fbpx

החיים המהלכים: כך נכנסה 'הנותרים' לפנתיאון של הטלוויזיה // פיני אסקל

0

זו לא טלוויזיה. פרולוג

יום אחד היא פשוט נעלמה. נשאבה למקום אחר; לאן, אף אחד לא יודע. נעלמה, פתאום. זה חייב היה להסתיים אחרת. טוב, רע, לא משנה, העיקר שיהיה לה סוף סופי, רשות נתונה להתאבל עליה, להתגעגע אחריה, להנציח אותה. אפשר בחיזיון עתידי של רגעי חייה האחרונים ורגעי מותה הראשונים לצלילי בלדת פופ מדמיעה של סיה במהלך נסיעה. אפשר במסך שחור ואילם וחצוף וגס רוח, שיגדע הכל למשך עשר שניות, רגע אחרי שהיא מישירה מבט אל דלת מסעדה שנפתחת בצליל פעמון, ועד סוף כל הדורות לא נוכל באמת לעכל שנגמר. אפשר סתם, ככה סתם, שתתניע את הרכב ותיסע מכאן, מורישה אחריה אוטוסטרדה מפוקקת של אנשים עוזבים או שבים, על רקע תמונה עירונית, מכוערת, אפורה, מתכתית. אבל יום אחד היא פשוט נעלמה.

רגע אחד, שנמשך 20 שנה, עוד העמידה בתוך ויטרינה מפוארת גביעים קדושים של יצירות מופת שהצדיקו כל מילה במוטו "זו לא טלוויזיה, זה HBO". ורגע אחר, עת הגיע העתיד לאפסן את ההווה, הסתפקה במה שנותר, בשאריות. אולי הלכה לישון עם הדגים, אולי נקברה שש רגליים בעומק האדמה, אולי נפלה קורבן סטטיסטי של מלחמות סמים. אין איש יודע.

נטפליקס, אמזון והולו שינו מאחורי גבה את חוקי המשחק. דה גיים איז דה גיים. והיא, שניסתה בכוחותיה האחרונים, המוחלשים, להמשיך לרוץ על הגלגל, הצליחה להנפיק את 'ויניל' המושמצת ואת 'ווסטוורלד' המתאמצת. עכשיו כולם רוצים הכי מהר, הכי עכשיו. עכשיו כולם רוצים לבלוע הכי הכל, בבת אחת. "זו לא טלוויזיה, זה – – -", אמרה נטפליקס ואפילו לא טרחה לסיים את המשפט, רק צחקקה ברשעות ונעצה את המסמר בארון הקבורה. "זו לא טלוויזיה".

נורה וקווין

נורה וקווין

ערב פתיחת העונה השלישית והאחרונה של 'הנותרים', פנה יוצר הסדרה דמיאן לינדלוף אל המבקרים בבקשה חריגה, משונה, לא שגרתית, שנוגדת לחלוטין את רוח התקופה, לא רק בקונטקסט הטלוויזיוני, אלא בכלל. אל תצפו בכל הפרקים בבת אחת, ביקש לינדלוף, תנו לזה לחלחל. וכמו להדגיש את דבריו, הניח בפי דמויותיו מסר זהה.

רגע לפני כניסתה של נורה דרסט למכונה שאמורה לקחת אותה למקום האחר, המקום שבו נמצאים בעלה וילדיה הנעלמים, היא נפרדת מלורי, גרושתו של קווין גארווי, במילים: "Same time next week?". זה נאמר באירוניה, כמובן; לורי, פסיכולוגית במקצועה, ביקשה מנורה דולר כדי להפעיל את זכותה לחיסיון רפואי, והשתיים מבינות כי כך או אחרת זו ככל הנראה הפעם האחרונה שבה הן מתראות. מאוחר יותר, בפרק סיום הסדרה, מתברר כי הנימה האירונית הפכה למציאות – לורי ממשיכה לטפל בנורה, למרות מרחק השנים והקילומטרים. ושוב, בסוף שיחה טלפונית, נאמר אותו משפט, הפעם מצד לורי: "אותה שעה בשבוע הבא?".

והנה, כך נולד הסלוגן החדש של HBO; אתם יכולים לצפות הכי מהר, הכי עכשיו, בבת אחת, בנטפליקס. ואתם יכולים לבוא אלינו, אותה שעה בשבוע הבא, יהיה לכם מספיק זמן להתבונן, לחשוב, לתת לדברים לחלחל. כי אנחנו HBO, עדיין. זה לקח הרבה זמן, הרבה מאוד זמן, אומרת נורה לקווין בסצנת הסיום של הסדרה, אבל בסוף זה קרה. בסוף ניצחנו. זו לא טלוויזיה, אלא הרבה יותר מטלוויזיה. זו פיסת אמנות. הנה, שוב, יש לנו ביד יצירת מופת.

א // מה שקרה ל'אבודים'

מזל טוב. התקבלת. את סדרת מופת עכשיו.

אבל אנחנו קצת מקדימים את המאוחר. לפני שזכתה לתשואות כשפסעה על השטיח האדום שמוביל להיכל התהילה של הטלוויזיה – בזכות סיפור מקורי ויפהפה של טום פרוטה, פסקול קינה מצמרר של מקס ריכטר, תצוגת משחק עילאית של האנסמבל כולו וסגנון אמנותי ספקטקולרי – 'הנותרים' תעתה בדרך. הפרמיס שלה, אותו שלב גישושים בכל דייט ראשון בין צופה לסדרה, הבליט מילים מגונות כמו "פנטזיה" ו"מסתורין". פנטזיה ומסתורין הם החור השחור הכי גדול והכי מסוכן בחלל הטלוויזיוני. הם המחסום שעומד בין סרטי מדע בדיוני לכיבוש הפודיום בעונות הפרסים. הם כתם הלידה שמונע מסדרות בעלות פוטנציאל להפוך ליצירות אסתטיות. כמו בלא מעט סדרות מסקרנות בעבר, כך גם במקרה של 'הנותרים' – הפנטזיה והמסתורין השתלטו על הדרמה, לפחות ברגעים הראשונים, לפחות מנקודת המבט של הצופים. מרוב שאלות אף אחד לא זיהה את מה שחשוב באמת.

למה הניצולים האשמים לובשים לבן ומעשנים כל הזמן; ואיך ולמה ולאן נעלמו פתאום ביום אחד 140 מיליון בני אדם; ולמה דווקא גארי ביוסי, ג'ניפר לופז, קונדוליסה רייס, סלמן רושדי, שאקיל אוניל והאפיפיור; ומה עומד מאחורי הדמויות המיסטיות וויין הקדוש, ריצ'רד ברטון, אייזק ו־וירג'יל; והעיירה מירקל – האם היא באמת חסינה מפני היעלמויות; ואיך זה שקווין אף פעם לא מת; והאם ביום השנה השביעי להיעלמות יגיע המבול שכולם מדברים עליו כל הזמן; ומה כל כך חשוב בגיליון מאי 1972 של ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' שגורם לאובססיה המטורפת של קווין גארווי האב; ונורה – היא הצליחה להגיע למקום שבו נמצאים הנעלמים או שהיא סתם מספרת לעצמה ולנו סיפור; והאם ג'ון לוק הוא מפלצת העשן השחור; ומה המשמעות של המספרים 4, 8, 15, 16, 23 ו־42.

רגע, אתם עושים סלט. מפלצת העשן השחור ורצף המספרים הם חידות מהסדרה המבולבלת הראשונה של דמיאן לינדלוף, ועכשיו אנחנו בסדרה המבולבלת השנייה של דמיאן לינדלוף. אם כך, אז ביי. כי לאף אחד אין כוח לעבור מחדש עוד סאגה אפופת מסתורין שתסתחרר סביב הזנב של עצמה, תזרע תעלומות מבלי שתהיה מסוגלת למצוא להן פתרונים ותיתפס במלכודות שהיא עצמה פיזרה ביער. הצופים המאוכזבים של 'אבודים' לא הטריחו עצמם לכאן מלכתחילה. אלו שנתנו בכל זאת הזדמנות, איבדו את הסבלנות במהלך העונה הראשונה. סימני השאלה, שהמשיכו להיערם, היו אמורים להוביל את 'הנותרים' בכיוון אחד – התרסקות גדולה על אי בודד שלא נותרו בו צופים להתיש. טיסת אושיאניק 815, הדור הבא.

אבל אז, בעדינות, בלי להקים רעש, 'הנותרים' החליטה להתנהג כמו סדרת המופת שהיא. תחילה פשטה מעצמה את הבגדים הלבנים של הניצולים האשמים, התלבושת שמייצגת את השאלות. לאחר מכן ויתרה ביודעין על מצנפת התשובות, שהייתה אמורה לחבוש מכורח האינרציה. ולבסוף, התמסרה למראה הקז'ואלי של נורה, התלבושת שמייצגת את ההתמודדות האנושית היומיומית בשעת משבר. מה לא ברור, היא הפנתה מבט נוגה אל הצופים, קוראים לי 'הנותרים'. אני לא סדרה שעוסקת בנעלמים, מגישה שאלות בלי תשובות ומסתבכת בסופים בסגנון חיים־שהם־בעצם־מתים או מתים־שהם־בעצם־חיים. המסר המעודכן הזה בלט בשינויים שחלו בפתיח: בעונה הראשונה נפתח כל פרק בדימויים נוצריים מזרי אימה כאשר ברקע נעימת מיתרים מבשרת רעות, ואילו בעונה השנייה מוצגות בפתיחת כל פרק תמונות מודרניות של יום חולין לצלילי Let The Mystery Be", שיר פולק קליל ומקפיץ משנות ה־90 שמבקש לאפשר את התקיימות המסתורין, ובמילים אחרות – הניחו לשאלות ולתשובות, כי המסתורין זה לא מה שחשוב כאן. מה שקרה ב'אבודים' היה ומת, היה ורע שהיה, זו טעות שלא תחזור על עצמה. עכשיו אנחנו במקום אחר. הוא טוב יותר, והוא רע יותר.

הנותרים, עונת הסיום (2017)

הנותרים, עונת הסיום (2017)

ב // שאריות של המתים

אחד המכנים המשותפים לכל סדרות המופת הוא עצם ההתמודדות. אתה ראש משפחת מאפיה שסובל מהתקפי חרדה, עכשיו תתמודד. אתה מורה לכימיה שמגלה שיש לו סרטן, עכשיו תתמודד. אבא שלך מת בפתאומיות והפקיר בידיך את ניהול בית הלוויות המשפחתי, עכשיו תתמודד. כשאת סדרת מופת, את צריכה להבין איך להתמודד ומה זה להתמודד. רוב הסדרות שנכנסו לפנתיאון הצטיינו בעיקר בהצגת ההתמודדות של האינדיבידואל. פרק אחרי פרק, עונה אחרי עונה, עד התגבשותן לכדי סדרה שלמה, התמקדו אותן הסדרות בבניית עולמו של הפרוטגוניסט. כך שיננו בשקדנות ובדקדקנות את טוני סופרנו, את וולטר ווייט, את דיוויד פישר, את דון דרייפר. חדרנו אל מתחת לעור, הבנו את המניעים, למדנו את החולשות, חשפנו את הסודות.

'הנותרים' למדה לעמוד על שתי רגליה רק לאחר שהתחקתה אחר האמהות וינקה מכל הפטמות, וכבר בצעדיה הראשונים היא הוסיפה התמודדות שונה לגמרי מכל מה שהכרנו. אמנם ראינו בעבר יצירות קולנועיות, ספרותיות וטלוויזיוניות שאתגרו עצמן עם התמודדות שמגיעה בעקבות אירוע דרמטי שמתרגש על כלל האנושות – 'המתים המהלכים' ניצבת מול שואת זומבים ו'משחקי הכס' עומדת בפני החורף שמאיים להגיע – אבל דבר כזה עדיין לא ראינו. 14 באוקטובר 2011, 140 מיליון בני אדם נעלמים בבת אחת, עכשיו תתמודדו. עכשיו, באמת, נראה אתכם. תתמודדו.

על רקע הטראומה הכלל־אנושית – שמרפררת לא פעם, אבל בלחישה, לאסון התאומים – חשוב לנו לא פחות לדעת איך קווין, לורי, ג'יל, טומי, מאט, נורה, פטי, מייגן, ג'ון, מייקל, איווי ואחרים יתמודדו באופן אישי עם אירוע ההיעלמות הגדול. חשוב לנו להבין איך זה ישפיע על כל אחד ואחת מהם. אבל 'הנותרים' לא מסתפקת בהישרדות היחידנית, אלא מוציאה את הצופים מתוך המעגל הפנימי של הדמויות, מותחת את הרדיוס עד גבולות היכולת ולוקחת אותם לסיבוב רחב יותר, שיש לו התחלה אבל אין לו סוף. היא מתבוננת באנשי דת, במדענים, בארגונים ממשלתיים, בכתות, בשרלטנים, ובעיקר נוגעת בנותרים, 98% מכלל אוכלוסיית העולם, שאריות של המתים, ארוחת גורמה שנאכלו ממנה רק פירורים, ואיש לא יודע למה, ואיש לא יודע איך, ואיש לא יודע לאן הלכו כולם.

הנותרים אינם רק קווין או נורה, אלא האנושות כולה. אנשי העיירה הניו יורקית מייפלטון, אנשי העיירה הטקסנית מירקל, אזרחי אוסטרליה שמציינים את יום ההיעלמות ב־15 באוקטובר בגלל הפרשי השעות. טרגדיה בסדר גודל כזה, שמזנקת בבת אחת, בלי סימנים מטרימים, היא המאורע המחולל המושלם. אסונות פרטיים אולי כואבים יותר, אבל גם ידועים ומוגדרים יותר, שהרי המחוות, המנהגים והגינונים של האבל האישי כתובים בספרי ההיסטוריה מאז ערש התרבות האנושית. אבל מה עושים עכשיו. איפה המקום שלך, האינדיבידואל, בתוך אסון גלובלי שמעלה שאלות לגבי הקיום האנושי ולא מנדב אף תשובה. איך תגיב אל מול הקטסטרופה. מה תרגיש אחרי שלוש שנים, איפה תהיה בעוד שבע שנים. האסון הקיש בדלת. זה קרה לכולם, אתה לא מיוחד. עכשיו תתמודד.

נורה וקווין

נורה וקווין

ג // שיטת הטרמפולינה

אסונות גדולים יוצרים חורבן שמידרדר לאנרכיה. בכל פעם שמתרחש אסון בקנה מידה היסטורי, כמו זה שמתארת 'הנותרים', לאנושות לוקח זמן להתאושש, להשתקם, לקחת את גורלה בידיה, להניח אבן ראשונה, למרוח עליה טיט, להצמיד אליה אבן שנייה ולהתחיל לבנות מחדש. השאלה היא מי אמור להרים את האבן הראשונה, ומה קורה כאשר שני אנשים מרימים שתי אבנים שונות בדיוק באותו זמן, ואיך אמורים לגרום לזה שהכל יתחבר ויתאים לכולם. התהליך הזה יכול להיות כאוטי לא פחות, וכנראה יותר, מהאירוע עצמו. 'הנותרים' פרקה את מריצת האבנים במרכז הרחבה, העמידה שורות ארוכות של פחיות צבע, חילקה שפכטלים לכל דורש ושיהיה בהצלחה לכל הצדדים. הבעיה היא מה עושים עם כל המשאבים, לאן צריך לנווט מכאן, איך קובעים סדר עולמי חדש.

התשובה היא שאין תשובה. 'הנותרים' לא מתיימרת לכוון את האנושות בדרך הנכונה, אלא מציגה בפניה שלל אפשרויות. היא לא מלכלכת את ידיה בניסיון לברור מתוך זירת ההתגוששות הבוצית בין אמת ושקר, בין טוב ורע, בין דת ומדע. מצד אחד, ברור לחלוטין שהיא לא מחבבת במיוחד את אלוהים. מצד שני, היא גם לא ממש משתטחת על קברי מדענים. התוצאה הישירה היא מגדל בבל מודרני – אמנם לכאורה כולם דוברים שפה אחת, אבל מאחורי המילים יש מיליארדי רסיסים אנושיים שמורכבים מאינטרסים כלכליים, דתיים, חברתיים ופוליטיים שמתנגשים זה בזה. בעולם החדש יש מי שרוצים להשכיח, כמו וויין הקדוש שמוכר חיבוקים כדי להעלים את הכאב, ויש מי שרוצים להזכיר, כמו הניצולים האשמים שמאמינים בביאת סוף העולם ורואים בעצמם תזכורת חיה להיעלמות. יש מי שרוצים להאדיר את הנעלמים, כמו ראשת העיירה מייפלטון שמקדמת את מצעד 'יום הגיבורים' במלאות שלוש שנים להיעלמות כי "כולנו מוכנים להתחיל להרגיש טוב יותר", ויש מי שרוצים דווקא להציג את הצד האפל של אותם נעלמים, כמו הכומר מאט ג'יימיסון שמחלק עלונים המתארים את מעשיהם הנפסדים "כי אם לא נפריד בין הרעים והטובים, מה שווה כל הסבל". וברקע נשמר מתח נצחי בין דת למדע, בין מציאותי למדומיין, בין שרלטנות לרדיפת אמת, בין משאלת מוות ללידה מחדש.

'הנותרים' היא סדרה אכזרית שמבקשת במקביל לחמול על כולם. "התפללו למעננו", כך מבקשת הכרזה שמקדמת את עונת הסיום בהציגה את נורה וקווין בחיבוק מלאכי. היא מטילה ספק באופן מתמיד, אך מסוגלת להכיל את הטירוף האנושי. גם כשהבלון מתנפח לממדים אבסורדיים – אם בקו עלילה מרכזי כמו הניסיון להריץ את קווין גארווי לתפקיד המשיח, אם בשיקוף של חוויה אסקפיסטית כמו האורגיה בספינה לכבוד האריה הקשיש פרייז'ר, אם בשתילת אזכורים מבדרים חוזרים ונשנים לסיטקום 'זרים מושלמים' או להיעלמותו של גארי ביוסי – 'הנותרים' לא נועצת בו סיכה, כפי שניתן היה לצפות ממנה, אלא משחררת ממנו מעט אוויר תוך השמעת קול נפיחת סרקזם. "הוא רוצה להיות קדוש מעונה? לא, הוא רוצה זיון", יפציע דיאלוג שולי בין שני אנשי חוק כדי לבטא את הסלידה האנושית מתופעות נצלניות – אבל כאשר נורה תחבק את וויין הקדוש זה יהיה רגע טהור ונטול ציניות. "אני מבין למה האפיפיור נעלם, אבל למה דווקא גארי ביוסי?", ייזרק משפט סתמי בבר במטרה להדגיש את חוסר המשמעות של הקיום – אבל 'הנותרים' לא תעצור את הסיבוב של הכדור עד שהיא תמצא את הדבר המשמעותי היחיד שקיים בעולם. "תשתדל לא ללכת יותר מדי על המים בזמן שאני לא נמצאת", תסנן נורה לעבר קווין אחרי שעיינה בספר המתאר את עלילותיו כמשיח – אבל בסופו של דבר היא תעבור בעצמה חוויה לא פחות מופרכת מבחינה פיזיקלית.

'הנותרים' היא סדרה מלאת סרקזם, הומור שחור והומור עצמי, אבל אין בה מיליגרם אחד של ציניות. היא מאפשרת לכל אחד להתמודד בדרכו המיוחדת והמשונה. יש מי שמפעיל פצצה גרעינית כדי לחסל מפלצת בעלת שבעה ראשים בלב ים. יש מי שאוסף כריכים נגוסים כדי להוכיח כי כלבים השתלטו על פוליטיקאים בכירים. יש מי שבטוח שהוא אלוהים בעקבות חזרתו מהמתים. יש מי שמחפש את הנוסחה להצלת העולם בגיליון ישן של ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' ובשירי שבטים אבוריג'יניים. יש מי ששוברת את זרועה כדי להסתיר באמצעות גבס קעקוע של שמות ילדיה. ויש מי שקונה טרמפולינה. בסיומה של שיחת נפש קורעת לב בין שתי נשים שאיבדו המון, אומרת אריקה לנורה שתי מילים: "קניתי טרמפולינה". והן עולות על הטרמפולינה וקופצות וצוחקות וקופצות, באחד מרגעי החסד היפים ביותר שידעה הטלוויזיה אי פעם. כי לפעמים כל מה שצריך אחרי שיחה על מוות, כאב, שיגעון וימים גרועים, זה לקפוץ עד השמיים.

לפני כמה שנים קרה להם הנורא מכל – והם עדיין כאן, נותרים. הם מחפשים ושואלים ואבודים וקופצים עד השמיים. אל תשפטו אותם, הם בני אדם. הם בסך הכל בני אדם.

עונה 1 - פתיח

עונה 1 – פתיח

ד // דרוש גיבור

זו החיה שהיא בן אדם. כדרכו של הטבע, החלשים נכחדים והחזקים שורדים. אבל גם בני האדם מהזן החזק, העצמאי ובעל התושייה ינסו בשלב מסוים להיעזר בשילוט, במצפן, במפה. הם ינסו למצוא משהו גדול יותר, רעיון נשגב יותר, נקודת אחיזה יציבה יותר. הם יחפשו משמעות – דת, מדע, פילוסופיה, הורוסקופ או עוגיית מזל סינית. הם יחפשו מנהיג – אלוהים, כומר קהילתי, שריף מקומי או אלברט איינשטיין. הם יחפשו ספר הוראות – התנ"ך, ה'נשיונל ג'יאוגרפיק' או הספר של קווין. הם יחפשו משפחה – גרעינית, שבטית, לאומית או כת הניצולים האשמים. הם יחפשו גיבור – מישהו להזדהות איתו, לברוח איתו או למות איתו.

הנותרים יצאו לפני שלוש שנים למסע של ייסורים בעקבות התהייה מה הלאה. הניסיון להבין איך זה קרה, למה זה קרה, ובמיוחד מה עושים עכשיו, הביא אותם למקומות אפלים. אנשים שלבשו כלפי חוץ את תדמית הגיבור התבררו כרקובים, כחלק מתעשייה שרלטנית, נצלנית ואכזרית. 'הנותרים', מיסודה, מתקשה להדביק תוויות של "טוב" ו"רע" או של "גיבור" ו"נבל". גם כשהיא כבר מלהקת מישהו ראוי לתפקיד, היא מודעת היטב לכובד המשקל של גלימת הגיבור ובוחרת לחלק את הנטל בין כמה דמויות. מדי פעם היא דואגת לציין שאין גיבור אחד. "משפחת מרפי מסקרנת", אומרת פטי לקווין, "מעניין אם אתה חלק מהסיפור שלהם או שהם חלק מהסיפור שלך". "קווין היה צריך להיות חלק מהספר שלי – אני בכלל לא מוזכר בספר", זועם גארווי האב על מאט. "אם אבטל את הסיפור של גארווי האב, איאלץ לוותר גם על הסיפור שלי", מסביר ג'ון ללורי. אין שום דבר מקרי או סתמי במאבק ההיררכי בין הדמויות. דבר אחד תלוי בדבר אחר, גיבור אחד תלוי בגיבור אחר, סיפור אחד תלוי בסיפור אחר. העולם מורכב מהרבה גיבורים ומהרבה סיפורים. ואם רוצים לזהות את הגיבור האמיתי של 'הנותרים' – צריך קודם כל להבין מה הוא הסיפור.

עד לא מזמן החוקים היו ברורים. בלב כל סדרת דרמה מופתית עמד פרוטגוניסט מובהק. טוני סופרנו, וולטר ווייט, דון דרייפר. ג'ימי מקנולטי, ובעצם העיר בולטימור. דיוויד פישר, ובעצם המוות שמזנב ללא הרף בחיים. במקרה של 'הנותרים' זה שונה. הגיבורים הם הנותרים כולם, מיליארדי בני אדם. מאט הוא הגיבור הטרגי של האמונה הדתית. נורה היא שילוב בין הגרסה הנשית של איוב, הגיבורה הטרגית, והגרסה האנושית של וונדר וומן, גיבורת העל. קווין הוא הגיבור של המאמינים, משיח, ישו של ימינו. כל אחד מהם הוא פרק חשוב בסיפור השלם של 'הנותרים', כל אחד מהם מושך את חבל העלילה לכיוון אחר, כל אחד מהם מחזיק בסיפור שבו הוא מהווה גיבור מרכזי. השאלה היא איפה לעזאזל נמצאת הסימנייה.

כדי להרכיב את הפאזל שישקף את ההתמודדות האנושית על כל גווניה, מקדישה 'הנותרים' לא מעט פרקים שמתמקדים בחיפושים, בשורשים ובתובנות של דמות אחת, שולית לכאורה. בניגוד לסדרות אחרות, הפרקים האלו לא ישפכו אור על הדמויות הראשיות, אלא יציגו רובד נוסף לעולם שנוצר בעקבות ההיעלמות. בין הדמויות שנחשפו באותם פרקי נוסחה שוברי תבנית אפשר לציין את לורי, טומי, מייגן, קווין גארווי האב ומאט. לאחרון הוקדשו שלושה פרקים כאלה, אחד בכל עונה. בכל מפגש שלנו עם מאט אנחנו עדים לקשיים שלו בעקבות תאונה שאירעה ב־14 באוקטובר והפכה את אשתו מרי למשותקת. בכל פעם יש לו משימה – והוא נכשל בה. בעונה הראשונה הוא כבר משיג את הכסף שימנע מהבנק למכור את הכנסייה שלו, אבל מאחר את המועד האחרון לתשלום. בעונה השנייה הוא מגלה כי מרי נכנסה להריון, אבל לא מצליח להחזיר אותה לתחומי מירקל, ובכך, לשיטתו, הוא מסכן אותה ואת העובר. בעונה השלישית הוא חולה שוב בסרטן, מוותר על הניסיון לאתר את קווין, ולבסוף הוא חוזה ב'אלוהים', הוא דיוויד ברטון, נטרף למוות על ידי אריה. "ההיעלמות", הוא טוען, "היא מבחן לקראת מה שקורה אחריה". אבל לא משנה אם זו משימה קהילתית, משפחתית או עולמית – מאט תמיד נכשל במבחן.

המבחן, בעיני מאט, רלוונטי לאמונה, דת ואלוהים. אבל למעשה זו ההגדרה המדויקת של מה שעושה 'הנותרים'. היא מעמידה למבחן את האדם מול עצמו, את האנושות כולה מול עצמה, מול ההיסטוריה המפוארת ומול העתיד המעורפל. מאט לעולם לא יהיה הגיבור. הגיבור של 'הנותרים' לא יכול להיות איש דת כל כך מסור, כל כך עיוור. זו אולי לא סדרה שיוצאת למלחמת חורמה בדת, אבל זו בטח לא סדרה שתעודד אנשים להאמין דווקא באלוהים. 'הנותרים' נמצאת כאן לנחם, לחבק, להשתתף ולהבטיח בקול סדוק וקטן אמונה שיהיה בסדר.

בדיוק מהסיבה ההפוכה־אך־משלימה גם לורי לא יכולה להיות הגיבורה. היא נציגת הקול השפוי, אולי השפוי מדי. הלוגיקה שלה מוגשת קרה, מקדימה בשני צעדים את הרגש החם ביותר של מי שניצב מולה. נורה מסבירה ללורי – באמצעות סיפור על סדרן שהוציא את האוויר מבלון שהלהיב את הצופים במשחק בייסבול שהיא נכחה בו בילדותה – למה היא לא מעוניינת לפעול נגד שתי המדעניות הסקנדינביות שמפעילות את המכונה שאמורה להוביל אותה אל ילדיה הנעלמים. היא לא רוצה להיות הסדרן בסיפור הזה, היא לא רוצה להרוס לכולם. הסיפור של נורה הוא זיכרון אמוציונלי של ילדה שהתייתמה משני הוריה שנספו בשריפה, ונלקחה לבילוי בזכות האנשים הטובים של הקהילה. אבל לורי אף פעם לא תהיה החברה הטובה, כף היד המלטפת או המשענת, אלא תמיד תהיה המטפלת, תמיד תגיד את הדבר ה"נכון": ללא ההתערבות של הסדרן, כלומר ללא ההתערבות של נורה, הכדור יגיע למגרש ויהיה בלגן, כלומר המדעניות יפיצו את הבשורה להמונים וייווצר כאוס.

לורי היא הראשונה להתפכח, גם כשהיא עוזבת את הבית ומצטרפת לניצולים האשמים, גם כשהיא עוזבת את הניצולים האשמים ומנסה להוציא משם את הפתיים. כשהיא מבינה שהשיטה לא עובדת בגלל שאין לה מה לתת בתמורה, היא מסרסרת את החיבוקים של בנה טומי ואחר כך מקימה עם ג'ון עסק שסוגר מעגל בין החיים והמתים באמצעות תקשור. התשובות נמצאות בתוכה. היא כמעט אף פעם לא מתחבטת. לורי היא זו שנמצאת תמיד ליד – הסגנית של פטי לוין, מפיקת מפגשי החיבוקים של טומי, הלוחשת באוזנו של "המדיום" ג'ון מרפי, כדור ההרגעה של קווין והמצפן של נורה. לורי נמצאת כאן לא בשביל להנהיג; היא חשובה בתור גלגל עזר, מקל הליכה, משקפי קריאה, הראשונה להתייצב לימין הגיבור או הגיבורה.

ה // הבשורה על פי נורה וקווין

"קווין יחזור, הוא תמיד חוזר", מנסה לורי להרגיע את החברים שחוששים מפני המבול ומחכים לביאת המשיח. והיא צודקת – קווין באמת חוזר. אבל לורי גם משרטטת במדויק את המוטיב המרכזי של 'הנותרים' כולה. זו סדרה רפטטיבית. הדוגמאות הטובות ביותר הן הפרקים שמתארים את קורותיו של קווין בעולם המתים, הפרקים שבהם נורה יוצאת לנסיעת עסקים, הפרקים שמתרכזים במאט. חוץ מהנעלמים – שכאמור, הם בשום אופן לא חלק מהסיפור – כולם חוזרים. הסרטן של מאט, ההכרה של מרי, היונים של נורה. ונורה – היא חוזרת מהמקום שבו נמצאים הנעלמים למקום שבו נמצאים הנותרים. וכאמור, קווין – הוא חוזר שוב ושוב לחיים מעולם המתים, ולא סתם חוזר, אלא תמיד חוזר הביתה. בדרך הביתה הוא ייאלץ להתמודד עם משימות איומות – להשליך את פטי הילדה למעמקי באר, להרוג את אחיו התאום ולבצע מול קהל שיר של סיימון וגרפונקל – אבל הוא תמיד יחזור. בסוף כולם חוזרים.

חליפת הגיבור תפורה למידותיו של קווין. מהרגע הראשון ברור שכל הדרכים מובילות אליו, כל הסימנים מאותתים על כך שהוא הדמות שאמורה להיות מרכז הסדרה. קווין הוא מפקד המשטרה, הוא המשיח, הוא האיש הכי חזק בעולם (ואחיו התאום), הוא נשיא ארה"ב, הוא בן־אלמוות. הבחירה בקווין היא הבחירה הכי קלה והכי צפויה. וכאן נמצא העוקץ: אם יש משהו אחד שלמדנו מהסדרה, זה שהחיים הם לא דבר קל וצפוי. וזה המקום להזכיר את יוצא הדופן ברשימת התארים הנכבדה של קווין – מתנקש בינלאומי. התפקיד שממלא קווין בפעם הראשונה שבה הוא מגיע לעולם המתים הוא אקדח אנושי, כלי ביד יוצרו. מבחינת יוצרי 'הנותרים', קווין גארווי אף פעם לא היה הגיבור שעומד לבד מול כולם, אלא חלק מתוך שלם גדול יותר. כמו, למשל, זוג.

זרעיו של הסיפור הגדול ביותר של 'הנותרים' נשתלו לאורך הסדרה. הם נמצאים בסיבות האמיתיות שגורמות לקווין לחצות את הגבול בין החיים למוות. בפעם הראשונה קווין מחליט למות ולהיפטר מפטי באופן סופי רק כי הוא יודע שזו הדרך היחידה להחזיר אליו את נורה אחרי שעזבה אותו. בפעם השנייה קווין לא מתנדב למות כדי להציל את העולם מפני המבול "אלא בשביל משהו אחר", כפי שמסביר מייקל. הסיבה היא, כרגיל, אחת ויחידה – נורה. מייקל, העד היחיד לשתי הפעמים שבהן קווין ביקש נפשו למות, יודע היטב על מה הוא מדבר. הפלאשבק של קווין ונורה יושבים באמבט הוא החותמת הסופית לכך שהסיפור היחיד שחשוב הוא הסיפור שלהם. קווין לא אמר מילה על נורה לאף אדם חי מאז שהוא עזב אותה לבד במלון באוסטרליה. היחיד ששומע ממנו משהו בנושא הוא אחיו התאום בעולם המתים, כלומר הוא עצמו: "פישלנו עם נורה".

נורה היא לא היחידה שהתהפכו חייה באוקטובר 2011. קווין גארווי האב איבד את שפיותו והתחיל לשמוע קולות. לורי איבדה את העובר. מייגן איבדה את אמה. מרי, אשתו של מאט, איבדה את הכרתה והפכה למשותקת. מאט איבד במובן מסוים את אשתו, וכביכול, גם איבד את האפשרות להביא ילדים לעולם. קווין התחיל לאבד את לורי. אבל נורה היא היחידה שהפכה חלק מהסטטיסטיקה האיומה של אסון הנעלמים. לעומת נורה, שחוותה אסון מוחלט, כל היתר חוו אסון חלקי. גארווי האב מצא תוחלת לחייו – לבנות את העולם מן היסוד. לורי בכלל לא רצתה עוד ילד. אמה של מייגן מתה בתזמון מקרי ביום שלפני ההיעלמות. מרי חזרה בסופו של דבר להכרה. מאט זכה ליורש. קווין איבד את לורי הרבה קודם לכן כשניהל איתה זוגיות לא כנה שכללה בגידה, שקרים והסתרות.

למעשה, 'הנותרים' בוחרת בנורה כנציגת הנותרים. למרות הסחות דעת מצד דמויות אחרות, נורה היא הגיבורה האחת שאנחנו מתבקשים לא להזיז ממנה את העיניים. היא היחידה במייפלטון שאיבדה את כל משפחתה, הסתברות של 1 ל־128 אלף. במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס מציעים לקנות ממנה את הבית תמורת 2.7 מיליון דולר, פי 4.5 ממחיר השוק, משום שהוא אנומליה, נכס מבוקש. בעולם המדע מסמנים אותה כעדשה, אדם שמשפיע על היעלמות של אדם אחר. בוותיקן טוענים כי השד עזראל בחר בה כשליחו על פני האדמה. נורה היא ה'נותר' שמעניין את כולם. אם נבין את הסיפור של נורה, אולי נדע לאן נעלמו כולם, אולי נדע איך לעולם לא ניעלם.

יש לנורה דרכים מגוונות, משונות ומלאות סתירות להתמודדות עם האובדן. במקום להתרחק מהאסון, היא עובדת במחלקת הפיצויים של המשרד להיעלמות פתאומית. נורה מחפשת את הכאב. מדי פעם היא לובשת אפוד מגן ומשלמת לנערות ליווי אלפי דולרים כדי שאלה יירו בה. היא לא מאמינה בניסים, אבל בכל זאת רוכשת בית במירקל – מקום שמתגוררים בו 9,261 תושבים ואיש לא נעלם. היא לא מאמינה במיסטיקה, אבל בכל זאת הולכת לקבל חיבוק מוויין הקדוש. היא תחבק אותו רק כשהוא יבטיח לה שהיא לעולם לא תשכח את ילדיה, ותקעקע את שמותיהם – ג'רמי וארין – על גופה. בזמן שרוב העולם מקווה שיום אחד הנעלמים יחזרו כלעומת שהלכו – נורה מבקשת סגירת מעגל. לכן היא וקווין נפרדים, ולכן היא מחליטה להיכנס למכונה.

בסוף אנחנו מוצאים אותה באוסטרליה. "אני לא אומרת שיש אוסטרליה ואני לא אומרת שאין אוסטרליה, אני לא חקרתי בעניין. אבל לקבל את מה שמוכרים לי כמובן מאליו, את זה אני לא מוכנה". גברת שוסטר של חנוך לוין כמו מדברת מגרונה של נורה. אוסטרליה של לוין, אם מתרגמים אותה לשפת 'הנותרים', זו המכונה שמבטיחה מעבר למקום שבו נמצאים הנעלמים. נורה היא הקול הספקני. היא יוצאת לפגוש את מי שעומדים מאחורי המכונה באמתלה של חקירה, אבל עד הרגע האחרון אנחנו לא מקבלים תשובה ברורה אם היא חושבת שמדובר בנוכלים או באמת ובתמים מאמינה באפשרות להתאחד עם ילדיה.

אבל נורה לא אמורה לספק תשובות. היא הגיעה עד הלום כי היא האישה עם השאלות. היא זו שיושבת מאחורי מצלמת וידיאו ומציגה יותר מ־150 שאלות לבני המשפחה של הנעלמים כדי לקבוע את סכום הפיצויים. כשהיא רואה את עטיפת הספר של פטריק ג'והנסון, שאיבד את כל משפחתו בדיוק כמוה, היא לא מבינה למה אין סימן שאלה בסוף הכותרת 'מה הלאה'. היא לא מבינה איך אפשר להיות נחרץ כשיש כל כך הרבה שאלות מסביב.

רק במקרה אחד, בשאלה מספר 121 בשאלון הפיצויים, נורה מנפצת פעם נוספת את כל חוקי הסטטיסטיקה: היא תמיד מקבלת את אותה התשובה. השאלה היא "האם לדעתך הנעלם הלך למקום טוב יותר", והתשובה הקבועה שהיא מקבלת היא "כן". אם במהלך רוב הסדרה אין לנו ברירה אלא להניח שהיא ככל הנראה מאמינה בזה וגורמת לנשאלים להאמין בזה גם כן, בפרק האחרון מתברר שנורה ראתה במו עיניה את התשובה לשאלה.

זו הפעם הראשונה והאחרונה שבה 'הנותרים' פותחת דלת לסיפור של הנעלמים. נורה נכנסת למכונה, עוברת לאותו מקום בדיוק בעולם המקביל ומתחילה לצעוד. לוקח לה הרבה זמן, הרבה מאוד זמן, להגיע מאוסטרליה למייפלטון. היא מתבוננת מרחוק על המשפחה שלה – והם נראים מאושרים. ואז היא מבינה משהו. בעולם של הנותרים, היא, שאיבדה שלושה בני משפחה, נחשבת חסרת מזל. ובעולם של הנעלמים זה בדיוק להפך – רוב הנעלמים הגיעו לשם לבד, ואילו בעלה ושני ילדיה נחשבים בני מזל כי יש להם זה את זה. התשובה לשאלה 121, מטבע הדברים, משתנה מאדם לאדם. אבל במקרה של משפחת דרסט התשובה היא חד־משמעית: כן, הם נמצאים במקום טוב יותר, גם בהשוואה לנורה וגם בהשוואה לנעלמים האחרים.

בפרק הראשון של 'הנותרים' נורה עולה לנאום במסגרת אירועי יום השנה השלישי להיעלמות ומספרת שני סיפורים, הראשון על בילוי משפחתי בחוף הים והשני על קלקול קיבה משפחתי במיטה. "אני לא חמדנית", נורה אומרת, "אני לא מבקשת לשחזר את היום המושלם בחוף הים, אלא את היום הגרוע של קלקול הקיבה". כשנורה עברה לעולם של הנעלמים היא קיבלה הצצה חטופה לגרסה של היום המושלם. ומכיוון שהתרגלה בשבע השנים שחלפו מאז לייחל ליום הגרוע, היא מרגישה שם לא שייכת, רוח רפאים. היא לא רוצה להרוס להם, היא לא רוצה להיות הסדרן במשחק הבייסבול, היא לא רוצה להיות שם יותר. זה הרגע שבו היא מחליטה לחזור הביתה.

קווין גארווי האב

קווין גארווי האב

'הנותרים', אולי היצירה הטלוויזיונית העצובה ביותר אי פעם, התקדמה בנחישות לעבר קו הסיום במשך שלוש עונות והכריזה – זה לא סיפור על ייאוש כי אם סיפור על תקווה. נורה קיוותה, אולי אפילו האמינה, שהמשפחה שלה הלכה למקום טוב יותר. סגירת המעגל שלה עם הנעלמים מאפשרת לנו לחזור לסיפור החשוב באמת, הסיפור של הנותרים. וגם בסיפור הזה מתברר כי האמונה – אותה תכונה נרכשת שמניעה את האנושות לעשות דברים מטורפים בשמה – היא הדבר היחיד שיכול להעניק נחמה. 'הנותרים', לכל אורכה, מבקשת שנאמין. והפעם, כשאנחנו מגיעים לסוף, היא מציבה בפנינו את האתגר הגדול ביותר – הסיפור של נורה. נורה היא הדמות הכי אמינה בסדרה, בלי צל של ספק, אבל אנחנו לא יודעים בוודאות אם זה שקר, אמת או סיפור שנורה המציאה כדי לצלוח את המשך החיים. המכתבים שקשורים לרגלי היונים של נורה לא באמת מגיעים למקומות רחוקים, אבל "זה פשוט סיפור יפה יותר", כמו שאומרת לה הנזירה. אם כך, אולי גם נורה לא באמת הגיעה למקומות רחוקים, אולי גם הסיפור שלה על ארץ הנעלמים הוא פשוט סיפור יפה יותר.

אבל 'הנותרים' היא לא רק הסיפור של נורה. "אנחנו חייבים לעבוד על הסיפור שלנו", אמר קווין לנורה לפני הרבה שנים אחרי שכל אחד מהם החזיק בגרסה אחרת. זה הסיפור "שלנו", של נורה וקווין. כל מה שנורה צריכה מקווין זה שהוא לא ישכתב את ההיסטוריה הזוגית שלהם אלא פשוט יאמר את האמת. כל מה שקווין צריך כדי להאמין לסיפור של נורה, תמוה ככל שיהיה, זה לראות אותה כאן, מולו, עכשיו. זו הבשורה של 'הנותרים' על פי נורה וקווין – האהבה היא הדבר החשוב ביותר.

בזמן שהדרמה הטלוויזיונית שוברת כל יום שיאים של רוע אנושי, עלילות מטורפות וגיבורים פגומים, הצליחה 'הנותרים' לגעת בנקודות שנדיר כל כך למצוא לאחרונה – אהבה טהורה, אמונה מוחלטת וקצת נחמה, שהגיעו לשיא בפרק הסיום הכי פואטי בהיסטוריה של הטלוויזיה. היונים חזרו אל השובך, העז כרסמה מהחסה, נורה מזגה לקווין תה חם, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook