fbpx

הדרך הרדודה לניצחון // הטור של תמר אסרף

0

מערכת הבחירות הנוכחית לא עוסקת באמת במה יהיה כאן ביום שאחרי. מסעות הבחירות עוסקים רק במי יגיע לקו הסיום, מי יהיה זה שיזכה לעמוד על הפודיום ולהכריז "ניצחתי". בניגוד לתחרויות רגילות, שבהן קו הסיום הוא הרגע שבו אתה יכול לנשום לרווחה ולנוח, בבחירות זה בדיוק להפך: קו הסיום הוא רק ההתחלה, והשאלה הגדולה היא מה עשית על הדרך כדי להגיע לשם.

 

נראה שלמתמודדים בבחירות יש זיכרון קצר ועור של פיל, הם מסוגלים לנהל מערכת בחירות מכוערת, בוטה, משפילה, מלאת סיסמאות, שקרים והכפשות, ולמחרת לעמוד יחד מחובקים כאילו כלום לא היה שם. לציבור, מתברר, זה הרבה יותר קשה, ולא בכדי. הרבה כסף מושקע כאן בקמפיינים שנועדו לחדור לו מתחת לעור ולהיכנס לו עמוק לנשמה, כך שביום הבחירות הוא יידע טוב־טוב במי הוא לא בוחר.

 

את הזבל שכל אחת מהמפלגות מאכילות אותו, גם חודשים של ניקוי רעלים לא יצליחו לטהר. כמות הרעל שמוזרמת בראיונות, בכתבות, בסרטונים, בחוגי הבית וברשתות החברתיות היא משהו שקשה להתאושש ממנו. איך אפשר לשקם אחר כך חברה כל כך שסועה ומפולגת? איך אפשר לצפות שאחרי מסע בחירות כזה שלא מפסיקים להשמיץ בו רמטכ"לים, שופטים וראשי ממשלות, תישאר איזו טיפת אמון במשהו? במישהו? אמנם לא כל הפרות קדושות, אבל עם מה נישאר אחרי שנשחוט את כולן?

 

כמה סיסמאות ריקות מתוכן אפשר לשווק? הן אמנם מייצרות כותרות בעיתונים וכובשות פריים טיים בטלוויזיה, אבל מה יש שם רגע אחרי? לכל דבר יש מחיר, לכל החלטה, לכל מהלך, הוספת לכאן החסרת משם, הקמת שתי מדינות – פינית מאות אלפי תושבים; "גושי התיישבות" נשמע גדול אבל זה רק חלק קטנטן מההתיישבות ביהודה ושומרון.

 

אם מישהו מבטיח לטפל במצוקת הדיור אבל אין לו באמת את היכולת לעשות זאת, כדאי להביא בחשבון שיש שם בחוץ הרבה מאוד זוגות צעירים שהולכים ומתבגרים – ובדיוק כמו אותה זקנה במסדרון בית החולים, גם הם מחכים למקום שקט שבו יוכלו להניח את הראש ולגדל בו משפחה לתפארת. כשמבטיחים הבטחות כדאי להביא בחשבון שצריך גם לקיים אותן, כי כשלא מקיימים אותן נוצר ייאוש, והייאוש הזה לא נעשה יותר נוח.

 

והרדידות, אוי הרדידות, כמה נמוך עוד אפשר לרדת. צילומים רומנטיים בשדות חיטה או גבריים בדוכני פלאפל, פרסומות לבושם ומה לא – ככה נראה קמפיין שיווק של מותג, לא של ממשלה. כשיורדים נמוך כל כך, קשה אחר כך להתרומם חזרה למעלה, ובמציאות שבה אנחנו חיים במדינת ישראל – הלמעלה הזה ממש חשוב. בלעדיו, בלי ראיית הטוב, בלי תקווה ואופטימיות, בלי האחדות והאהבה, בלי החסד והחמלה, בלי התחושה שכולנו כאן למען מטרה גדולה, בלי הישרות והאמון, בלי האותנטיות בגובה העיניים בסגנון הישראלי, בלי כל אלו אין לנו סיכוי.

 

עד שלא נגיע לקו הסיום לא נדע מי הוא זה שיעמוד על הפודיום ויוביל את מדינת ישראל, אבל אפשר כבר עכשיו, גם בלי הסקרים, לנחש איך עלול להיראות כאן היום שאחרי. ולכן, רגע לפני, מומלץ שכל אלו שנמצאים עמוק בתוך המרוץ ירימו את הראש למעלה ויפסיקו לחשוב רק על "ניצחתי".


הטור פורסם בגיליון אפריל 2019 של ליברל.
חלק קטן מהכתבות והטורים במגזין זמין ברשת.
רוצים לקבל את המגזין המודפס עם הכתבות המלאות וכל הטורים עד הבית? השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

איתמר בן גביר

עוצמה של איש אחד // הטור של עופר חדד

עפר חדד / 04/09/2019
ביבי נתניהו בכנס בחירות בהיכל התרבות של העיר באשר שבע

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

רונית ורדי / 05/09/2019

בדד // מאת שרה ליבוביץ־דר

שרה ליבוביץ-דר / 08/09/2019
איור" עמרי כהן לכתבה מאת אליק מרגלית

מסע בין פרשנים // מאת אליק מרגלית

ליברל / 05/09/2019
תמונות נתניהו, ריבלין, גנץ וליברמן למדור מאת רותם דנון

מו"מ נולד // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 04/09/2019
איור: עובדיה בנישו לכתבה מאת יונתן שם אור

פחד מוות // סדרת בחירות מיוחדת מאת יונתן שם־אור, חלק ג' ואחרון

יונתן שם־אור / 08/09/2019

דברור ישיר // מאת אור הלר

אור הלר / 15/09/2019
סבך הקרבות בימין. מאת רועי לחמנוביץ

סבך הקרבות בימין // הטור של רועי לחמנוביץ'

רועי לחמנוביץ / 05/09/2019