאחר שרוסיה תפסיק להיות איום, כשהיא תחדל להיות של פוטין. עד שזה יקרה, האימפריה התוקפנית הגוססת מאיימת על כולם – ובעיקר על מי שנמצא בקרבת מקום. אומנם אוקראינה נמצאת בקרבת מקום כעת, ולכן היא המטרה העיקרית, אבל נזכיר גם כי אחרי המלחמה בסוריה, גם ישראל שוכנת ליד האימפריה הזו.

 

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook