fbpx

הזוגיות האפקטיבית והבעייתית של הרצוג ולבני

0

רינה אדלמן ביקשה לשאול שאלה. אולם מופת בראשון לציון במוצאי שבת היה מלא, המאחרים גדשו את המעברים, רבים התגודדו בלובי, ציפי לבני ויצחק הרצוג בבגדים שחורים על הבמה דיברו בשפת הבחירות: "אתקן את היחסים עם אובמה, ניתן פתרון לחינוך" ו"אנחנו חייבים לשבור את המעגל השוטה עם ההתנחלויות והחרמות והפגיעה בכלכלה בשבילכם ובשביל הילדים שלכם, לא נהיה מאוחדים רק סביב הפחד". הקהל נלהב, מחא כפיים כשהרצוג הכריז ש"אנחנו נחליף את נתניהו", מחיאות הכפיים התעצמו כשהודיע בקול צרוד ש"נדאג לסייעות בגנים".

די מהר עברה רשות הדיבור לקהל, מרבית השואלים צפויים, חלקם נשמעו מבוימים, משבר הדיור, נישואים חד־מיניים, הנושא המדיני. רק רינה אדלמן, אם חד־הורית לשלוש בנות, לא השתתפה במשחק, היא דיברה מהלב. "אתם יודעים כמה מרוויחה קופאית לשעה?", שאלה, ועוד לפני שהרצוג, לבני או מנואל טרכטנברג הספיקו לענות, השיבה: "23 שקלים לשעה, אני אפילו לא מגיעה לשכר מינימום. כל הקופאיות במדינת ישראל חיות מתחת לקו העוני. הבת שלי משרתת בצבא", היא אומרת ובוכה באולם המלא. רינה אדלמן באמת רוצה שכולם ידעו איך חיה קופאית מראשון לציון, איך היא שולחת את בנותיה לצבא אבל בקושי מצליחה לקנות אוכל. אנחנו מכבדים אותך ומצדיעים לך, הרצוג קרא מהבמה, הקהל מחא כפיים. הרצוג הבטיח להעלות את הכנסתן של אמהות חד־הוריות, טרכטנברג הזכיר שיש עוד עיסוקים שבהם השכר הוא חרפה. עוד נחזור לטרכטנברג ולקריאות הבוז שחטף בוועידת המפלגה ולהצהרה שלו בפורום מאג'די שהוא יהיה שר האוצר גם בממשלת נתניהו, אבל בינתיים בראשון לציון עוברים לשאלה הבאה, מישהו שואל על משבר הדיור ורינה אדלמן בסוודר אפור ובמכנסיים כהים מביטה סביבה ולא מאמינה שזמנה עבר במהירות כה רבה. היא מוחה את הדמעות ומתיישבת בכיסאה. המיקרופון ממשיך לנוע בין נדב שלומד בבצלאל וחיים רואה החשבון. רבים רוצים לשאול, לא כולם יספיקו, מחיאות הכפיים מחרישות אוזניים, עוד ערב מוצלח עבר.

"אין שום מקרה שבו ג'ון מקיין מצטיין יותר או אנושי יותר מאשר בחילופי הדברים האלה, בייחוד כשהשואל זועם או פסיכי", כתב בשנת 2000 דיוויד פוסטר וואלאס. בשנה הזו הוא הצטרף ככתב של ה'רולינג סטון' לג'ון מקיין במסע הפריימריז שלו נגד ג'ורג' בוש. מפתיע ואולי בעצם לא מפתיע לגלות כמה דומה הקמפיין של המועמד הרפובליקני מקיין, שחרש אז את מישיגן, ג'ורג'יה, וויסקונסין ודרום קרוליינה, לקמפיין של הרצוג את לבני, כשהם נעים בין תל אביב, ראשון לציון, רחובות, הוד השרון וירושלים. הקהלים המזדמנים דומים, גם היצרים והמריבות והעיתונאים הציניים ומנהלי הקמפיין הטרודים, אפילו מחיאות הכפיים של הקהל דומות. "אנשים לאו דווקא מריעים לו עצמו", כותב פוסטר וואלאס, "הם מריעים בעיקר מפני שזאת הרגשה טובה כל כך להאמין לו. הרקורד והדוגריות של מקיין, במילים אחרות, לא מבטיחים אמפתיה לכאבם של הבוחרים אלא הקלה מן הכאב הזה. כי שיקרו לנו ושיקרו לנו, וכשמשקרים לך זה כואב. מי לא יריע למשמע אמיתות שכולן ברורות מאליהן וידועות לכל אבל לאף פוליטיקאי בימינו אין ביצים לומר אותן".

רוצים לקרוא את הכתבה המלאה? הירשמו לקבלת גליון פברואר עד הבית

צילום: אדוארד קפרוב

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019