fbpx

הטלטלה הפוליטית העולמית בעקבות עליית האוונגרד / נדב איל

0

ג'רמי קורבין מתעב כנראה את ישראל, ברני סנדרס הוא לא מחברינו הטובים בוושינגטון ומפלגת 'פודמוס' הספרדית היא סיוט לדיפלומטיה הישראלית באירופה. גם סיריזה היוונית בעצם. לעומת זאת, טראמפ הוא אח. 

מצוין – אחרי שסגרנו את הפינה הלוקאלית, מה שעורכי טלוויזיה מכנים "הזווית הישראלית" (למעשה: היקום הישראלי המתרחב), אפשר להתפנות ולדבר קצת על גל ששוטף את העולם. בכל רחבי המערב עולים וזורחים מפלגות ומנהיגים, שמתרחקים מהמרכז הפוליטי במובהק. וב"עולים", הכוונה היא לא לכך שהם זוכים ל"תשומת לב" או "קובעים סדר יום". מה שקורה, וקרה נניח בבריטניה, הוא שהמפלגות והאישים האלה – רובם משמאל אבל גם מימין – הם שואפי ובני־שלטון; דמות כמו מרין לה פן, נניח. 

את מרין לה פן פגשתי לפני כמה שנים בפריז. היא התמודדה לתפקיד יו"ר 'החזית הלאומית', שייסד אביה, ז'אן מארי – טיפוס גס רוח, נפוח, מכחיש שואה וחובב פרובוקציות. ז'אן מארי רדף פעם אחרי איזה צלם עיתונות ברחובות עיר קטנה, כשהוא קורא לו "נושך כריות" (או המקבילה המקומית). הנקודה היא שהוא עשה את זה כשמצלמות הטלוויזיה צילמו; זה היה חלק מהדמות. מיותר לציין שהדרך שגידל בה את ילדיו הותירה בהם חותם עמוק של טראומה. מרין התקרבה אליו רק כדי לתקוע לבסוף פגיון גאלי מוזהב בגבו. כשנפגשנו, ראיתי מיד שהיא ניאותה לראיון רק כי היא מתמודדת והחלה בתהליך ריכוך והתמתנות. את כל הדברים הנכונים אמרה – בקוצר רוח הולך וגובר – כולל קבלה מוחלטת של השואה כעובדה והתנגדות לגזענות. התלווינו אליה לתכנית טלוויזיה; היא בהקה בתשובותיה הברורות, אל מול הצרפתית הפורמליסטית הפוליטית, המסתלסלת לתוך קלישאות. יום לאחר מכן קפצנו לכנס פוליטי שלה; הוא היה במרתף בירה, ולא, אני לא ממציא את זה. הצרפתים הלאומיים קיבלו פרוסה עם פטה זול ויין אדום, וכשלה פן שרה את ה'מרסייז' היא כמעט בכתה; לכל הפחות היא רצתה שזה מה שנראה. כשדיברנו עם הקהל שלה, התברר שהם לא שמעו על ההתמתנות – הם היו, בחלקם הגדול, אנטישמים קטנים או סתם נאצים, מהמהמים על מוסלמים מסוכנים וציונים חורשי רעה.

והיום מרין לה פן היא מועמדת מרכזית וחשובה לנשיאות צרפת. היא פופולרית, היא תופעה. הצרפתים פשוט קוראים לה מרין. כן, בגדה השמאלית שונאים אותה ובזים לה, אבל אם תצעדו לעיירה קטנה בלואר או בבריטני, היא תסמל עבורם אולי את ההגנה על צרפת מפני 'הפריזאים המטורפים'. לה פן הייתה מוכנה להדיח ולהשפיל את אביה הקשיש, כדי להפגין את המטמורפוזה של המפלגה; מפלגה שהייתה ונותרה שונאת זרים. גם בלי קונצנזוס, החזית הלאומית הפכה להיות חלק מהשיח הצרפתי הלגיטימי.

וזו רק דוגמה אחת. בבריטניה, המפלגה הסקוטית הלאומנית חיסלה את הלייבור, ומפלגת ukip שינתה באורח בסיסי את המפלגה השמרנית; ממיינסטרים מכובד למפלגה שעשויה לפרק ממש את אירופה. האוונגרד של הסקוטים דחף את הלייבור המוכה שמאלה ושמאלה, בניסיון גועש להדליק מחדש להבה סולידרית, שתחזיר לו אולי מצביעים בצפון הרחוק. האוונגרד שהוא ukip הכריח את דייוויד קמרון, אדם ששמח להימלט מכל החלטה, לאמץ קו מסוכן ביחס לאיחוד האירופי. עלייתו של קורבין בלייבור איננה הרגע שבו האוונגרד קובע סדר יום; במובן מסוים, כוחו היסודי נעוץ בקביעת גבולות הגזרה של השיח. הוא תמיד קובע סדר יום. קורבין בראשות הלייבור הוא הנקודה שבה האוונגרד בשלטון ממש. הבחור שמסרב לשיר את ההמנון ולא עונד עניבה, הפרלמנטר שמתעב את חבריו למפלגה, ה"חבר" של חיזבאללה וחמאס.

וכאן צריך להגיע לדונלד טראמפ, שהוא תופעה שהיא כמעט קאמפ. מהו טראמפ? הוא בלתי ניתן להגדרה. במונחים מסוימים מדובר בפופוליסט פרוניסטי קלאסי בסגנון לחם להמונים ו"בואו נעשה את אמריקה גדולה שוב!". אבל טראמפ הוא גם טיפוס ליברלי בהרבה מחבריו המתמודדים, ובעיקר הוא איננו שועה לקודים של התקינות הפוליטית הכפייתית האמריקאית. מה זה לא שועה? הוא האדם שגמר עליה לגמרי. התקפות אישיות פרועות, כולל על מגרעות גופניות, דיבור על עצמו בגוף שלישי, שחצנות אקסהיביציוניסטית. בסגנונו בלבד, טראמפ הוא נוסחת האנטי־חומר לפוליטיקה האמריקאית. ובמדינה שבה העיקר הוא הצורה, טראמפ מכתיב את הקמפיין. אבל גם מהותית; טראמפ תוקף את הרעיון של אמריקה כמדינת הגירה. הוא מערער על השותפות שלה בגלובליזציה פתוחה, וגורס שהגלובליזציה הזו רעה לאמריקה ושהיא איננה המנצלת אלא המנוצלת (או בלשונו מרובת הרבדים: "יש לנו מנהיגים טיפשים"). טראמפ לא בכיס של שלדון אדלסון או של האחים קוק: זה, בפני עצמו, הופך אותו לאוונגרד באמריקה השמרנית.

ואכן, הניסיון ההיסטרי הוא לבלום את האוונגרד. נניח בספרד: את ההיסטוריה הפוליטית שם בשלוש השנים האחרונות ניתן לתאר כניסיון מתמיד להכיל את עלייתה של פודמוס (Podemos), שמאל פופוליסטי ומתוחכם. הבחירות שם אמורות להתקיים בסוף השנה; ועיקר השאלה שהממשלה שואלת את עצמה הוא מתי להכריז על בחירות כדי לנסות למנוע ניצחון היסטורי של מפלגה שמנהיגה, פרופסור צעיר ומשכנע עם זנב פוני, אמר פעם שהוא "מקנא" במשטר של הוגו צ'אבס.

**************************

אפשר להמשיך הלאה והלאה בקלות. לדבר על ברני סנדרס ולהסביר איך סיריזה היוונית ניצחה, אחרי שלכאורה ויתרה על דגליה. לאחרונה ננזפתי על ידי פרופסור גרמני נשוא פנים, שטרח להזכיר כלל יסודי במדע המדינה ומדעי החברה: כל חברה היא שונה, והיכולת להשוות ולהסביר תהליכים באחת באמצעות השנייה היא קלושה. הנהנתי בענווה אבל לאחר מחשבה, המוסכמה הזו שבורה לגמרי. האמת היא שבעולם שבו המניפסט הצרפתי קומוניסטי של הסל, indignez-Vous, הפך להיות סיסמת הקרב של תנועה מהפכנית שהפכה לפודמוס (והשפיעה גם על סיריזה); עולם שבו ספרו של פיקטי הצמיח מחדש לייבור לוחמני וסוציאליסטי, קשה מאוד לדבר על הייחודיות של חברות. בפרט כאשר הציבור הפוליטי עצמו חי את חייו כחבר בקבוצה גלובלית. גם אם סיבות המשבר בבריטניה, ארצות הברית, ספרד ויוון שונות לחלוטין; התגובה, ה"שיחה" הפוליטית היום, גלובלית באורח מפליא.

הפעם האחרונה שרעיונות פוליטיים כאלה עלו באורח כה גלובלי והתפשטו, הייתה אחרי שמרקס פרסם את הקפיטל. אבל כאן, חברים נאמנים, כאן מתחיל ההבדל הגדול. מרקס התפשט בעולם כאש בשדה קוצים, בגלל עוצמת הרעיונות שהציג. הוא שכנע כשאמר ש"קומוניזם הוא חידת ההיסטוריה כאשר היא פתורה". משקל הטיעון שהניח היה כה מכריע וחובק עולם, שהוא הפך להיות התשובה; התשובה בקובה והתשובה ברוסיה ובבריטניה. רעיון כה מידבק, שעדיין ממשיך להלהיט מיליונים רבים, אחרי שהקומוניזם הממוסד כבר כשל. מרקס הוא שיצר מחדש מערכת פוליטית חדשה לגמרי; הימין והשמאל כפי שאנחנו מכירים אותם כיום.

עכשיו, איפה זה ואיפה ברני סנדרס, פודמוס, סיריזה וקורבין. זאת אומרת, הם כולם נושאים עיניהם בהערצה למרקס, אבל איש מהם איננו מביא את מה שנחוץ; את מה שמרקס הבין שנחוץ: מודל חדש. הניסיון שלהם הוא לכאורה מהפכני, אך מאחוריו מסתתרת שוב ושוב הסתירה היסודית. סנדרס הוא סוציאליסט אבל אין לו, ממש אין לו, מודל שישנה את העיוותים במערכת הנוכחית – ויהיה בר־קיימא; תפיסה קוהרנטית שבה נוצרת מציאות חדשה. וקורבין, שהגיע הכי רחוק בגל הזה, הוא הדוגמה הטובה ביותר. משעה שהאוונגרד הגיע לשלטון הוא מיד ענד עניבה. כמובן שהעניבה נראית עליו נורא. ניסיונו לא לשיר את ההמנון עורר כזו מהומה בבריטניה הסובלנית בדרך כלל, שלשכתו הוציאה הודעה פתטית שב"פעם הבאה", ובכלל מעתה, ישיר גם ישיר. שלום למהפכן, ברוך הבא טוני בלייר לעניים. גם לה פן איננה מציעה שום דבר חדש באורח אמיתי; היא לא היטלר בארון, למרבה המזל. היא סתם סרקוזי. 

במובן מסוים זה לא נורא. טראמפ, סנדרס וקורבין, סיריזה ופודמוס ולה פן וכל האחרים גורמים לשיוף המערכת הפוליטית. האאוטסיידרים מאתגרים אותה. גם אם הם בעצם שותפים נסתרים של הממסד, הם משפרים אותו בעצם האיום שהם מציבים. אבל במובן אחר, עמוק יותר, הם רק יעצימו את הייאוש. התמיכה הציבורית באוונגרדים דמיקולו נובעת מתחושת האכזבה המתרחבת במערב ממערכות פוליטיות מסואבות ורפויות, מרצון ציבורי לראות שינוי מטלטל. נציגי ציבור, מסורים ומהפכנים ככל שיהיו, באים אל זירות הכוח מחוסרי חזון. צעדים קטנים? בהחלט. אמירה אמיצה   ומשכנעת על שינוי טוטלי של השיטה, שמגדילה פערים ומדכאת צמיחה וכבר לא טובה כמעט לאף אחד? את זה אין להם. אין מרקס ביניהם, וגם בנג'מין פרנקלין אין שם. בואו נהנה קצת משיני האוונגרד, הסבאי או הדודאי, בסגנון קורבין או סנדרס, אולי מוטרף מעט אה־לה טראמפ. אבל השיניים האלה לא יטרפו את המערכת, ולא מפני שהן שיני חלב, הן פשוט נשרו מזמן.

.

צילום: אימג'בנק

.

הטור של נדב איל מתפרסם מדי חודש ב"ליברל". לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

 

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook