הכסף הוא אחת ההמצאות החשובות ביותר של התרבות האנושית בכלל, ושל התרבות הכלכלית בפרט. חשיבותו להתפתחות הכלכלה היא כחשיבות הגלגל לעולם הטכנולוגיה. הכסף הוא המסד, היחידה האטומית המסדירה את השיח הכלכלי ויוצרת בסיס נוח ופשוט לעסקאות כלכליות, שמחליף שיטה קודמת לו: סחר החליפין.
המעבר מסחר חליפין לסחר מוניטרי דומה למעבר מאמונה פוליתיאיסטית למונותיאיסטית. בשני המקרים המדובר בהעתקת הדגש מעולם החומר המגוון אל עיקרון מופשט מסדיר ומאחד, שסביבו החברה האנושית תתאגד. בשני המקרים מדובר בקפיצה קוונטית בהתפתחות האנושית, ובמתן העדפה ברורה לרוח על פני החומר. עגל הזהב מבטא את ההבחנה וההיררכיה בין שני העולמות באופן מיטבי, במסגרת השיח המונותיאיסטי, עם הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", ועם מסר מיתולוגי מכונן וברור באשר למחיר הנסיגה. אין ספק שיופיו הוא בבחינת פרצה הקוראת לגנב. עם זאת, אלה אנו בני האדם שבחרנו בסוגי מתכות אלה לייצג את עקרונות הסחר, ובכך הכנו תשתית לגילומה של אחת התכונות האנושיות המשחיתות ביותר – תאוות הבצע.
תאוות הבצע היא התייחסות אל האמצעי, אל הייצוג ליצירת סחר מוניטרי כאל התכלית עצמה והעדפתו על פני העיקרון המופשט. במובן הזה, תאוות הבצע היא סוג של עבודה זרה, עבודת אלילים. התאהבות בפסל ובתמונה ולא בעיקרון המקודש שהם מייצגים.
ההתמסרות וההתמכרות לייצוג החומרי הן משורשי הרע של עולמנו. התמכרויות רבות הן ביטויים של ההתמכרות לכסף, לתאוות הבצע: ההתמכרות לסוכר, לסמארטפונים, לסיגריות ולהימורים – כולם ביטויי התשוקה של מנכ"לים להציג שורת רווח גדולה יותר בישיבת הדירקטוריון. לא מדובר במספר זניח של תאגידים, הנמצאים בשולי הכלכלה, אלא בכל התאגידים כולם. הלכה למעשה כל הכלכלה מושתתת על ערכי עבודת האלילים: תכלית החברה להשיא את רווחיה ורווחי בעלי מניותיה – העיקרון הראשון המובהק והבלתי מנוצח, הנלמד היטב אצל כל מי שנכנס בשערי היכל הכלכלה, טוב כמו אלף עדים שאנו חגים סביב עגל הזהב. ולכן, לא על התאגידים עלינו להלין. אלה פועלים על פי צו ההוגים הכלכליים המפנים אצבע אל עגל הזהב ומבשרים לנו שאלה אלוהיך ישראל.
למען האמת, הוגי הכלכלה, לפחות אלה הרציניים, לא מבשרים לנו דבר שכזה. בכל אופן, גם אם הם אוהבים להדגיש את התכלית בדבר השאת רווח, אין הם עושים כן, אלא מתוך אמונה שהדבר מקדם את העיקרון המופשט המכונן והמצדיק כל כלכלה באשר היא: קידום החברה והאנושות. בפרספקטיבה הזו, התכלית להשיא רווחים אינה אלא אמצעי, מכשיר, למקסום הרווחה האנושית. התכלית של חברת תרופות היא לקדם את הבריאות בעולם, ותכלית חברת המזון היא להזין את העולם. לכל תאגיד דרך פוטנציאלית לתרום להתפתחות הכלכלה האנושית בדרכו – ייעוד. הגדרת חזון וייעוד לחברה היא גם אחת התרופות הטובות ביותר לתאוות הבצע. ייעוד הממוקד בבני אדם לרווחת בני אדם. ההתמקדות והתמסרות לייעוד מייצרות משמעות, מנווטות ומתעלות את האנרגיה היוצרת בקרב אנשי החברה להגשמתו של הייעוד. והכסף – הוא האמצעי ותוצר הלוואי של ההתמקדות בייעוד. לרוב הוא גם הדרך המוצלחת ביותר מבחינה עסקית.
בידיים של הדור שלנו משימה גדולה, מאתגרת ומרתקת: להעיר את התודעה האנושית מהתרדמת הדוגמטית שבה היא מצויה וביחד לפתוח צוהר אל עולמות – גם אם לא קדושים וטהורים, אז לפחות מעט יותר מאוזנים. הרווח שיצמח לאנושות גדול מכפי שנוכל לדמות.