fbpx

הדונלד אינו נורא כל כך? // ניצן הורוביץ

0

הסימנים החריגים הופיעו כבר מזמן. ההתרפסות התקשורתית, קריסת הממסד המפלגתי, רמיסה מוחלטת של כללי התקינות הפוליטית. למעשה, מהרגע שדונלד טראמפ הבליח בזירה, שום דבר במה שעשה ובמה שליווה אותו לא דמה למשהו שנראה בזירה הזו בעבר. אלא שאז, בעיצומו של הקיץ, טראמפ לא נחשב ליותר מקוריוז משעשע – משב רוח קליל שיחלוף חיש מהר. לכן היססתי מעט לפני שכתבתי כאן (בגיליון אוגוסט) את הדברים הללו: "נשאל עכשיו בקול רם את השאלה שנלחשת בכל משרד חוץ: האם ייתכן שדונלד ג'ון טראמפ יהיה נשיא ארה"ב? זאת אומרת, האם אפשרי בכלל שהמיליארדר האקסצנטרי ייבחר לכהונה החשובה בעולם? התשובה היא כן".

לאחר שמונה חודשים סוערים, מתוכם חודשיים של מבחני אמת בפריימריז, סימן השאלה המהוסס של השנה שעברה הופך לסימן קריאה. ככל שמתרבים הישגיו של טראמפ והוא מגדיל את מספר הצירים שלו, כך מתחלפים הביטול והזלזול, ואחר כך הסלידה והזעזוע, בהסתגלות ובהשלמה, ואפילו בלגיטימציה. אמריקה מתרגלת לטראמפ, ובתוך כך היא מנסה לשכנע את עצמה ש'הדונלד' אינו נורא כל כך.

בעקבות סדרת ניצחונותיו ב'סופר טיוזדיי' התקיים בניו יורק מפגש אינטימי של כמה יהודים אמידים. אחד מהם, רופא, ליברלי מאוד ומקושר מאוד, ניסה להרגיע את הרוחות: "מה כבר יוכל טראמפ לעשות? כלום לא ישתנה כי בשיטה שלנו לנשיא אין כמעט סמכויות בתחום הפנים. זאת מדינה מאוד מבוזרת. ענייני חוץ כנראה לא ממש מעניינים אותו, אז הוא יתעסק בעיקר בגינונים וטקסים, ומקסימום יהפוך את הבית הלבן לבית המוזהב". משתתף אחר תרם אבחנה נוספת, וחזר בעצם על מה שאמרה רעייתו של טראמפ: "עכשיו הוא נותן את השואו הגדול. הקללות והצעקות זה הכול משחק. אחרי שינצח הוא יירגע. הוא הרי לא משוגע. בסך הכול הוא ביזנסמן, כמונו. השיווק שלו קצת יותר אגרסיבי, זה הכול".

מפתה להאמין בכך. זה הנתיב המקובל של ההתנהלות הפוליטית המוכרת לנו, בוודאי במדינות דמוקרטיות: הרבה רעש וצלצולים בקמפיין, ואחר כך עסקים כרגיל. אבל בינתיים אין לגישה הזו, המרגיעה, על מה לסמוך. מיום ליום מצטברים הסימנים לכך שטראמפ עם הבוז האנטי־ממסדי החריף שלו, ניבולי הפה וההתקפות הפרועות, מביא לאמריקה משהו שונה לחלוטין מכל מה שידעה.

העובדה שלאף אחד אין מושג לגבי התכניות הפוליטיות וקווי המדיניות של טראמפ, אם יש כאלה בכלל, ושמעולם לא כיהן במשרה ציבורית כלשהי, מושכת את הדעת אל סוג של תרחישים שהם נחלתם של ספרים מז'אנר 'ההיסטוריה החלופית'. כגון, מה היה קורה אם אדם חסר מעצורים, או בלתי כשיר, היה מגיע לראש הפירמידה? 'הקנוניה נגד אמריקה' מאת פיליפ רות מתארת בן ברית של הנאצים, הטייס האגדי צ'רלס לינדברג, שמצליח להביס את הנשיא רוזוולט ומדרדר את ארה"ב לאנטישמיות. 'להיות שם' של יז'י קושינסקי הוא סיפורו של גנן רפה שכל המגיע עד צמרת השלטון, עקב מסכת מגוחכת של צירופי מקרים, טיפשות וצביעות.

יש מי שעדיין משתעשעים במחשבה שכל פרשת טראמפ היא בעצם קמפיין מכירות גאוני, מעין המשך פוליטי לתכנית הריאליטי שלו. משהו כמו הסרט 'איש השנה', בכיכובו של רובין וויליאמס, על בדרן טלוויזיה שרץ לנשיאות בתור בדיחה (ולבסוף גם מנצח בשל תקלת מחשב). אלא שטראמפ לא דומה לאיש מאלה. הוא סוגה משל עצמו. אם ינצח, וזה בהחלט עשוי לקרות, אין שום סימן לכך שיגביל את עצמו לגינוני טקס בלבד. אלה שמדברים כך טומנים את הראש בחול, ומסרבים להבחין ברוחות השינוי העזות שכבר מטלטלות את אמריקה מהיסוד.

.

צילום: אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה

למה השמאל כזה פראייר? // הטור של נדב איל

נדב איל / 6 באוגוסט 2019

איה נאפה ותחושת הצדק הישראלי (והכיבוש) // הטור של שי גולדן

שי גולדן / 7 באוגוסט 2019

הבגידה הגדולה // הטור של נחמה דואק

נחמה דואק / 6 באוגוסט 2019

בעיטה לחיבורים // הטור של איילת נחמיאס־ורבין

איילת נחמיאס-ורבין / 7 באוגוסט 2019

כשהמנצחים מפסידים (ולהפך) // הטור של רותם דנון

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019

בואו נדבר על הבנייה הפלסטינית בשטחי C // הטור של גרשון הכהן

גרשון הכהן / 12 באוגוסט 2019
בית הדבש בסילוואן מרכז מורשת יהודי תימן צילום : אמיל סלמן

כבוד למגזר? עדיפה השפעה // טור עורך

רותם דנון / 7 באוגוסט 2019